ארכיון תגיות: ילדות

"כשעזבנו, לא פסק סיפורנו. להפך."

על 'כתובת אש', הספר החדש של יעל נאמן

 

קצת מפחיד לקרוא ספר שני של סופרת שאהבת מאוד את הראשון שלה. ככל שאוהבים יותר, גדול יותר הפוטנציאל להתאכזב. ואני לא סתם אהבתי את 'היינו העתיד'. נפשי דבקה בנפשו של הספר ×”×–×”. לא גדלתי בקיבוץ, ובכל זאת הוא ×”×™×” מפה חדה ומדויקת של אזורי הנפש שבהם עברו עלי הילדוּת וההתבגרות שלי. להמשיך לקרוא "כשעזבנו, לא פסק סיפורנו. להפך."

תעצרו את הצפירה, אני רוצה לרדת

היום, פתאום, חזר אלי יום הזיכרון של הילדות. זאת אומרת ההרגשה של יום הזיכרון של הילדות.

לא יודעת איך זה בימינו. פולחן הילד התחזק מאוד בארץ בעשור-שניים האחרונים. אבל אני גדלתי בשנות השבעים-שמונים. וההרגשה הזאת שחזרה אלי היום, היא לא היתה המילים של יום הזיכרון מהילדות. לא העצב והשכול ובמותם ציוו לנו את החיים. היא היתה הדבר הגולמי שהסתתר מאחורי המילים. בעיקר מאחורי מילים כמו זיו העלומים וחמדת הגבורה וכנפי השכינה. הדבר הגולמי שאז, בזמן אמת, לא היו לי מילים בשבילו והיום פתאום יש לי.

והדבר הזה, המסר שאף אחד לא אמר בקול רם אבל אני קלטתי אותו מכל הכיוונים, זה שבעצם להיות חלל צה"ל זה הכי שווה. שאם הייתי ישרה לגמרי בכל הפעמים שעניתי או לא עניתי לשאלה "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה", אז התשובה היתה שהכי אני רוצה להיות חלל צה"ל.

מה זאת אומרת, זה ברור לגמרי. החללים היו תמיד הכי יפים בכיתה שלהם. הכי מצחיקים. הכי חכמים. מנגנים הכי יפה. המדריכים הכי שווים בתנועה. עם החברה הכי יפה. וכל הבנות העריצו אותם. וכל הבנים חיקו אותם. ובקרב הם היו הכי גיבורים. וכשהם מתו, הכל סביבם התרוקן ממשמעות.

וכל האחרים, האנשים שלא היו חללי צה"ל, כמו ההורים שלי והדודים שלי והמורים שלי ובעצם כל מי שהכרתי, כל אלה היו סתם מבוגרים משעממים עם חיים רגילים ואפורים, בלי זיועלומים וחמדתגבורה וכנפישכינה. בלי משמעות.

אצל הפרוטסטנטים (או אולי רק הקלויניסטים, אין לי כוח לבדוק) אם אתה זוכה להצלחה חומרית בעולם הזה, סימן שאתה מנבחרי האל ותזכה גם לעולם הבא. מה שנחת עלי היום, מה שהבנתי, זה שהאתוס הסודי שגדלתי עליו הוא שלהיות חלל צה"ל בישראל של שנות השבעים היה כמו להיות איש עסקים מצליח אצל הפרוטסטנטים. זה האות, זה הסימן שאתה באמת הכי בעולם. ואני כמובן רציתי להיות הכי בעולם.

(לא היה לי שום סיכוי, כמובן. אני בת.)

 

 

ילדה

ילדות היא כלא. בבגרותך את יכולה לבחור. בילדותך המוצא היחיד הוא שקרים. ותקווה שפתאום הכל ישתנה. בבום. שתהיה מלחמה גדולה. רעידת אדמה. שההורים ימותו. שישלחו אותך לבית אחר. שלא יהיה לך בית בכלל.
ילדות היא אין מוצא. מגיעות שמועות על עתיד אבל אף אחד עוד לא הוכיח שהוא באמת מגיע. יש רק זמן-ילדה שנשקף אליך מכל מקום אליו זכרונך ודמיונך מזדחלים.
אני נשבעת לעצמי שוב ושוב לעולם לא לעבור צד. לא רק שלא לקחת חלק בקנוניית ×”"חינוך" והצעקות. ×–×” ברור שלא. אבל גם לא להפסיק לשחק. להמשיך לדלג.  למתוח את הילדות, לתת לעצמי סימנים קטנים, לא לשכוח. ילדות ×–×” חרא אבל העולם שלהם נראה עוד פחות טוב. ומתוך בחירה.
והבדידות.
לא מאמינה שאפשר לדבר. שאפשר להיות מובנת. שאפשר מלב אל לב. שהלב בכלל קיים. לא מבינה מה לעשות עם השפה, עם הגבהים אליהם שואפת עם פירורי הכאילו תקשורת הזאת. וכולם משקרים כל הזמן. אבל רק עלי צועקים. משקרת כדי לשרוד, לפלס לי דרך בעולם האין-אמת הזה שלהם.
ימי ילדות אוטמים את הלב. אי אפשר להרגיש שאין לי מקום. אי אפשר לקבל שזה כל מה שיש. אי אפשר להזין את עצמך בצעקות. לאיין את עצמך. את רק גרגר. אף אחד לא שם לב. הלוואי והיו מפסיקים להעמיד פנים שאת קיימת.
ואמא שלי אומרת: הנשמה שלך נקייה. והדברים שאת עושה ותעשי ילוו אותך תמיד. תשמרי על הנשמה שלך נקייה.
וישר אני מרגישה כל כך מלוכלכת. נשמה זאת מילה יפה. לא יתכן שיש לי כזאת.
שוב ושוב קראתי לשטן. קח הכל הכל. תן פיסת אמת קטנה. תן רגע אחד של ראייה מפוכחת. כמה אימנתי את עצמי בלזהות חייזרים. לא לפחד ממפלצות. לאהוב אותן. שיבואו.
לסבתא שלי יש כדורים בתיק. מסדירים את קצב פעימות הלב. היא סובלת מאריטמיה. אני גונבת את הכדורים ובולעת. מחכה. כלום לא קורה.
ומין. בכל הקשר ומקום. הכל רווי ארוטיקה. גלויה ונסתרת ומהבהבת. ולא מדברים על כלום. רק אחרי הצגות של חנוך לוין הם אומרים "זונה" ומילים מפורשות.
לרונית ולי יש אוסף תמונות של נשים עירומות. אנחנו קוראות לזה "אוויר". לרונית ולי יש המון משחקים. גם עם ליבי. גם עם ענת. אנחנו מתפשטות בקלות מאחורי דלת מוגפת. לא נעולה.
וגברים מבוגרים שנצמדים. כל כך מהוגנים וכל כך נצמדים. סודיים. מאפשרים הצצה דרך צוהר קטן. להיות ארמון על גרגר אבק.
והנה, עקפתי את או הנרי. 30 שנים אחרי. הורות. כולאת את הילדים במרחב האפשרויות המוצע להם. מתעצבנת. צועקת. שוכחת את אין הברירה שלהם. ונזכרת. ופותחת. מתרככת. ושוכחת ונסגרת ומתעצבנת.

(פורסם במלואו כאן)