ארכיון תגיות: ימין

נקמת היורמים: ללכת למסיבה עם הילדים של 'אם תרצו'

תמיר כפרי, מתאם פעילות אם תרצו באוניברסיטת בן גוריון בדיוק לאחר מסע ההפחדה הארצי נגד הקרן החדשה לישראל; אין ספור התקפות אישיות נגד שמאלנים ופרופסורים שלטענת 'אם תרצו' אינם ציונים מספיק; ולאחר שזכו לתמיכתו של של שר החינוך גדעון סער; תא הסטודנטים 'אם תרצו', שמגדירים את עצמם כתנועת "מרכז", התכנסו ללילה של חגיגות. חברי התא התאספו ב"תאודור", בר יוקרתי בהרצליה שנקרא על שם האיש ש'אם תרצו' טוענים שנתן להם השראה "למהפכה הציונית השנייה" – תאודור הרצל. האג'נדה של הערב: החרמת המרצים האנטי-ציונים, לטענת 'אם תרצו', באוניברסיטת בן גוריון.

ליד הדלת של הבר עמד צעיר קודר, לועס חתיכת פיצה. זה היה ארז תדמור, ראש אגף מדיניות והסברה ב'אם תרצו'. תדמור ניגש אלינו ושאל מי אנחנו. ענינו שאנחנו תיירים יהודים-אמריקאים תמימים, ושאנחנו סקרנים לגבי קבוצת הסטודנטים שלו. "שמענו שיש איזה מסיבה כאן," אמרנו באנגלית.

בלי לטרוח להציג את עצמו, תדמור דיבר על תסביך הרדיפה האימתני שלו. "באוניברסיטה העברית עשיתי כל כך הרבה נזק לפרופסורים שאני לא יכול יותר להסתובב בחופשיות בקמפוס," ציין. "רוב האקדמאים כאן הם אנטי-ישראל ואנטי-ציונים. יש להם את החוצפה לומר שישראל היא מדינת אפרטהייד, שאנחנו קולוניאליסטים כי אנחנו הורגים ילדים. וכך אנחנו חייבים להגן על ערכי הציונות נגד מה שהם עושים."

למרות התרבות החתרנית בקמפוס, תדמור בטוח שהוא יצליח להכניע את עושי הרע: "האליטות הם בצד המפסיד. הן מייצגות רק שלושה אחוזים מהאוכלוסייה שהם השמאל הרדיקלי. אבל 70-80 אחוזים הם בצד שלנו".

תמיר כפרי מאם תרצו, מן הסתם בהופעה של "רוקי" מי הוא ארז תדמור? נצר למשפחה החילונית היחידה בהתנחלות הקיצונית קריית ארבע, תדמור חי כיום בהתנחלות אפרת עם אשתו ושני ילדיו. הוא התפרסם כשניהל את 'תא כתום', תא סטודנטים שנלחם בפינוי מגוש קטיף, ולאחר מכן הפנה את מרצו להתקפה על יוצרים שמבקרים את המקסימליזם הישראלי. "'ואלס עם באשיר' הוא כלי להרס הציונות," הכריז פעם תדמור. "הבמאי היה צריך לעשות במקומו סרט על הרצל".

ב'מעריב' מצוין כי תדמור הורשע במהלך שירותו הצבאי בגניבת מטען אצבע ותחמושת. הוא טען בבית דין צבאי כי הוא לקח את הנשק עבור 'ביטחון אישי'. התובעת הצבאית אמרה כי תדמור "בגד באמון הצבא"; בית המשפט החליט להוריד אותו לדרגת רב"ט ונתן לו מאסר בפועל של 45 יום וארבעה חודשים על תנאי.

במהלך מבצע 'עופרת יצוקה', תדמור ארגן סדרת עימותים אלימים בין פעילי 'אם תרצו' לסטודנטים ערבים באוניברסיטה העברית. כרזה של 'אם תרצו' הזהירה את הסטודנטים הערבים "נשרוף את הכפרים שלכם" ו"נתראה במילואים". תדמור היה מעורב בתקיפה של סטודנטיות שקראו לו "נאצי". המהומות שהוא ו'אם תרצו' הציתו נרגעו רק לאחר שמנהלי האוניברסיטה דרשו את פריסתם של כוחות מג"ב ויס"מ בקמפוס.

כפרי יורה באוייב לאחר השיחה עם תדמור, שני פעילים של 'אם תרצו' התקרבו אלינו כדי לדון בפוליטיקה סטודנטיאלית בארה"ב. אחד מהם, אדם צעיר, שמנמן ומרושל עם תספורת צבאית, שאל אותנו "קראתם פעם את ' The Professors' של דוויד הורוביץ? הורוביץ היה שמאלני פעם, כך שהוא יודע את האמת על השמאל במדינה שלכם". עם קמפיין "מגילת הזכויות לאקדמאים" הכושל שלו, שהיתה מאפשרת לסטודנטים ימנים לתבוע את הפרופסורים שלהם, והמגזין Islamofascism Awareness Week, הורוביץ, סטליניסט לשעבר, נראה כמו המודל הטבעי לחיקוי עבור 'אם תרצו' והקמפיין המקארתיסטי שלה.

הפעיל השני, תמיר כפרי, סטודנט עליז וממושקף עם זנב סוס ארוך ושער פנים שזה עתה החל להנץ, מציין השראה אמריקנית אחרת: "אתם צריכים לקרוא את הספר ‘Liberal Fascism’," הוא אומר, מתייחס למאמרו של יונה גולברג, סופר נאו-קונסרבטיבי, שמקשר בין ליברליזם אמריקאי לפשיסטים היטלרייאנים. "אני לא אומר שכל הליברלים הם פשיסטים, אבל בקמפוס כאן בישראל, הפרופסורים הליברלים הם באמת כאלה".

כפרי הוביל אותנו פנימה והתיישב לצדנו על הבר. בעוד עשרות מחבריו זרמו פנימה, הוא הזמין גולדסטאר והחל לדבר על המאבק שהוא מנהל כמתאם הפעולות של 'אם תרצו' באוניברסיטת בן-גוריון.

כפרי פטר בבוז את הטענה שמאות אלפי דולרים הועברו כל שנה כתרומה ל'אם תרצו' על ידי הכומר האפוקליפטי ג'ון הייגי, שאמר בעבר שהאנטי-כריסט יהיה "חצי יהודי, כפי שהיה היטלר". "למי אכפת מי נותן את הכסף," אמר כפרי. "אנשים צריכים להתמקד בתורמים ולא בנו. כמו הכומר הנאו-נאצי הזה [ג'ון הייגי]. הוא האידיוט! הוא נותן את כל הכסף שלו לחבורת יהודים ציונים בישראל!".

בעוד הבירה זורמת, תמיר בידר אותנו בדעותיו על כל דבר, מציונות ועד לאלימות משפחתית.

כפרי על פוליטיקה סטודנטיאלית: "חד"ש היא חבורת רדיקלים פרו-פלסטינים. אבל עבדנו עם מר"צ. יש לנו אפילו כמה חברים במר"צ בתנועה. הם השמאל ההגיוני. הם ציונים, לא סתם רדיקלים".

על השמאל: "שמאלנים רדיקלים הם כמו אבק שריפה. כשלעצמו הוא לא מזיק, אבל לצד אקדח הוא נעשה מסוכן".

על הפלסטינים: "אין דבר כזה פלסטיני, למעשה. אתם יודעים, הרעיון שיש פלסטינים הומצא בשנות ה-70."

על התמונות של עדן אברג'יל: "התמונות היו פשוט מצחיקות. תתמודדו עם זה."

על ציונות: "ציונות עוסקת בהבטחת מדינה יהודית, שכולם בה זכאים לזכויות אדם ללא תנאים, כולל הערבים, אבל זכויות אזרח הן מותנות, בהתבסס על נאמנותו של אדם להכרה בישראל כמדינה יהודית וציונית… אני אפילו מכיר כמה מוסלמים ציונים. כמו החבר שלי מהצבא. הוא ×”×™×” דרוזי, והוא הלך לכלא בגלל שהוא ×”×›×” את דוד שלו כל כך חזק". שאלנו מדוע הוא ×”×™×›×” את דוד שלו, ותמיר ×¢× ×” "×›×™ הוא אמר שהוא לא צריך להילחם למען ישראל".

על הפמיניזם: "אני פמיניסט אמיתי. אם אישה מכה אותי אני אכה אותה בחזרה חזק יותר. זה פמיניזם!"

כפרי מבצע רוקי בעוד כפרי ממשיך לדבר, וכשברקע נשמעת מוזיקת דיסקו מהסבנטיז, הסתכלנו מסביבנו והבחנו בהיעדרן הכמעט מוחלט של נשים. למעשה, נראה היה שהנציגה היחידה של המין הנשי שתקשרה עם עשרות פעילי אם תרצו הייתה הברמנית. "הזמנתם נשים למסיבה?" שאלנו את החבר החדש שלנו. "כי זה מתחיל להיראות כמו מסיבת בנים."
כפרי הביט סביבו בעצבנות, והסביר: "אנשים מגיעים מאוחר בישראל כי אין לנו שעה שבה אסור לשתות [בארה"ב אסור אחרי שעה מסוימת למכור אלכוהול]."

עשרים דקות אחר כך, אישה הופיעה. אבל היא היתה רק אישתו של חבר של כפרי; אדם נמוך, עם מראה חנוני, שבירך אותו בחיבוק דובי מכל הלב. "הבחור הזה שיחק איתי במופע הקולנוע של רוקי, אמר כפרי, בהתייחסו למחזמר הפולחן הבריטי. "הייתי צריך לשאול מחוך מאשתי בשביל המופע!" צחקק החבר.

מלבד עבודתו כמהנדס גנטי במכון וייצמן, החבר של כפרי היה אחד מהחיילים בחזית המאבק של 'אם תרצו'. הוא מספר שהוא התרתח כאשר ראה תערוכת אמנות בחולון, שתיארה את מסוקי הצבא הישראלי מפציצים אזרחים, וחיילים משפילים פלסטינים במחסומים. הוא מיד התקשר למייסד 'אם תרצו', רונן שובל, כדי להתלונן. למחרת, הוא כבר היה פעיל במשרה מלאה.

"אם הצבא עשה דברים כאלה, זה היה בסדר. בגלל שהתערוכה היתה אז עובדתית," העיר החבר. "אבל הצבא לא עושה את זה! הייתי בחי"ר, אז אני יודע".

למרות זעמו, החבר היה נחוש לדבר על הפקת 'מופע הקולנוע של רוקי' שהוא ותמיר כיכבו בה. "אתה יודע מה היה המחזה הזה בעצם?" הוא אמר לכפרי. "הוא היה סצינת הכרויות לגיקים!". הם פרצו בצחוק שובב, כאילו היו נערים שצופים בפורנו בעוד אמם עושה כביסה במרתף.

כפרי נזכר באחד מכיבושי 'מופע הקולנוע של רוקי' האהובים עליו. "היתה שמאלנית רדיקלית ששיחקה איתנו במחזה," הוא אמר.

"היא היתה כל כך רדיקלית שהיא חשבה שנעם חומסקי היה פשיסט," התערב החבר.

"כן, אז בכל מקרה, זיינתי אותה לילה אחד," התרברב כפרי. "ובזמן שאני מזיין אותה, אמרתי 'אה, את כל כך נגד ישראל, והכיבוש הוא כל כך רע. אוקיי!'. ואז, מיד אחרי שגמרתי, שלפתי אותו החוצה ואמרתי, 'מצטער, אין אורגזמה בשבילך!".

באותו רגע, בעוד אנחנו מביטים מסביב בחדר המלא בגברים בני עשרים פלוס שמצטופפים על הספות, משחקים עם הסלולרים שלהם ומחליפים טפיחות שכם משועשעות, זכינו בהבנה חדשה של הפונקציה המרכזית של 'אם תרצו'. התנועה אינה רק הביטוי מהשטח של כוחות ימנים בממשלה; היא מתפקדת גם כמפלט חברתי לצעירים חסרי כיוון, שאינם מסוגלים למצוא פורקן פרודקטיבי עבור האגרסיות העצורות שהם נושאים מהשירות הצבאי. סשנים ארוכים של פלייסטיישן וגליונות של Maxim פשוט לא הספיקו עבור הדחויים של מעמד הלוחמים הישראלי. הם היו זקוקים לקרב הרואי – אפילו אם המטרות היו חסרות ×”×’× ×” ושוליות. וכך, הם זיהו אויבים בכל פקולטה ועמוד עיתון, מקווים להכניע את תחושת הבידוד שלהם באמצעות הגדרה מחודשת של עצמם כציונים הרואיים שהכריזו ×’'יהאד על השוליים ×”"אליטיסטיים". רגישותם ל"הטיה אנטי-ציונית" היא למעשה השלכה של חוסר הביטחון שלהם.

'אם תרצו' תוארה על ידי המבקרים ככנופיה מעוררת אימה של בריונים מסוכנים, אבל ברקע היומיומי יותר של "תאודור", ראינו את התנועה כפי שהיא באמת: חטיבת חנונים ממומנת היטב.

לאחר שרונן שובל הכריז בנאומו על ההסתערות הקרבה על אוניברסיטת בן-גוריון – "סבתא שלי היתה כל כך גאה לראות אותנו על העמוד הראשי של 'הארץ'," הוא הכריז – הבחנו בשתי נשים צעירות מורידות שוטים של ליקר על הבר. הלכנו לפגוש אותן.

"אתן עם 'אם תרצו'?" שאלנו.
"אתה מתכוון לפאשיסטים המגעילים?" אחת מהם שאלה.
"אנחנו שונאות אותם!" אמרה השניה.

לאחר תחקור ארוך, שכלל בדיקה של תעודות הזהות שלנו, הבנות האמינו שאנחנו לא חברים בתנועה ה"פשיסיטית", ורק אז ניאותו לשתות איתנו.
הבנות בסופו של דבר התנצלו על הבדיקה שעברנו, והסבירו כי חבר 'אם תרצו' ישב לידם בבר וניסה להתחיל איתן מוקדם יותר באותו ערב.
אחת הבנות תפסה בזרועו וצעקה עליו, "כשתהיה מוכן להפסיק להיות גזען צר אופקים, תוכל לדבר אתנו."

הפוסט התפרסם במקור בבלוגים של מקס בלומנטל ויוסף דנה.

תרגום: איתמר שאלתיאל, יוסף דנה ויוסי דוד

ותודה מיוחדת לדימי ריידר, על הערותיו המועילות.

על עדן אברג'יל ונשיכת האיש

אז עדן אברג'יל פרסמה בדף הפייסבוק שלה תמונות מתקופת הצבא, כשהיא בחזית וברקע ניצבים פלסטינים כפותים ומכוסי-עיניים. התגובות שלה ושל חברתה (הצלמת) היו אדישות לנוכחות הפלסטינים  או לנסיבות שהביאו אותן למצב הזה, והתאפיינו בגוון משועשע וצורם. זה התפוצץ בבלוגים, בתקשורת המקוונת כאן ובעולם, והיום גם בכתובה. עד כאן העובדות.

עכשיו השאלה היא מה עושים עם זה, איך אפשר להגיב על דבר כזה. קודם כל צריך לתת דרור לתחושת הקבס. צריך לראות את זה באותם גווני פאתוס עזים של המספר ב"השבוי" של יזהר. מקומם, דוחה ומקומם לראות את ההתעלמות מכבודם וחירותם של הגברים המבוגרים שנמצאים מטר ממנה ולא מאוד שונים מאבא וסבא שלה. כשארגוני זכויות האדם דיברו על הפקעת האנושיות מהעצורים, זו לא הייתה ביקורת בעלמא אלא אבחנה קונקרטית: הגברים מתפקדים שם כלא יותר ממוצג, שנכפה עליו להיות גרסה מקומית ומעוותת של הפנטומימאים לאורך שדרות הרמבלס.

זה ברור ומקובל, גם על דובר צה"ל (לא מובן מאליו). אבל חשוב גם לדחות בשתי ידיים את מליצי  היושר, שמיהרו לטעון שנלקח כאן מקרה מבודד, ובקטנוניות בלתי מייצגת הוכתם בו צבא שלם ומוסרי-בדרך-כלל. זה שקר, מי ששירת או מסתובב בשטחים יודע שאחת היא מה דעתך הפוליטית, המציאות שניבטה אלינו מדף הפייסבוק של אברג'יל היא שגרה. שגרה שהחריגים שלה גרועים בהרבה: בסקאלת הדברים שאני אישית הייתי עד להם בשירות, שאף אחד מהם לא היה מגיע לעיתונות לרבות שני מקרי הרג, התקרית לא הייתה חוצה את שנתות החומרה האחוריות (ואני אגב לא הייתי עד להרבה, כי סביבי ידעו שעדיף לחכות שאני אלך ויבוא מישהו יותר מבין עניין).

אם הייתי סטודנט טוב יותר, הייתי יודע להצביע גם על מגמות עומק שאפשר לזהות בתמונות המאלפות. על השפעת מנגנונים על הפרט, על תפיסת נשיות ותפיסת מיניות ("הכי סקסי לך ככה", כותבת החברה בתגובות, "עומד לו". "אני יודעת, איך הוא משלים לי את התמונה", מגיבה אברג'יל. "עומד לו עלייך"). אולי גם על עדתיות, בשירות הממסד. אבל נדמה שגם זה יהיה ברור מאליו לצופה הישר. שכל מה שנכתב עד עכשיו ריצד באופן זה או אחר במוחו של כל צופה ישר. שגם התובנות המעמיקות יותר הן בבחינת כלב נשך איש.

ודווקא בגלל זה היה לי כל כך חבל לראות את המקרה התקשורתי הזה נעלם בעודו באבו, נעשה שקוף. חבל שכל כך מהר הסיפור עומד לשנות את טיבו, או את כותרתו, מ"עדות ספונטנית למה שקורה בשטחים", לנושאים אחרים, "רחבים" יותר: "הפרטיות מופקעת מהגולש", ומשם, אבסורדי עוד יותר אך באותו כיוון: "החיילת שהפכה קורבן".  ואחר כך לעוד כלי חסר פנים בהתנגחות הפוליטית הנצחית.

בעצם אולי זה כבר קרה. אולי אף שיחת סלון כבר לא תתמקד בשטחים, על המותר האסור והמקובל שם, אלא במה עשו לחיילת המסכנה, שסך הכל וואלק כן שירתה את מדינת ישראל וכן תרמה לביטחון, בניגוד לאלה שלכלכו עליה ככה. ובעקבות שיחות הסלון תבאנה כתבות מוסף השבת (ידיעות? מעריב? ישראל היום?) ויבואו טורי הדעה של חגי סגל או בן דרור ימיני או דן מרגלית, שבהם היוצרות כבר הפוכות- המקרבנת היא התקשורת ההיסטרית והמוטה, ששוב ירדה מהפסים.

מי שהאיץ בעיני את התהליך הזה בעיני אלה הם המגיבים המזדעזעים, מהירי החימה: "שרלילה בת שרלילה", "פרחה", "פרחה מצויה", "ערסית", ובעיקר, אולי המכעיס מכולם: "לא יודע מה אתם מזדעזעים, אני רואה בתמונה כמה ערבים קשורים וערביה אחת עושה פוזות למצלמה".

לא יודע מי אחראי לתגובות האלה (חוץ מהאחרונה) , אבל אני יודע למי הן ייוחסו: לשמאלנים, לאותה ישות ערטילאית שקשה להגדיר אבל קל לזהות כשאתה נתקל בה: בשייח ג'ראח, עם הבדואים, במדעי הרוח והחברה, עם העובדים הזרים, בבתי קפה, במצעד הגאווה, בימי שישי בבילעין ונעלין.

זה לא זניח כמו שזה אולי נראה מבחוץ, התגובות. דווקא האלמוניות שלהן הופכת אותן למעין חוכמה עממית, למקהלה שמפרשת את האירועים עבור הצופה. את המקהלה הזאת מאיישים כאמור "שמאלנים", או "יפי הנפש", ואליהם גם פונים המגיבים-שכנגד הזועמים. התגובות הן בעצם חלק מהמידע עצמו שנמסר מעליהן, הן הוראות הבימוי שלו, והן יישארו עם הקורא הרבה אחר כך. אני בטוח שלאיומים שהיא כבר קיבלה על חייה, על פי ידיעות אחרונות, יש לכך קשר הדוק. קשר עקיף יותר, אך קיים, יהיה לדעתי  למצטרפים  לשורות  אם  תרצו  וקמפיינים ניזוני -שנאה מבהילים אחרים. במלחמה כמו במלחמה.

בגלל זה, דווקא בסוף אוגוסט, דווקא כי זו אולי נטיית הלב והאצבעות, היה לי אישית חבל לראות את אופי  התגובות. קשה להתחמק מהאמירה המובלעת בהן: דעות פוליטיות 'נכונות' לחוד ותחושות בטן לחוד: כשהמקרה קל מספיק, כשמעצבנים אותי מספיק, אי אפשר להבדיל ביני לבין מי שאני שונא. אומנם חובה להתקומם ונימוסי השולחן פחות חשובים מהמסר, אבל כאן השולחן כבר הפוך. מטריד גם שכל הקללות הן וריאציות על העובדה שאברג'יל היא מזרחית.

על האמריקאים אומרים שהם צבועים, שהם יחייכו לך בפנים גם כשהם שונאים אותך מאחורי הגב. אני לא בטוח שזה פחות טוב, מבחינה ערכית ובמבחן התוצאה, מלהטיח את התגובה הראשונית ביותר בפנים לעיני כל. בסוף אוגוסט.

הערות לקראת ההרמנויטיקה של הכוחות המזוינים

הצבא הוא לא רק ממסד, כלי התקפי/הגנתי בידיה של מדינה. הוא תמיד גם מושג, ישות מנטאלית. בישראל, לכל הפחות, הפער בין המושג "צבא" לבין הדבר שהמושג אמור להצביע עליו במציאות גדול מספיק כדי להעביר דרכו משחתת.

שתי נקודות:

• מסיבה מסוימת, "צבא" הוא הומונים. כלומר, מדובר בשתי מלים, השוות בהגייתן ובכתיבתן, אולם הוראתן שונה.

במילה הראשונה (נקרא לה "צבא א'") מקובל להשתמש בשיחות נוסטלגיה מרירות-קומיות. המילה נאמרת אז במעין חיבה השמורה רק לבן הדוד המפגר מדרגה שלישית, שהשתין פעם על עצמו בבר מצווה של שלמה. בצבא ×–×”, שעליו מצביע צבא א', מורכבת שרשרת הפיקוד מקצינים ונגדים מוכי טירוף ושחין, שתאוותם היחידה היא מעיל אמריקאי, ועיקר תפקידם – שתיית קפה שחור.

חשוב מכך, בצבא א' מביס ההיגיון הפואטי את הגיונה המשמים של המציאות. שם, אירוע מתרחש אם ורק אם סבירות הופעתו לאחר אירוע קודם נמוכה עד אפסית, ותוצאותיה קטסטרופליות אך לא טרגיות. כך, למשל, אחד הנהגים ביחידה שלי בחר להתרחץ עירום עם צינור על דשא היחידה, בדיוק ברגע שבו הגיע סגן אלוף לביקור. החייל נשפט.

צבא ב', לעומת זאת, מופיע תמיד בשיחות סלון, פרשנויות צבאיות והרהורים אסטרטגיים. לאחרונה, המושג מקובל גם בקרב הטוקבקרים. בצבא זה, שרשרת הפיקוד סדורה, נאה ורציונלית, וכל פעולה נעשית בהתחשב בממד האסטרטגי הכולל ובממד הטקטי הצר גם יחד.

שני אלה, א' וב', אינם מסתדרים היטב ביחד. ולמעשה, הם לעולם אינם מופיעים יחד באותה השיחה. את הצבא המוכר לנו, הבזוי והמקרטע, אנחנו שומרים רק לפגישות מילואים או לשיחות עם חברים. הצבא השני, הוא משמש לנו למדיניות.

• חיים הכט צווח לא מזמן שעל הצבא להפציץ יותר. הצבא, לשיטתו, לא עושה מספיק.

והנה, חיים הכט, אף שמתח ביקורת על הצבא, לא הוקע כבוגד או כערבי, חלילה. הצבא, מסתבר, יכול להיות מועמד לביקורת, כל עוד זו באה מימין. אז, פתאום, מותר להתייחס להחלטות הצבא כשגויות, חסרות תועלת או מבוצעות רע. ביקורת משמאל לכהנא, לעומת זאת, היא כבר עניין למרעילי בארות.

רשומה זו פורסמה גם ב"חברים של ג'ורג'"