ארכיון תגיות: יפן

אטומשקוף

אחד הדברים הכי טובים שאתם יכולים לעשות כדי לנוח מהחום ומהמילים, זה לנסוע למוזיאון העיצוב בחולון.

בגלל המבנה
אתם יוצאים מהאוטו (כן, מאיפה שאני מגיעה רצוי מאד להשיג אוטו כדי להגיע לשם), ומביטים סביבכם. בניינים על גבי בניינים, ישנים על גבי טרם גמורים, וכולם מעולפים מחום. עיר ישראלית מצויה. ואז אתם מסתכלים קדימה ורואים את המוזיאון. מבנה באדום שהולך ומחמיר לחום, ונראה כמו משהו בין ספינה לספינת חלל למוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק לבניין מסרט של טים ברטון.
אתה מתקרב והולך וכל צעד שלך מגלה עד כמה המבנה הזה מושלם. העיגולים מושלמים. הצבע מושלם, כי הוא מתחיל מצבע שיכול להיות מתאים למבנה ציבור ומאמיר לכדי צבע של גן ילדים. ואפילו החומר, שבטח יש הרבה דברים מדעיים להגיד עליו, נראה מושלם, כי הוא לא חלק ולא לא-חלק, ונראה כמו משהו מהעתיד.
והקטע איתו שהוא לא נראה רברבני כמו כל כך הרבה מהבניינים שבונים במדינה הזאת. הוא לא גבוה במיוחד. הוא לא צר במיוחד. הוא לא כולל זכוכית חלבית בחלונות ענקיים וגם לא פרזולי מתכת מיופיפים. מצד שני, הוא לא בדיוק משתלב בסביבה שלו, כי אגדות לא משתלבות בראש שלי עם שיכונים, אבל הוא נראה כמו משהו שילד מאחד השיכונים חלם עליו בלילה. וזה כל כך מהמם.

בגלל הסידור
מוזיאונים נוטים להעדיף את המוצגים שמציגים בהם על פני האדם המטייל בהם. אנד איטס סאקס. אני, בנאדם שכמוני, עדיפה פי כמה על כל יצירת אמנות, ואם אני, בתאדם שכמוני, לא יכולה לראות כלום כי המוזיאון גדול מדי או צפוף מדי או חשוך מדי או משעמם מדי, אז החוויה שלי נפגמת, גם אם ראיתי במוזיאון יציאת אמנות שהעיפה לי את הראש. אבל לא ככה במוזיאון העיצוב בחולון. במוזיאון יש כרגע תערוכה אחת שמחולקת לשני חללים: החלל המוצלל/חשוך והחלל הלבן/בהיר. בכל חלל יש בדיוק את כמות המוצגים שמספיקה כדי להתעכב על כל מוצג בנחת וכדי לראות מזווית העין את המוצג המסקרן הבא.
ואם זה לא מספיק, יש קטע כזה, שאתה יכול ללכת מאחורי התערוכה, ולהקיף את העיגול. העיגול הוא בזווית המדוייקת כך שאתה הולך ויכול לראות רק שני צעדים קדימה, את השאר אתה צריך לדמיין. אז אתה במוזיאון, ואתה כבר אדם מבוגר, אז אתה לא חושב שמסתתרות שם פיות העיצוב, שידברו איתך על חומרים ויציגו בפניך יצורים שמעולם לא הכרת שהמציא מעצב יפני חובב חמידוּת, אבל אתה כן יכול לחשוב שבעוד שני צעדים אתה תגלה שחסמו בפניך את הדרך כדי לפנות מקום למשרדי ההנהלה או למחסן, אבל זה לא קורה. אתה יכול פשוט לצאת מחלל הכניסה, לפנות אל העיגול, להתייחד איתו, להרגיש את החומר ממנו עשויה השכבה החיצונית שלו, לצעוד, להרגיש את העיגול סביבך, ולהקיף את כל העיגול, בחזרה אל חלל הכניסה.

בגלל התערוכה
במוזיאון מוצגת עכשיו התערוכה "senseware", שאצר קניה הארה היפני. מטרת התערוכה היא לבחון סיבים חדשים והשימושים שלהם. כמו שאומר הארה: "התערוכה נוצרה במרחב הקושר בין טכנולוגיה, חומרים ויכולות אנושיות החוברים יחד לעורר את תהליכי הייצור העתידי". במלים אחרות, מוזיאליות פחות, התערוכה הזאת היא למבוגרים מה שמוזיאון המדע הוא לילדים. חשבת שאתה מכיר את העולם סביבך? תחשוב שוב, כי הטכנולוגיה שוב מקדימה אותך, והמעצבים שמכירים אותה הולכים לרגש אותך.
התערוכה, כאמור, מחולקת לשני חללים והיא כוללת כל מיני רובוטים, מסכות, ריהוט לבית, אביזרים למוצרי מחשב, מנורות ובלוקים, שאפשר לייצר אם משתמשים בחומרים סופר חדישים שעושים דברים שאחיהם החדישים פחות לא הצליחו לעשות. הם יפנים, המעצבים בתערוכה, כך שאפשר לסמוך עליהם שהם לא מדברים על איזה דבר שהמציאו לפני חמישים שנה והם עוד לא שמעו עליו.
את המוצג המדהים ביותר בשבילי יצר קנגו קומה. האיש, אדריכל במקצועו, חשב שיותר מדי זמן אנחנו משתמשים בשיטה ישנה למדי לבנות את הבתים שלנו: בלוקים מבטון. אז הוא לקח סיבים אופטיים גמישים מאד של חברת משהו-משהו והכניס אותם בתוך הבטון. הסיבים האלו יצרו בלוקים שהם חצי חדירים לאור. הם קשים כמו בלוקים, הם עמידים כמו בלוקים, הם מאפשרים יצירת מבנים מורכבים כמו בלוקים, אבל אם מקרינים עליהם אור, אפשר לראות את האנשים שהולכים בחוץ. בדיוק, אגב, כמו שאפשר לראות את האנשים בחוץ במבנים יפניים מסורתיים, שעשויים מנייר. אם חושבים על זה, זה בדיוק הפוסט מודרניזם במיטבו: הלאה הדיכוטומיה בין אטום לשקוף, יחי מצב הכלאיים מעורר המחשבה.

ויש גם את זה, חמוד מאד, לא אכחיש. אני קוראת לו פוקי.

 

פאקינג אינטרנט

1.

את הביטוי "פאקינג אינטרנט" שאלתי מהדוד סאמי, אוּשייה שהסתובבה אי אז בפורומים של IOL. כדרכם של ביטויים, אף אחד לא טרח להסביר מה הוא בעצם אומר, אבל כנראה שלא היה בכך צורך. "פאקינג אינטרנט" הוא ביטוי שלוכד פליאה והשלמה, "ככה זה" שהזדווג עם "וואו", ואין ממש צורך לתמלל זאת.

2.

נהוג לומר שהטלוויזיה היפנית גרועה מהטלוויזיה האיטלקית, ויש לא מעט תימוכין להשערה הזו. הטלוויזיה היפנית היא, כנראה, סקסיסטית, מטורפת ומלאה בכל כך הרבה הבלים, עד שיהיה צורך לפתוח אינטרנט נוסף כדי להכניס לשם את כולם.

מצד שני, אנחנו צופים בזה. רוב האתרים הגדולים מעלים לפחות טור אחד שמלקט סרטוני רשת דביליים, וכמעט בכל טור כזה יש פינה שמוקדשת ליפנים. היפנים, מצדם, טורחים לספק חומרים למכביר, ושני הצדדים יוצאים מרוצים.

במלים אחרות, אנחנו נהנים מהתוצרת היפנית, רק מעדיפים שמישהו אחר ייצר אותה. זה מאפשר לנו לצפות באותו הזבל שהיפנים צופים בו, יחד עם הבונוס של התנשאות על עם אחר. להבלים היפנים יש שוק גם כאן, והסיבה היחידה שהוא מאוכלס בתוכניות זרות היא שמרנותם של מרבית המפיקים.

הטלוויזיה היפנית מלאה בזבל – קשה להתכחש לכך – אך רובו לא נחות יותר ממה שמשודר אצלנו (ישנן, עם זאת, כמה וכמה דוגמאות נגד בולטות). מה כן יש להם שאין לנו? יצירתיות. היפנים מוכנים לבדוק מה קורה כאשר יורים כדור במהירות 100 קמ"ש מגב רכב שנוסע במהירות של 100 קמ"ש (הוא נופל); הם מייצרים טטריס אנושי; הם משחקים במטריקס. ×–×” זבל, אבל ×–×” זבל מגניב.

3.

אחד הדברים שהיפנים עושים הכי טוב הוא לבדוק מה היה קורה אם. הכדור שנורה מהרכב הוא דוגמא אחת, ואיפשהו הם גם בדקו איך יכול אדם לנצח דיונון. מה היה קורה אם הוא אחד החומרים שמהם עשוי הפאקינג אינטרנט.

ביסוד הפאקינג אינטרנט מונחת שאלה: מישהו עשה מה?!

4.

האינטרנט מורכב מדיבורים. דיבורים אינם חייבים להתנסח במילים, הם יכולים להיות אנימציית ×’×™×£, סרטון או שיר. ×–×” לא משנה. מה שמשנה הוא שזה כל מה שיש ברשת – אנשים שמדברים על דברים ואנשים שמדברים על דיבורים.

רוב הדיבורים זהים זה לזה. אנחנו נתקלים באותן המחשבות, באותם הניסוחים. אבל כאשר מאות אלפי אנשים חושבים על משהו, משהו חדש חייב לצאת. אפשר, לכן, לראות את הרשת כולה כתיעוד מוטציות החשיבה של בני האדם. אדם נתקל בדבר. הוא מדבר. אדם אחר נתקל באותו דבר, ומדבר גם. באיש ה-500 הדיבור כבר יראה מעט אחרת. מדי יום אנשים חדשים חושבים על אותם הדברים, ודיבוריהם מתרבים ברשת. בשלב מסוים, אתם תראו את אותו הדיבור, על אותו הדבר, רק הפעם בחזקת עשרת אלפים, ותקבלו יפני.

5.

מישהו העלה ליוטיוב קליפ קצר בשם "אנשי האינטרנט". הוא מציג, כפי שמתבקש משמו, חלק מהדמויות שהפכו למיתולוגיה ברשת, מילד מלחמת הכוכבים ועד ל-goatse. לרוב הדמויות הללו יש מאפיין משותף אחד – הפאקינג אינטרנט.

האינטרנט הוא קריוקי אחד ארוך, שבו ביצוע רודף ביצוע. ככל שהביצועים מתרבים, כך הם נעשים מופרכים וייחודיים יותר. וכשאנחנו מתפעמים, אנחנו לא מתפעמים רק מהייחודיות של הדבר, אנחנו מתפעמים מהגודל של הרשת שאכלסה אותו. קל להיתפס על היפנים, מכיוון שהזרות התרבותית שלהם גדולה מספיק כדי ליצור את האפקט הנ"ל על כמעט כל דבר שהם נוגעים בו, אך גם ללא היפנים היינו זוכים לאותה כמות של ביזאר קשה. הרשת פשוט גדולה מספיק.

ככל שהסרטון מופרך יותר, כך אנו מרגישים את גודלה האדיר של הרשת, את כמות האנשים שליהגו וליהגו עד שנוצר הסרטון ×”× "ל. כאשר אנחנו רואים עוד ליפסינק, עוד מנטוס נשפך לקולה, עוד goatse – אנחנו מביטים, למעשה, בדיבור בחזקת עשרת אלפים. אנחנו מביטים במחשבה שנחשבה על ידי כל כך הרבה אנשים, עד שהיא נעשתה מעוותת, ייחודית. ואיפשהו, אולי, אנו חשים ביראה.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

מה מה מה מה

ראשית, צפו בסרטון ההדרכה הזה.

 

 

יצא לי לראות את הסרטון הזה (דרך פלאי הטכנולוגיה) קצת אחרי שאיה שאלה לגבי ההבדל שמותחת זיוה בן פורת בין סאטירה לפרודיה. אני לא יודע אם מדובר בפרודיה, אבל זו יופי של דוגמא בכל מקרה.

אז מה יש כאן: סרט הדרכה מופרך על תרבות יפנית מופרכת או פרודיה על סרטי הדרכה מופרכים, שהיא גם סאטירה על תרבות יפנית מופרכת?

זה די מדהים, כי אם לא מכירים את התרבות היפנית, קשה לדעת מה התשובה. לסרטי הדרכה מהסוג הזה יש נטייה להיות מעט מגוחכים. אני מנסה לחשוב, למשל, על סרט הדרכה לתוך תוכה של התרבות הישראלית. אולם בעוד שסרט כזה יבצע הזרה למוכר, ויתמלל את המובן-לנו-מאליו, כאן יש הזרה לזר. כל דבר שיכול לסמן כאן הלעגה מכוונת יכול להיתפס כאלמנט אמיתי בתרבות היפנית או, לחילופין, כאמצעי בסיסי של סרטי הדרכה.

בסרטי הדרכה, למשל, נהוג להשתמש בצירוף "נהוג ל". בסרט הזה, לעומת זאת, נוטים יותר לשימוש ב"חייב". אפשר לפרש זאת כבעיית תרגום. אפשר גם לומר שהמילה "חייב" מתארת טוב יותר תרבות עם מסורת נוקשה. אפשר גם, אם רוצים, לראות בכך סימן להגזמה, הקצנת המודל של סרט ההדרכה לדבר מה מגוחך.

יש עוד. בסרטי הדרכה נוטים להשתמש בחזרות כדי לסייע לצופה ללמוד מלים קשות או מנהגים מוזרים. כאן, השימוש בחזרות סלקטיבי מאוד. הסרט חוזר שוב ושוב על נוהג מזיגת הבירה. איש א' מוזג לאיש ב'. המוזג אומר לנמזג "מה מה מה מה", והנמזג עונה "הו טו טו טו". שוב ושוב, ושוב. או, למשל, אכילת הסושי. יש להטות את הראש 45 מעלות לאחור (כך בדיוק), לאחוז בסושי באופן מסוים, ולהטיל אותו אל תוך הפה. שוב, ושוב ושוב. אנשים אוכלים זה לא דבר יפה (אלא אם הן נשים, והן אוכלות בננות, כמובן), אבל זה כבר מגעיל.

קשה להחליט. אם זו פרודיה סאטירית, הרי שהיא מבריקה. היא משתמשת במודל של סרטי ההדרכה כדי לבצע חזרות על אלמנטים מופרכים וכדי להקצין אלמנטים אחרים. אם זו לא פרודיה ולא סאטירה, הרי שהעסק מדהים קצת יותר, ואומר משהו על המופרכות הטבעית של יפן מחד וסרטי הדכה מאידך. זוהי דרך הסמוראי. הו טו טו טו.