שיחת מייל שהתקיימה באמת:

מיטל:
יש לך כמה ימים בלי נענע ממש בקרוב. אפילו אם מדובר בימים משפחתיים.
לפחות תאכל ותישן כמו חזיר.

איתמר:
זאת בכוונתי לעשות. לפחות בעניין השינה. אפילו לקחתי את "יצרים" של אנטוניוני, למקרה שממש לא אצליח להירדם.

מיטל:
אני הגעתי למסקנה שכל הסרטים האלו זה כמו בגדים בחנות יד שנייה. לכאורה, הם מגניבים ורטרואים ויפים עם הדפסים סופר קוליים. אבל אז אתה נוגע בהם ומבין שפעם השתמשו בבדים הכי לא נעימים בעולם. והיום, עושים את אותו הדפס על בד שפותח בנאסא והוא יודע גם לנשום, ולא רק להזיע. ככה, כל הסרטים האלו הם איטיים כמו הגיהנום, ואתה יודע שיש בהם חלקים יפים אבל בא לך למות מהרגעים ביניהם.

איתמר:
אני זוכר את "המדבר האדום". נראה לי שסיפרתי לך על זה. איטי לאללה, אבל בצפיה שניה הוא היה מרתק. מצד שני, באמת שראיתי אותו מזמן, ופעם הסיבולת שלי לפלצנות היתה גבוהה בהרבה.

מיטל:
אנחנו פשוט הפסקנו באמצע ההיצ'קוק בחוג סרטים קלאסיים שהיה ביום שבת.
🙂

איתמר:
באמת? איזה בעסה

אני עוד זוכר את האכזבה המטורפת מהאזרח קיין

מיטל:
לגמרי באסה.
אורי ממש נרדם.
זה היה הכי קרוב לשפיכה מוקדמת שחוויתי מבחינה תרבותית.
כמו השיר ההוא: מיטה אחת, הרבה שתיקה.

איתמר:
:)!
איזה היצ'קוק?

מיטל:
north by north west
אני חושבת שבעברית קוראים לו מזימות בינלאומיות.

איתמר:
וואלה? הוא אמור להיות סרט ענק.
איזה פאקינג בעסה היסטרית.

מיטל:
את אורי שברה האיטיות.
אותי דווקא שברה הקומדית טעויות שעליה הוא מבוסס.
אני לא סובלת קומדיות טעויות. זה עושה לי אי נחת פיזית.
לא גדלתי מאז הימים שצעקתי לחתול שמיל בטלוויזיה: תסתכל מאחוריך

איתמר:
אני מבין אותך לגמרי. אף פעם לא קלטתי איך אנשים נהנים לראות אנשים אחרים מובכים בטלוויזיה.
עוד טיעון חזק בזכות יכולת ההזדהות האנושית

מיטל:
בזכות יכולת ההזדהות?
זה דווקא מראה ההיפך, לא?
או שזה נאמר באירוניה?

איתמר:
לא, בלי אירוניה. אי-הנחת הפיזית שאת חשה היא הזדהות. ואני לא בטוח בכלל שאנשים אחרים לא חשים את אותה אי-נחת, הם פשוט יודעים איך להפוך אותה למשהו אחר. אולי.

מיטל:
אני לא חושבת.
אני לא רואה איזה תהליך יכול להפוך אי נחת לצחוק.
וזה מה שקורה לרוב האנשים.

איכשהו, נראה לי, שאצל רוב האנשים יש גבול ברור יותר שאומר "זה סרט", והמשמעות שלו היא חוסר הזדהות.

איתמר:
יכול להיות, אבל אני מכיר די הרבה אנשים שמובכים גם כן מקטעי מבוכה, ומבוכה,בד"כ, קל לתעל לצחוק. אם זה מביך, הדרך היחידה להוציא את זה החוצה זה לצחוק.

מיטל:
לא יודעת מה להגיד על זה.
אני רק יודעת שאצלי זה בכלל לא מבוכה.
ואלוהים יודע שיש לי קילומטרז' נאה בצחקוקי מבוכה.

איתמר:
אז מה זו התחושה הפיזית?

מיטל:
זה אי הנחת שתוקפת אותך כשאתה רואה מישהו מפצח גרעינים וזורק את הקליפות מהאוטו.
זה זעם על אלימות שווא.

איתמר:
וואלה? לא חשבתי על זה כך. תמיד הנחתי שאני מובך ממבוכת המובך שבסרט.
מובך זו מילה מצחיקה

מיטל:
כן, זו מילה מצחיקה 🙂
לדעתי זה ממש עצבים על זה שמישהו עושה עוול מכוון למישהו אחר.

איתמר:
יכול להיות שזה שונה אצל שנינו.

בא לך להעלות את השיחה הזו כפוסט?

מיטל:
סבבה.
אבל אתה עושה את ×–×” 🙂

איתמר:
בעסה.

טוב.