[זהירות: מלא פתוס ופלגיאטים]

כי אני כותבת. אז אני יודעת איך זה להיות אלוהים: הכי בחוץ והכי בפנים: בלב כל אחד מגלגלי השיניים הזעירים הלא-נראים שמחברים סיבה לתוצאה, בתוך גרגרי אבק רוקדים בשמש ושדות קרב רובצים בחושך, בתוך המחשבות של אנשים הרבה שכל אחד מהם כלוא בתוך מחשבותיו שלו, בתוך התוהו הסמיך שמאחורי המחשבות שלהם, בכל הזמנים ובכל המקומות; ובה-בעת מחוץ לכל זה, מלמעלה, מאחורה, בסבך החוטים הצבעוני שמלמעלה, שמאחורה. איך זה להיות חופשית לגמרי וכבולה לגמרי, כי אני העולם והעולם זה אני, רק זה, ואני בכל מקום ובשומקום.

אני יודעת איך זה להיות נוכחת בַּכֹּל מבלי להיראות לעולם; להיות קרובה אל אנשים יותר משהם קרובים אצל עצמם אבל לבד לגמרי וחופשית לגמרי; לאהוב ולהבין בשלמות מבלי להצטרך להאהב ולהיות מובנת; להיות אכפתית לכל ואדישה לכל, בלי רגש ובלי רוע; אני יודעת איך זה לשלוט שלטון מוחלט, לברוא ולהמית, לקרב ולהרחיק, להתיר ולאסור, להאהיב ולהשניא, להעיר מלחמה ולהשכין שלום.

אני יודעת איך זה כששום דבר בעולם אינו זר לי. אני יודעת איך זה לדעת את כל האמת, את כל האחדויות, את כל הרזולוציות, את כל הסיבות, את התואם הבסיסי העמוק שבין האנשים לבין עצמם ובין האנשים לבין הדברים, שהם עצמם עיוורים לו. אני יודעת איך זה כשלדעת ולעשות הם אחד, איך זה כשלהיות ולעשות הם אחד.

אני יודעת איך זה לעשות את העולם בדיוק כמו שהוא צריך להיות.

×›×™ אני קוראת. אז אני יודעת איך ×–×” להיוותר אדם ובכל זאת לדעת שיש אלוהים ושהוא נוטה לך חסד: איך ×–×” כשאלוהים מדבר אלי, מראה לי קלפים, מראה לי את האמת, את האמת שאולי אינה סופית אבל היא מוחלטת ואפשר להיאחז בה ולטפס ממנה הלאה – את האחדויות והרזולוציות והסיבות,שדות קרב וגרגרי אבק, את מחשבותיהם של אנשים ואת התוהו הסמיך שמאחורי מחשבותיהם. אני יודעת איך ×–×” להיות אדם ובכל זאת להיות בכמה מקומות בבת-אחת, בכמה זמנים בבת-אחת, בכמה תודעות זרות בבת-אחת.

אני יודעת איך זה להיות לגמרי לגמרי בחוץ; איך להשיל מעלי את עצמי, את כל החבילה, הסטוריה וטבע וגוף, ולהישאר רק עיניים ורוח, רואה ולא נראית, הווה ולא עושה; איך לחוש עניין בלי אינטרס, הזדהות בלי אמפתיה; אני יודעת איך להיות במקום שאני לא נמצאת בו, ולשמוע עץ שנופל ביער שומם לגמרי.

אני יודעת איך ×–×” להגיע למקום שמעולם לא הייתי בו, לעמוד נוכח ריבוי התופעות של עולם שהוא באמת ובתמים חיצוני ואחר וזר לי – ובכל-זאת להבין לגמרי מה הולך; לדעת שאני יודעת את כל מה שרלוונטי ושכל מה שאני יודעת רלוונטי; לדעת ולחוש, אם לא לראות, שיש תואם הבסיסי עמוק בין האנשים לאנשים ובין האנשים לדברים שהם עצמם עיוורים לו, ושהעולם הוא בדיוק מה שהוא צריך להיות.

אני יודעת גם איך זה להציץ מעבר לכתפו של אלוהים, לראות את התחתיות המזוייפות של הצילינדר שלו ואת הקלפים שנשמטים מדי פעם משרווליו, לשמוע את הצרימות שבקולו הממתיק-סוד, מבלי לחדול להיות אדם.

×›×™ אני דמות. או על כל פנים, אני יודעת איך ×–×” להיות דמות. אז אני יודעת איך ×–×” להיות במוקד תשומת הלב של אלוהים: איך ×–×” כשתמיד יש שם מישהו לא-נראה שרואה אותי, כשתמיד יש שם מישהו לא-נודע לי שיודע עלי, לא רק יותר ממה שאני יודעת על עצמי, אלא את האמת – את מחשבותי ואת התוהו הסמיך שמאחורי מחשבותי, את העבר ואת העתיד, את הסיבות בכל הרזולוציות, ואת התואם הבסיסי העמוק ביני לבין האחרים וביני לבין הדברים שאני עצמי עיוורת לו. והוא גם מוכן עקרונית לספר אותה.

אני יודעת איך זה להיות לגמרי בפנים: איך לחיות בעולם שבו יש לדברים משמעות שאינה תלויה בי, עולם שבו לכל מה שישנו ולכל מה שקורה יש משמעות; אני יודעת איך זה לבטא את מי שאני בכל דבר שאני עושה; אני יודעת איך זה כשיש לי גורל, איך זה להגשים את גורלי, אפילו איך זה לדעת שאני מגשימה את גורלי. אני יודעת, קצת, איך זה לאהוב לנצח, איך זה לחיות באושר עד עצם היום הזה, איך זה לשוטט בלי מטרה בהרים למשך חודש. אני יודעת איך זה לחיות בהרבה מקומות, בהרבה זמנים, בהרבה אירועים ונסיבות וגופים שמעולם לא הייתי בהם.

אני יודעת איך זה להיות באמת ובתמים מרכז העולם. איך זה כשכל שאר האנשים ושאר הדברים בעולם קיימים אך ורק במידה שהם קשורים אלי.

ואז לכי לך אל החיים האמיתיים, אל הלכלוך הזה, המקום הזה שבו אין סיבות ואין אמת ואין ידיעה ואין תואם, וחיים רק פעם אחת, וכל עניין מסריח מאינטרס, וכל פעם שאת מתעוררת כל ההסטוריה והאופי שלך נופלים עלייך מחדש לאין-מנוס ומרתקים אותך למקומך הישן, והגוף הזה נסחב לכל מקום עם חינו ותשוקותיו ומגושמויותיו ומוגבלותיו והכאבים שלו (בעיקר הכאבים שלו), ואת לא מכירה באמת גם את האנשים שאת הכי אוהבת, ואת לא מרכז העולם גם עבור האנשים שהכי אוהבים אותך, ואף אחד לא באמת רואה כלום אף פעם, וצריך להאבק על כוח וגם אז הוא תמיד חלקי עד גיחוך, הכל תמיד חלקי עד גיחוך, והעולם הוא מכלול הדברים ולא מכלול העובדות ואין ספירת מלאי אף פעם, ואין נצח, ואין מסומנים, ואת רואה דברים רק דרך עצמך, ואת לא רואה את עצמך, ואין להיות לגמרי בפנים ואין להיות לגמרי בחוץ, ורבותי, לפני שאתם מאסתטים את כל זה בחוטים צבעוניים לכדי קתרזיס תעצרו רגע, ותיזכרו במשהו עכור מחייכם שלכם, במשהו עכור באמת, לא אכפת לי במה, ברגעים המביכים של ארוחת הערב-חג, ותגידו לי, באמת, מה זה החרא הזה?

ואז מה שיוצא זה שאני נדה כל הזמן בין העמדות, מנסה לתמרן: פועלת כאילו מישהו מסתכל, מסתכלת כאילו לא יכולים לראות אותי, מספרת לעצמי סיפורים על עצמי, ממירה דברים לעובדות וערכי שימוש לערכי חליפין, נמנעת בתיעוב ובפחד מכל נסיון להשיג כוח כי אף כוח ממשי לא ראוי שאני אנסה להשיג אותו, מקסימה או מבהילה זרים בכך שאני נראית כאילו אני מצפה מהם בכל ליבי למשהו שאיננו, בעצם, אלא זה שיהיו כמו שצריך קוראים או מחברים או גיבורים, רודפת כל הזמן אחרי האמת ונאחזת בה ופוערת בתזזית את פיה ורואה את השיניים המזוייפות ושומטת אותה בבוז ועוברת הלאה. מה שאני רוצה עבור עצמי יותר מכל הוא לא להיות מאושרת, אלא להיות מסוגלת להגיד לעצמי שאני מאושרת ושזו תהיה האמת. ההבדל אולי דק כמו סכין אבל הוא חד כמו תהום.

זו אני ואלו החיים שלי. אף פעם לא היו לי אחרים. כך שאני לא יכולה לומר שהספרות הרסה את חיי, כי לא היו לי חיים שקדמו לספרות; ואני לא יכולה לדעת כמה מתוך חיי הוא הספרות במובנה הצר וכמה הספרות במובנה הרחב וכמה האנושיות באופן כללי. אבל בכל זאת נדמה לי שבזמנים אחרים, במקומות אחרים, יש בני אנוש שהחיים שלהם הם, נאמר, פחות כאלה. שאילו הייתי, נניח, איכר רוסי זקן, החיים שלי היו פחות כאלה.

מאוד מאוד הייתי רוצה לדעת איך זה להיות האיכר הרוסי הזקן הזה. אבל אני לעולם לא אדע. אף אחד לא יכול לספר לי.

איכר רוסי זקן

בשנה הבאה אתחיל ללמד בתיכון. אהיה מורה לתנ"ך ותושב"ע. כבר השנה אני מלמד שני שיעורים בשבוע בתיכון בירושלים, כסטאז' (אם כי כמובן לא בימים אלו, הרי שביתה). בתור המורה היחיד (נדמה לי) מבין כותבי הבלוג חשבתי שלא אוכל להתחמק מלכתוב משהו לפרויקט, ולמרות שאין לי תזה מגובשת יותר מדי להגיש, הרשו לי להציע כמה אבחנות שעלו לי מתוך הביוגרפיה שלי.

אתחיל דווקא בסוף: אני הולך להיות מורה (גם) מתוך מה שנקרא "מניעים אידיאולוגים", אבל כשסיפרתי לפני כשנה וחצי לחברי הטוב יקי על החלטתי צחקנו יחד על כך שאהיה למעשה סוכן אלים של "המערכת", גרוע יותר מנאצי, שכן האלימות שאפעיל תהיה לא ברורה ומוחצנת, אלא מסווית ומופעלת תחת כסות של "חינוך". כך הלא למדנו באוניברסיטה.

אחזור, אם כן, לשנות האוניברסיטה שלי, ואתחיל דווקא בזה:

מורה הזן רַיאוּן ראה את פרחי האפרסק והבין. הוא אמר שיר: אני הנודד חיפשתי אחרי מורה שלושים שנה. שוב ושוב נשרו העלים, שוב ושוב לבלבו הניצנים. אך מאז שראיתי את פרחי האפרסק לא הטלתי עוד ספק.

זו אגדת הזן האהובה על יואל הופמן. הוא תרגם אותה (תרגום נהדר, לא? תרגום שמילותיו ומקצבו עצמם "אומרים שיר") והציב אותה בראש ספרו "לאן נעלמו הקולות". אני יודע שמשפטים אלה אכן אהובים עליו ביותר כי שמעתי אותו אומר זאת, ואף יותר מפעם אחת. ב- 1997, אחרי שחזרתי מהמסע הראשון שלי בהודו, התחלתי ללמוד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ובמסגרת אותם לימודים לקחתי כמעט כל קורס שהייתי יכול עם הופמן, אז פרופסור לפילוסופיה מזרחית בחוג. שוב ושוב הוא היה חוזר לשיר הזה ומבקש מהתלמידים שיסבירו לו מה בדיוק הבין ריאון. מה הוא הבין?!?

לבד מהקורסים של יואל הופמן, אהבתי במיוחד גם קורסים שלקחתי מהחוג לחינוך, עם אילן גור-זאב, שאף הפך, ועל כך אני מוקיר לו תודה עמוקה, למעין ידיד לזמן מה. בקורסים הללו (שהיו רובם סמינרים של תואר שני) דיברנו הרבה על כמה שחינוך, כל חינוך, הוא דבר אלים. מילים כמו "נירמול" ו"שיעתוק" מילאו את חלל החדר ואת ראשי, ולמדתי לשנוא יותר מכל את "ההגיון האינסטרומנטלי" של "חרושת התרבות" שמדכא את ה"אחרוּת" שלנו בשם "ההגמוניה ההיפר-קפיטליסטית". לשם דוגמא מאותה רטוריקת פו-מו (שאני לא בהכרח שולל), הנה הפסקה הפותחת את ספרו של גור-זאב "פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל":

לידתו של ספר ×–×” בדיאלוג ביקורתי מפרך ומתמשך שהתחיל בתקופת נעורי עת קיבלתי חינוך רוויזיוניסטי […] ולמדתי להכיר באופן בלתי ביקורתי, ×›×™ חינוך הוא אלימות יוצרת, שאין להפריד בה בין הכוח ובין האמת, בין ×”"אני" לבין שלילת ×”"אחר".

שתי הפסקאות הללו, שפותחות שני ספרים כל כך שונים, התחברו אצלי אז בהרמוניה מושלמת. לא היה לי ספק (ועדיין אין לי) שיש בין הרעיונות המובעים בהן קשר עמוק, וכשתי סוסות אציליות נתתי להן לשאת אותי הלאה אל שדות המרעה שלהן, וגמעתי איתן תבן מלוא האבוס: העמקתי את השכלתי בזן ובפילוסופיה פוסטמודרניסטית של החינוך.

כאמור, בדיוק חזרתי אז מהודו. שם, המסע שלי, שהחל ביומרה לחקור ולהוכיח לעצמי שכל אותן פילוסופיות מזרחיות הן בבל"ת מוחלט, נגמר באהבה רבה לאותו חלק שגיליתי (וזו כמובן ההתרשמות שלי) שאיננו בבל"ת. בקורס ויפאסנה מסויים, מתוך ספרים מסויימים, בלילה מסויים בו כרסי היתה מלאה חשיש, בטיולים בינות לפסגות ההימלאיה – בכל מני סיטואציות הרגשתי שהבנתי. טעמתי מאותה הבנה שהבין ריאון כשראה את פרחי האפרסק.

ההבנה ההיא – אם נחזור אליה, כפי שאכן ראוי, שוב ושוב – היא הבנה שכמובן אינה ניתנת להבעה במילים. היא הבנה קיומית, מעין תפיסה חדשה-ישנה של העולם והקיום והחיים. מכיוון שהיא איננה ניתנת להבעה במילים, מכיוון שהיא כאילו מתחתיהן או ראשונית להן, הרגשתי שהיא קשורה לאותו מצב טהור ותמים שבו נמצא הילד לפני שהחינוך האלים אונס אותו לתוך תבניות מחשבה מסויימות. לכאורה (כזו היתה תמונת העולם שלי אז) האדם נולד טאבולה ראסה, ותהליכי החיברות הופכים אותו למה שהוא. בהפעלתם "אלימות יוצרת" (לפעמים היא מכונה "סימבולית")שכזו הם גוררים אותו, בועט ומתייפח, מהחופש הטבעי והמוחלט שהוא נחלתו המולדת, וכופים עליו זהות ומיקום וזמן, שמשעבדים אותו תחת שלשלאות חייו. אבל – וזה ×”×™×” הסוד שהסתרתי מפני הפוסטמודרניסטים – לאו דווקא באופן בלתי הפיך, שכן ×”× ×” לפנינו אותו ריאון (וכמוהו רבים אחרים), שהצליח לכאורה לשבר את קירות תא הכלא ולצאת שוב לחופשי. גם אחרי הנפילה בעקבות אכילת פרי ×¢×¥ הדעת אפשר לשוב ולחזור לגן העדן האבוד, ומהמערה של אפלטון ניתן להיחלץ ולהביט באור.

פוקו היה הגיבור שלי אז, ותפיסת ה"עוצמה" שהוא הגה נראתה לי מבריקה: החברה כולה מכוננת משדות של כוח, כמעין "מטריקס" שבתוכו אנחנו חיים וממנו אף אנחנו מכוננים. אין טוב ורע אובייקטיבים, כי כל תופעה בעולם היא ממילא תוצר אלים של חרושת התרבות. על כן כל שאיפה לחופש שיבוא בתוך עולם התופעות (בגן עדן שמימי, על ידי אקסטאזה מינית, אחרי מהפכה פוליטית כלשהי) היא רק שכלול מתוחכם של מערך העוצמה, שמנתב את הכמיהה שלנו לחופש לתוך שדות אחרים, ולא פחות דכאניים, של שעבוד.

שלא כמו בסרט, אצל פוקו אין מציאות אחרת ("ציון"), אמיתית וחופשית, שאליה ניתן להתעורר, אבל בנוגע לזה, כאמור, לא הסכמתי איתו: לי היתה מציאות אחרת, מציאות אבסולוטית ונצחית, שהיתה מעל ומעבר לעולם הכוח הדקאני. כמובן, אותה מציאות איננה (כמו בסרט, או במני דתות ואידיאולוגיות) עולם המאוכלס בתופעות וזמנים – לא לא, היא מציאות מוחלטת, ריק טהור, אַיִן אינסופי. זו בדיוק הסיבה שהיא איננה תוצר תרבותי – הלא התרבות היא תוצר שלה! פוקו המסכן, חשבתי לעצמי, הוא ראה רק את הצד השטני של הקיום; אם רק ×”×™×” נחשף לאלוהות שמתוכה עולה אותו קיום אולי לא ×”×™×” כל כך עצוב ופסימי.

אפשר לומר שהלך הרוח שלי אז, גם אם הייתי מכחיש נמרצות, היה גנוסטי למדי. העולם נראה לי תפל, אם לא ממש רע, אל מול האין המוחלט שמתחתיו. לחזור אל האין רציתי, ובוודאי שכל התבוססות ביש נראתה לי חסרת טעם. הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית, אותה גמעתי בשקיקה, נראתה לי אז כרנסנס גנוסטי במערב, אף אם ההוגים עצמם (כמו חיילי האימפריה הרומית בברית-החדשה) לא מבינים את אשר הם עושים כאשר הם מפרקים לגורמים את העולם: הם חושבים שהם מביאים לחורבנו, אבל למעשה הם יהיו עדים לתחייתו הניסית, לא עוד כעולם ארצי כי אם כאין המבהיק בשמי הנצח. בכך שהם אינם יודעים את אותה מציאות מוחלטת, אין להם אלא להסיק שאנחנו כלואים לנצח במערה האפלטונית, אך לא היא, ואפלטון עצמו היה יכול להראות להם את האור לו רק היו קוראים אותו נכונה.

החזרה

הרבה גלים נשברו מאז בשבילי על חופי "הים של היפה", אך כדי לא להלאות את קוראיי האתיאיסטים לא אאריך כתוב על התמורות הנפשיות והתיאולוגיות שעברתי, ואגש כמעט מיד אל ההשלכות שלהן לגבי חינוך. אומר רק שהבנתי שני דברים חשובים: ראשית שהאין איננו, בסופו של דבר, שונה מהיש, ולכן העדפת הראשון על חשבון האחרון מביאה לאותה אומללות שבהעדפה ההפוכה (כזכור ממקרה פוקו); ושנית, שהקיום עצמו, על כל תופעותיו, הוא בבסיסו טוב.

במילים חילוניות אפשר לומר שהבנתי יותר לא רק את הצורך, אלא את החדווה שבבניית העולם. כלומר כיום לעניות דעתי הפעלת אותה "אלימות יוצרת" היא לרוב לא רק הכרח, אלא דבר משמח. בנוגע לחינוך אני חושב היום שיש צורך גדול (שלא לומר גבוה) בעיצוב הכרתו של הילד, ולהפך: שהשארת תודעתו עד כמה שאפשר במצב פרמורדיאלי (ואינפנטילי) של טאבולה ראסה לא רק שאיננה עושה עמו חסד, אלא שהיא חוסר אחריות שיוביל אותו לחיים של סבל.

כמובן, גם כאן יש עניין של מידה ואיזון, וודאי שבין חוסר החינוך והצבת הגבולות שמאפיין הרבה מהמשפחות החילוניות היום, לבין האינדוקטרינציה הברוטלית של כל חינוך דתי פנאטי או אידיאולוגי קיצוני חייבים למצוא נקודת ביניים (שלעניות דעתי קרובה יותר לקוטב החילוני), אבל אין לי ספק, כאמור, שמידה מסויימת של "אלימות יוצרת" היא בלתי נמנעת אם ברצוננו ליצור בני אדם (וככאלה, מאושרים).

כי המיסטיקה של הגנוסטים (וחלקים מדתות המזרח), והפילוסופיה של ההוגים הפוסטמודרניסטים (בחלקם), למרות שהיא נושאת זרע אמת בקרבה, לא מאפשרת לאמת הזאת לפרוח, שכן היא מתעקשת להעדיף את חולות המדבר הנודדים ובלבד שלא תתאכזר לכלוא ולהגביל את הזרע בעציץ קטן ומוגדר. במילים פחות מטאפוריות: השאיפה לאַיִן היא חשובה, אבל היא צריכה להישאר ברקע עד לזמן שבו אנחנו כבר גדולים, מגובשים ומלאים ביש. טעיתי כשחשבתי שמתוך ההרס המוחלט תבוא הישועה: אין צורך להחריב עולם ישן עדי יסוד כדי להביא את הגאולה. יש צורך רק לראות אותו בכל רגע כעולם חדש.

היו לרגע קורבנות האלימות היוצרת

הביטו באיור הזה:

אני מקווה שאתם לא רואים בו שום דבר מוגדר. מי שרואה בו דמות מסויימת כבר ברא בו עולם מתוך האין. מי שלא, עומד לעבור אונס תודעתי ברגע שהוא יקליק כאן, שכן בו ברגע שתתגלה לפניו הדמות שבאיור, ומרגע זה הוא לעולם לא יוכל לראות את התוהו ובוהו שהוא מצא בו קודם. הכרתו תינעל לנצח על אותה אפשרות אחד, והפוטנציאל האינסופי של האין יצטמצם לכדי "משהו" אחד ויחיד. במילים פשוטות: ברגע שראיתם את הכלב לא תוכלו לא לראות אותו.

השאלה היא כמובן האם עלינו אכן לשאוף, כמו הגנוסטים, למצב שבו אותה דמות תפורק חזרה למרכיביה (ומרכיביה למרכיביהם, וכך הלאה עד לאיון מוחלט של כל דבר באשר הוא דבר – ואם כן, שאלו את עצמכם למה ×”×™×” לכם כל כך חשוב לראות מלכתחילה באותו איור את הדמות), או האם יש, ראשית, ערך בבניית דמות מסויימת, ושנית, אפשרות לתפוס את אותה הדמות על רקע התוהו שממנו היא באה. אני מציע את האפשרות השנייה כנכונה, והייתי מגדיר חינוך טוב ×›×›×–×” שראשית מחבר לנו בין הנקודות ובונה לנו מהן את העולם, ושאחרי ×–×” גם לא שוכח להראות לנו איך בעצם העולם בנוי מנקודות – כלומר שתשתיתו של העולם היא אין.

החינוך הטוב אם כן תומן בחובו מהלך דיאלקטי של בנייה ופירוק, כאשר הפירוק מוצב בצורה אינהרנטית, וכחלק בלתי נפרד, מכל תהליך של בנייה. העניין הוא שבשביל אותו מהלך של פירוק אין כל צורך ממש לפרק את העולם לנקודות, גם לא מבחינה רעיונית. זה יהיה דומה לתלישת עלי הכותרת מפרח כדי להבין שהיופי שלו אכן מורכב (גם) מהן. יש צורך במשהו עדיו הרבה יותר, משהו שלא מוותר על העולם ולא בורח ממנו, משהו שלא עושה אידיאליזציה מאותו מצב של תמימות ראשונית או תוהו קדמון, ולא רואה בעולם רק ממלכה של כוח או רוע, רק מערך של שדות-שיח דכאניים. יש צורך לזהות את האין בכל דמות, ולזהות שהדמויות אינן נפרדות מהאין. יש צורך בפניה אל אותה הבנה שהבין ריאון אל מול פריחת האפרסק.

אפילוג

שנים אחרי המסע הראשון שלי בהודו נזכרתי בשיחה שהיתה לי שם לקראת סופו עם מטיילת אחת, אירופאית, שתוך כדי טיול כתבה את התזה שלה. היא חקרה כל מני מחפשים רוחניים, וראיינה אותי במסגרת הזאת. אני הרציתי לה בלהט על כל מני חוויות מיסטיות אחדותיות ועל כמה שחשוב להבין שהכל אחד ושאין למעשה שום משמעות לעולם. סיפרתי לה על איך חוויות כאלה קורות לא רק למני יוגים בהימלאיה, אלא לכל מני אנשים בכל מני סיטואציות: הרבה פעמים זה קורה לספורטאים. למשל, אמרתי, כל מני כדורגלנים שתוך כדי הריצה על המגרש מרגישים פתאום שהם "כל המשחק", או "המשחק עצמו" ומאבדים את זהותם האינדבידואלית. בשביל זה יש לשכוח את כל החוקים, הטפתי לה. אבל, היא אמרה, אותו שחקן שאיבד את עצמו והפך למשחק כולו, הרי הוא עדיין יודע לאיזה כיוון לבעוט, לא?

היא צדקה כמובן: לא צריך לשבור את הכלים ולשכוח את הכללים. צריך רק לראות אותם בקונטקסט הנכון שלהם, כחלק אורגני של המשחק האחד הגדול.