ארכיון תגיות: כוס

מעתה אמור: דבר אליו

נתבקשתי על ידי רעי המלומד, מר שאלתיאל, להוביל אותנו לעבר ההוכחה המוצקה לכך שכוס הוא פאלי. ובכן, נתחיל בהבהרה. הכוונה כאן היא לאותו כוס, בשורוק רבתי, אשר הגדרתו במילון ההוה היא "פות, איבר המין של האישה (המוני)" ולא לאותו כלי המכיל נוזלים. הנה נתרווח במקומותינו, נזרוק הצידה את עיתוני השבת ונצא למסע. כדי להבין מהו פאלוס, אפשר להיעזר במה שאנחנו רואים סביבנו. מהו הסימן הגרפי של הפאלוס? לעד יהיה זה קונסטרוקט השלוח אל על, בזיקפה תמידית. אחד הדוגמאות המצויינות לכך הם בניינים גבוהים. הנה, למשל, בנייני התאומים.

שני פאלוסים ענקיים ובובה

 

כבר כאן אפשר להבחין במוגבלותה המצערת של נקודת המבט שלנו. כאשר אנחנו מסתכלים אל הבניינים, אנחנו לעולם מגיעים מנחיתות מבט. אנחנו בדמות הבובה, אשר מביטה אל על. אולם מה רואה האדם אשר בא מן החלל החיצון, האם עבורו הבניינים אינם פאלוס, משום שאינם מזדקפים אל על? ובכן, לא. גם היצור התבוני מן החלל ודאי יראה בבניינים סימן פאלוסי, על אף שאינם גבוהים ממנו.

כך אנחנו יכולים להוריד מן השיח את דרישת ההזדקרות.

עם מה נותרנו, אם כן? עם קונסטרוקט שלוח. האם ייתכן כי אותו קוסטרורט שלוח יישלח לעומק? מדוע לא. הבה נתבונן באותם מגדלי תאומים, אחרי שהאחים המוסלמים ביצעו בהם את מעשיהם.

 

 

במרכז התמונה, פאלוס פעור

למה התקבעה המחשבה כי קונסטרוקט חייב להזדקר אל על. בכל אשמה התרבות המערבית, והתאומים הם סימן ברור לכך. הרי מנקודת מבטם של המוסלמים הקיצוניים, הפאלוס העומקי של בנייני התאומים הוא סימן ברור לגבריותם, בדיוק כפי שהפאלוס המזדקר הוא סימן ברור לפאלוס המערבי. כמובן, שלא כולם במערב אשמים באותה מידה. יש גם את אלמודובר, האיש שיצירותיו מעזות ומפרקות את המבט הקונבנציונלי. הנה הוא, בסרטו המופתי "דבר אליה" העז ושבר את ההגמוניה הפאלית המזדקרת. אותו מאהב מתכווץ אשר קופץ אל מעמקי הכוס של אהובתו מוכיח לנו שוב כי הפאלוס הנשי מזדקר גם הוא, רק לעומק.

זו האישה בעלת הכוס הפאלי של אלמודובר

 

מערבי אחר אשר מעז הוא קורבה, אשר בתמונתו השערוריתית "מקור העולם" מראה לנו שוב את עומקו של הכוס ואת יכולותיו. הכוס הזה, אשר מטריד את המבט, אשר מעמיד את הצופים בו בעמדת נחיתות, מבצע שוב את אותה הזרה מתבקשת, ומוכיח כי הכוס הוא לא רק פאלי בעומקו אלא גם פאלי באישיותו. כמו הבניינים הגבוהים לשעבר במרכז הסחר העולמי, תמונתו של קורבה מעוררת בצופה יראה, בדיוק כמו כל פאלוס ראוי.

מקור העולם

אם לסכם את דברינו עד ×›×”, הכוס הוא פאלי משום שהוא קוסטרוקט שלוח ומשום יכולתו לעורר אימה. אולם מסענו טרם נגמר. לעיתים, מה שמסמן את הפאלוס אינו דבר סטטי אלא תנועה. לרוב, זוהי תנועה החוזרת שוב ושוב, מלמעלה למטה או למטה למעלה, אשר מעוררת בדימיוננו דבר מה, אשר מזוהה במחשבה המערבית עם הפאלוס. לעזרתנו באה בת נוספת לעם הצרפתי – לוס איריגאריי. במסתה "מין ×–×” שאינו אחד" כותבת איריגאריי ×›×™ הדגדגן, אותו חלק של הכוס, הוא "פין זעיר שנעים לאונן עימו כל עוד חרדת הסירוס אינה קיימת" (רסלינג, 2003, עמ' 15). כלומר, גברים אמיתיים, כאלו שאינם מושפעים מלחצים אדיפליים המופעלים עליהם לאחר היכנסם לסדר הסימבולי, היו יכולים בקלות לראות את הכוס כפאלי. למרבה הצער, אין בנמצא הרבה גברים כאלו, ולכן מציעה איריגאריי הסבר נוסף לפאליותו של הכוס. "האישה, היא, נוגעת מ-עצמה וב-עצמה (…) ללא כל צורך במתווך בטרם ניתן להבחין בין אקטיביות לפסיביות. האישה "נוגעת מעצמה" כל הזמן…" (שם, עמ' 16). כדי להבין זאת, יש לחשוב, × × ×™×—, על אישה בשעת הליכה. אותו ×—×¥ השלוח למעלה ולמטה כאשר מדובר על הזין, נשלח כאן קדימה ואחורה. שפתי הכוס אשר נוגעת זו בזו מבצעות גם הן תנועה מונוטונית, דו-כיוונית, שאפשר בהחלט לראותה כשלוחה של תנועה הפאלית המסורתית. ובכן, יש לנו הזדקרות, יש לנו הון סימבולי ויש לנו תנועה. מ.ש.ל.

3,000 באט

 

 

1. הספר "פלטפורמה" מאת מישל וולבק, שיצא בעברית בהוצאת בבל, מחזיק 288 עמודים. אני קוראת בממוצע עמוד בדקה. מהירי מחשבה יבינו שהקדשתי כמעט חמש שעות מחיי כדי לקרוא את הספר עד תומו.

2. במרכז הספר "פלטפורמה" של מישל וולבק עומד כוס לח וזין כמוש. גם כוסים שאינם לחים הם בסדר, אבל פחות. אני לא חושבת שהוזכר כוס רטוב, אבל יכול להיות שהחמצתי משהו.

הכוס הלח שייך בדרך כלל לנשים גמישות שאינן מערביות. הזין הכמוש שייך למספר גברים מערביים בגיל העמידה, שהבינו כבר כי הקריירה שלהם והנישואים שלהם לא יביאו להם את הגאולה, אבל כן השיגו קצת כסף (אפשר גם הרבה כסף, אבל זה לא ממש משנה כי כוסים שאינם מערביים אפשר לקנות בזול).

מה כן יביא להם את הגאולה? מין. אבל לא מין עם נשים מערביות, אלא מין בתשלום עם נשים אחרות (הספר אינו מפלה כמעט. הנשים התאיות הן הטובות ביותר, אבל גם בקובה יש עוד כמה נשים שיודעת להזיז כראוי את הלשון והכוס שלהן).

3. לטענתו של וולבק, נשים במערב אינן יודעות לשרת כראוי. הן מתמחות באמנות הפיתוי, אבל לשרת כראוי אינן יודעות ואינן רוצות – הן עסוקות בלהשיג קריירה או בעל עם קריירה (יש כמה נשים יוצאות דופן, והדובר אפילו השיג אחת כזו, אבל הוא באמת בר-מזל. אגב, אם ×”×™×” לכם ספק בנוגע לזקיפות קומתו של איבר המחבר, דעו לכם שגם לגיבור קוראים מישל). גברים במערב, לעומת זאת, מעולם לא שכחו את אמנות המגע הטהורה, ולכן בסופו של יום הם רוצים לזיין (כאמור, כוס לח). כן, קוראים יקרים, זו האמת ואין מלבדה. אם אתם לא מסכימים אתם פוריטניים או פמיניסטיות, ואתם לא רוצים להיות אף אחד מאלו. בלב ליבכם אתם רוצים לזיין.

4. יש לציין לטובתו של וולבק שהוא איננו שוביניסטי במובן החד-חד ערכי של המילה. גם נשים מערביות לפעמים רוצות לזיין. ואז מה הן עושות? נכון, הכוס שלהן הופך לכוס כמוש והזין של התאילנדים הופך לזין לח וגם הן משלמות 3,000 באט עבור זיון.

5. ולמה כל זה קורה? בגלל שהתרבות המערבית דפוקה. אבל גם בגלל שבארצות אחרות, נחשלות יותר (כמו קובה ותאילנד), לא השכילו להתמודד כראוי עם המעבר לשיטה הקפיטליסטית, ולכן כל שנותר להם למכור (אחרי השחיתות, משבר האנרגיה וגו') הוא את המיניות הבלתי פגומה של החברים והחברות באותן מדינות.

6. זה דומה קצת למה שאומר בודריאר (יהיו שיגידו שזה בודריאר קלאסי :)) על כך שהחברה המערבית הגיעה לשלב שבו הכל נעשה פיתוי, וכל חפץ או אדם (לא שנשארו אנשים, כולנו רק אובייקטים, אבל נניח לרגע, לצורך הדיון, שיש גם מה שמתיימר להיות סובייקט) נמדד רק בהון הסימבולי שלו.

אבל המחבר לא אוהב את בודריאר:

"על-פי המודל של מרשל, הקונה הוא פרט רציונלי שמבקש להעצים ככל האפשר את סיפוקו בהתאם למחיר; המודל של ובלן, לעומת זאת, מנתח את השפעת הקבוצה על תהליך הקנייה (במידה שהפרט רוצה להיות מזוהה איתה, או ההפך, להיחלץ ממנה). המודל של קופלנד מוכיח שתהליך הקנייה משתנה בהתאם לקטגוריה של המוצר (קנייה יומיומית, קנייה מחושבת, קנייה ייחודית); אבל המודל של בודריאר-בקר מעריך שלצרוך זה גם לייצר סימנים. בסופו של דבר הרגשתי שהמודל של מרשל קרוב יותר ללבי".

כנראה שהמודל של בודריאר מערב סימנים, וזה דבר שקשה לוולבק להתמודד איתו. שהרי הדבר העליון הוא הגוף עצמו, בלי שום מטאפורות בזויות של התרבות המערבית.

7. אז אחרי כל זה מה עושים? נכון. מעודדים את תיירות המין המערבית. ככה לאנשים המסכנים מהלא-מערב יהיה איך להתפרנס, ולמערביים יהיה קל יותר להשיג מין. והם לא יצטרכו, חלילה, להגיע למקום ולגלות שדווקא כאן אין בית זונות.

8. ואם כל זה לא מספיק, אז יש בספר גם כמה פסקאות על האיסלאם, שיהיה לגבר המערבי מה לשנוא, בזמן שהוא מאונן תוך כדי מחשבה על תאית.

9. אז למה בכל זאת הקדשתי את כל 288 הדקות? תחילה חשבתי שמדובר בעירוב הזה בין פילוסופיה בשקל למין בשקל. זו לא הייתה מחשבה נעימה. וגם לא נראה לי שגברים כמושים או תאילנדיות לחות עושים לי את זה.

ואז הגעתי למסקנה שזה כמו חתול דרוס: אתה יודע שזה נראה נורא, אבל לא עד כדי כך נורא שאתה תהיה חייב שלא להסתכל. מצד שני, הזוועה מושכת. וכך אתה מוצא את עצמך מסתכל ומעווה פרצופך.

מה שמוכיח שלספר של וולבק יש תועלת – בימות הקיץ החמים עדיף לעוות פרצופך במזגן בבית, מאשר לחפש חתולים דרוסים ברחוב הלח.

10. אני לא גבר מערבי עם כסף, אבל בכל זאת השקעתי כסף בספר (אני לא זוכרת שקניתי אותו, אז יכול להיות שהשקעתי רק חיוך ולקחתי את הספר ממישהו). ולכן, על פי אותה ראיית עולם שהיא כלכלית ביסודה, הייתי שמחה אם לא יהיו בו שגיאות הגהה, וכן שלא יהיה זה ספר שבו לוקחים תצלומים, אלא פשוט מצלמים.