יש תחושה, זיכרון ×›×ב עמו×, שעולה בכל פתיחה של מוסף ספרותי. המוסף של "×”×רץ" ×”×•× ×”×§×˜×œ×™×–×˜×•×¨ העיקרי, ×©×œ× ×‘×שמתו. מוּתרות ל"×”×רץ" מוֹתְרות כותרות ×רוכות, ×•×”×•× ×¢×•×©×” בהן מעשי×, ×©×œ× ×‘×שמתו.
לכותרת יש מספר מטרות, כשהעיקרית שבהן ×”×™× ×ž×©×™×›×ª ×”×§×•×¨× ×œ×§×¨×•× ×•×”×‘×œ×˜×ª עיקר הכתבה. ×בל במוספי תרבות ×”×¤×•× ×§×¦×™×” הזו עיקרית פחות – ×œ×©× ×›×š סולסלה כותרת ×”×ž×©× ×” – ובמקומה × ×—×” ×¤×•× ×§×¦×™×” ×חרת – סימון התרבות שבמוסף התרבות. ×× ×¡×— ×–×ת כציווי: ×”×™×” פו×טי, ×œ× ××™× ×¤×•×¨×ž×˜×™×‘×™.
כל ×–×” ××™× ×• ×ומר דבר. מותר למוסף ×œ×§×¨×•× "×× ×™ תרבות", מותר לו ×œ×§×¨×•× ×‘×›×•×ª×¨×•×ª×™×•. ××œ× ×©×ž×” שמרגיש למוסף פו×טי מעלה תחושת זיכרון ×›×ב עמו×. ×œ× ×‘×’×œ×œ ××™×–×” פג×, ××œ× ×“×•×•×§× ×‘×’×œ×œ חוסר הפג×. בגלל ×©× ×™×ª×Ÿ לסמן כך פו×טיקה ב×יזו ×ª×‘× ×™×ª ×œ×©×•× ×™×ª, פשוט כך. ×›×™ ×”×ª×‘× ×™×ª פו×טית, ×›×™ כך מרגיש יפה.
*
ובתי×ורטית (×œ× ×™×›×•×œ×ª×™ להת×פק) (שודרג בעצת ××™×”): ×ª×‘× ×™×ª ×™×¦×¨× ×™×ª שגוררת עמה רגיסטר ×œ×©×•× ×™ "פו×טי", ×•×œ×©× ×›×š ×’× ×”×•×¢×œ×ª×” (על פי רוב, תולדה של צירוף כבול רומז. על פי רוב, צירוף כבול רומז שמקורו בשירת עמיחי) ×ו ×ž×‘× ×” ×™×¦×¨× ×™ שגורר הקשר רגיסטרי×לי "פו×טי" (×× ×›×™ ×–×” × ×“×™×¨ יותר בכל מה ×©× ×•×’×¢ לכותרות). ×וף.
*
ויותר ×ין לי מה לומר. ×בל ×–×” מטריד עדיין (ולמה ל×: "עדיין מטריד"?), וזה מעקר כתיבה (ולמה ל×: "מעקר ×ת הכתיבה"? ולמה ×œ× ×‘×ª×‘× ×™×ª דקדוקית ×חרת: "עדיין מטריד, מעקר ×ת הכתיבה"?). כתיבה ×œ×¢×•×œ× ××™× ×” מהלך מודע לגמרי. יש ×“×‘×¨×™× ×©×ž×¨×’×™×©×™× ×™×¤×”, וזהו. וככה. ×בל כל ×”×ž×¦×œ×•×œ×™× ×©×¤×™×–×¨×ª×™ קוד×, כל ×”×ž×‘× ×™×, שלוקח לי שעה ×œ×”× ×™×—, כבר ×œ× ××•×ž×¨×™× "×× ×™ יפה", רק "×× ×™ סימן". וככה ××™ ×פשר לכתוב.