“The content available online is much less important than the manner in which it is delivered, indeed, the way the Web is structured. Its influence is structural rather than informational, and its structure is agnostic. For that reason, parental controls of the sort that AOL can offer gives no comfort to conservatives. It's not that Johnny will Google "hardcore" or "T&A" rather than "family values;" rather, it's that Johnny will come to think, consciously or not, of everything he reads as linked, associative and contingent. He will be disinclined to accept the authority of any text, whether religious, political or artistic, since he has learned that there is no such thing as the last word, or indeed even a series of words that do not link, in some way, to some other text or game. For those who grow up reading online, reading will come to seem a game, one that endlessly plays out in unlimited directions. The web, in providing link after associative link, commentary upon every picture and paragraph, allows, indeed requires, users to engage in a postmodernist inquiry”.

ועכשיו שאלו את עצמכם, מבין ששת הקישורים שמשובצים בפוסט הזה, על כמה לחצתם? ואם לחצתם, האם פתחתם אותם בטאב חדש והמשכתם לקרוא את הפוסט, או שעברתם היישר אליהם, ונקלעתם למשחק המסמנים האינסופי?

הניחוש שלי הוא שלא לחצתם אפילו על אחד מהלינקים. מטיבי הלכת אולי פתחו את המאמר של לורי בטאב חדש, אבל סביר להניח שהם לא התחילו אפילו לקרוא אותו עדיין. הניחוש שלי טוב כשלכם, אבל לי יש גם סטטיסטיקות. גוגל אנליטיקס, יברכו האלוהים, מאפשר בדיקה של כמות הכניסות לקישורים. קבלו את התמונה הבאה, שמנתחת חלק מהפוסט של נמרוד ברנע:

7.25 אחוזים מהקוראים לחצו על הקישור "כתבו פוסט". שאר הקישורים לא נלחצו, מלבד הכותרת של הפוסט. מספר המקליקים קטן כאשר בודקים את כמות הלחיצות ביחס לאנשים שקראו את הפוסט, ולא את הבלוג בכללותו – רק 2.04 אחוזים.

אז איפה בדיוק משחק המסמנים? המעבר מטקסט לטקסט? קיים, אבל בקושי. זה לא שאנשים לא לוחצים, הם לוחצים, אבל הם מעדיפים לקרוא, כנראה, טקסט בשלמותו. גרוע מכך, גם אנשים שלוחצים על קישורים ממשמעים אותם, בחלק ניכר מהמקרים, ביחס לטקסט המקשר. הם מנסים למצוא את הקשר שבין הקישור למקושר.

קישורים הם צורה משונה וחדשה של אינטרטקסטואליות, במובן הרגיל (פארול לפארול). בעבר, היינו מזהים רמיזה או התייחסות אינטרטקסטואלית באמצעות סמנים בטקסט המקשר. בכלליות, הטקסט היה מכיל מלים, תחביר או מבנה עלילתי הדומים לטקסט שאליו הוא מתייחס. בציטוט, למשל, מקבץ מלים מסוים הוא זהה לזה שבטקסט אחר. הדבר היחיד שמשתנה הוא ההקשר. ברמיזות יותר עדינות הדמיון יכול להיות חמקמק יותר, אך הוא עדיין שם. הסופר, בסך הכל, רוצה שיבינו את הרמיזה. בקישורים ברשת המצב שונה. נוסף לנו סמן נוסף, ויזואלי. קונבנציונלית, קישורים מודגשים באמצעות צבע גופן שונה וקו תחתון. עכשיו אין צורך ליצור אנלוגיה טקסטואלית בין הטקסטים, אפשר לשים לינק מתחת לכל מילה או משפט, ולקוות לטוב.

אבל בני אדם, מסתבר, פועלים אחרת. הם יוצרים קישורים מסביב למלים שאומרות דבר מה אודות הטקסט המקושר. ראו את המילים "הפוסט של נמרוד ברנע". הקישור שלעיל מוביל לפוסט של נמרוד ברנע. לא מאוד מפתיע, ובכל זאת. אנחנו משבצים המון קישורים בטקסטים מקוונים, ועדיין הקישורים הללו משועבדים להיגיון הטקסט המקשר, ומובנים ביחס אליו. כאשר לחצתי על הקישור למאמר של לורי, עשיתי זאת כי הנחתי שהקולקטיב יספק לי חומר קריאה מעניין. כאשר קראתי את המאמר, תהיתי אם אורי ברוכין מסכים עם הנאמר בו. לא פצחתי במחול מסמנים סוער, ולא איבדתי אמון בסמכות המקור. פשוט עברתי לקרוא עוד טקסט.

הסיבה לכך היא שאנו בני אדם. כבני אדם, קשה לנו עם "מות המחבר" ועם התייחסות לטקסט כטקסט בלבד. כבני אדם, אנחנו מחפשים את האנושי. האנתרופומורפיזם שלנו לא נעצר באלים בבליים ובמשלי קרילוב, הוא חודר מבעד לרוב הקטגוריות המנטאליות שלנו. אנו מדברים על "רגלי ההר", מייחסים מחוות אנושיות לחיות ומתייחסים למדינות כאל בני אדם (לחצו על הקישור הזה, הוא באמת שווה). ההתייחסות לטקסט כאל יציר בודד, חסר מחבר, לא רק פותח אותו לאינסוף קריאות שונות (ומכאן הופך אותו לבלתי יעיל), הוא מנוגד לאינסטינקטים הכי בסיסיים שלנו. והאינטרנט לא ישנה את זה.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור