ששש, החיה הנאצית מאזינה
תמר קפלנסקי כתבה פעם תזה על סיפורת הדור השני לשואה משנות השמונים ועל המאפיינים הכמו בלשיים שיש לסיפורת הזו. הטענה שלה, ולא קראתי את התזה כולה, אז אני מפרפזת פה, היא שלמרות שבשנות ה-80 כבר היה מותר לדבר על השואה די הרבה זמן, הרי שרומנים שזכו לאהדת הציבור והמבקרים, כמו "שואה שלנו" ו"חמסין וציפורים משוגעות", ממשיכים להשתמש בז'אנר המתח והבלש כדי לגלות את הסוד הגדול. כלומר, הבלש או הבלשים הם הבנים שמנסים לחזור אל המודחק, אל החיה הנאצית הכלואה במרתפי הזיכרון של ההורים שלהם ושל האומה כולה, במסווה של איזה סוד קונקרטי שמוסתר מהם בתיבת תכשיטים ספציפית.

Seien Sie ruhig, das deutsche Biest hört
עכשיו מסתבר שזה עובד גם אצל הגרמנים, לפחות במקרה של "פחד מברלין", ששייך, אם כי מקדים את זמנו בהקשר הזה, לשורה גדלה והולכת של ספרים שמנסים בעת ובעונה אחת להראות שגם הגרמנים סבלו תחת אימי המשטר וכן להבהיר שלא כולם היו נאצים, או לפחות לא כולם היו נאצים בשמחה, גם אם הבן של הסופר הצטרף להיטלריונגד (כן, נו והוא גם סיפור אמיתי, זה לא כל כך מעניין בהקשר הזה, אבל פה יש ראיון מכמיר לב עם הבן של הסופר).
הספר מספר את סיפורם של אוטו ואנה קוונגל, שאפעם לא הצטיינו באיזו מרדנות פילוסופית גדולה, אבל בנם נפל במלחמה והם מחליטים להפיץ גלויה שטנה נגד הרייך השלישי בן אלף השנים. הם מסתכנים, כמובן, כי ברור שהגסטפו יתפוס אותם, אבל לא אכפת להם כי הם רוצים לעורר תסיסה בעם. ואכן הגסטפו תופס אותם, ואני חושבת שזה לא יהיה ספוילר גדול מדי אם אומר שהם מתים בסוף.
הספר מחולק לארבעה חלקים: הקוונגלים – בו יסופר על הזוג, על שכניהם, על האווירה בברלין באותה תקופה ועל הפצת הגלויות; הגסטפו – בו יסופר על התסכול ההולך וגובר בקרב קצין הגסטפו שממונה על החקירה ומפקדיו, שלא מצליחים לתפוס את הזוג הזהיר; כפות המאזניים נוטות נגד הקוונגלים – בו יסופר על כמה מהלכים שגויים שעשו החשודים וכמה מהלכים מטומטמים שעשו הציידים ועל איך בכל זאת החשודים נתפסו; הסוף – בו יסופר על דרך החתחתים שעברו השניים מהרגע שנתפסו ועד שהגיעו לגיליוטינה.
שלושת החלקים הראשונים די דומים למה שהולך בכל הז'אנר זה. אפשר, לשם הדוגמה, לחשוב על פרק של CSI. ההקדמה, זו שלפני השיר, מספרת על הרצח. ארבעים הדקות שלאחר מכן מוקדשות לתיאור מפורט ומלא במסכי מגע של איך הציידים מפענחים את הרצח. שתי הדקות אחרונות מוקדשות לתיאור תדהמתו, אומללותו וביש המזל של הרוצח. אבל ב"לבד בברלין" יש חלק רביעי. החלק הרביעי הזה, שמשתרע על פני כ-160 עמודים, הוא עודף. הוא חורג מהז'אנר. למה הוא עושה את זה?

מתוך הקומיקס הגאוני Hipster Hitler (סליחה, לא התאפקתי)

מגפיה הממוסמרים המבהיקים של החיה הנאצית
הסיבה הראשונה היא ברורה למדי: הבנאליות של החיים תחת הרוע. הספר "לבד בברלין" הוא תעמולה. הדמויות בו שטוחות, המתח בו לא ×”×›×™ מפעים, והעלילה לא מבריקה – כל אלו סימנים לכך שפאלאדה לקח על עצמו חלק מטיהור העם הגרמני ובעיקר טיהור עצמו, אני חושדת. הוא רצה להוכיח משהו. כדי להוכיח את אותה טענת "לא יכולנו לעשות כלום נגד היטלר ושלל ארגוניו שהאזינו לכל פעם שדיברנו עם השכנה" הוא חייב להמשיך ולתאר גם את סבלם של בני הזוג קוונגל בגסטפו. כך הוא מראה באמת שגם הגרמנים סבלו.
אבל הוא מתעקש על זה. הוא מפרט את זה. הוא לא מניח לזה. זמן לדוגמה: "הנשים פלטו צעקה מתוך זעזוע, כי במרתף הגוויות האמיתי הזה שכבו גברים ונשים, כולם עירומים כביום היוולדם. הם שכבו בפנים מרוסקות, עם צלקות דמיות שנגרמו על ידי הצלפות, איברים מעוותים, מכוסים דם קרוש ולכלוך. איש לא טרח לעצום את עיניהם, הם לטשו עיניים במותם, ואחרים נראו כאילו הם ממצמצים בערמומיות, כאילו הם סקרנים ושמחים שמצרפים אליהם עוד בן אדם" (עמ' 531-532).
וזו פסקה אחת. יש עוד ועוד ועוד כאלה. על שיטות החקירה. על התאים. על האוכל. על הבגדים. על האנשים. על התליין. על הרופא. על מפקד בית הסוהר. זה לא נגמר. ואני קוראת את זה ואני מתחילה להרגיש תחושה מוכרת בגוף. כזאת של גועל מתקתק. וככל שאני קוראת, אני מרגישה אותה עוד יותר. ואני לא מבינה למה בכלל אני ממשיכה לקרוא. ואז זה נקלט: אני מרגישה כמו בזמן שקראתי את קצטניק, או את יז'י קושינסקי, או את חוברות "עדות" עם עדויות מהמחנות, או את משפט אייכמן.
החלק הרביעי לא מדבר יותר על הבאנאליות של הרוע, גם אם הוא מתכוון לעשות זאת. החלק הרביעי מדגים את הבאנאליות של ההתענגות על הרוע. כי לא משנה אם אתה ישראלי בשנות השמונים או גרמני בשנות החמישים, משהו בך מתענג על מגפיים ממוסמרים שפוגעים בעור החשוף, על גוף צנום רועד מקור ששוכב על דרגש, על כוס קוניאק שנשברת על ראשו הקודח מחום של האסיר למצהלות השמחה של הקצינים (אני יכולה להמשיך ככה לנצח, זה כיף נורא). יש לזה סיבה פסיכו-תרבותית די ברורה: הרבה יותר קל להתענג על מה שאסור. את זה יודעת כל אישה שעברה סדנת העצמה נשית שבה הסבירו לה בלי מבוכה ובלי צחקוקים שהיא בסדר גם כשהיא מפנטזת על זה שיאנסו אותה.
וזה היה מגניב אם אפשר היה לנצל את זה למוצרי תרבות מפורשים: ספרים או סרטים שבהם יראו גרמנים מכים, או לבנים מתעללים באפריקאים עם יהלומים או שיעים וסונים רבים ממש. בלי מסווה של עלילה או הסבר. רק הההתענגות על הרוע, עירומה ומפורשת. אבל הבעיה היא שזה חייב להיות מוסתר, זה חייב להתחבא בתוך מוצר לגיטימי: בכתבת עיתון עם פירוט של אונס, בכתבה בטלוויזיה שבה מראים שוב ושוב את התמונה של עדן אברג'יל, בספרים על השואה. ואלו, איך לומר, כבר קצת באנאליים.