האינטרנט, כידוע, מלא בפורנוגרפיה, אבל אני רוצה לדבר איתכם על סוג אחר של אוננות, משחיתת אנרגיה ומשעממת הרבה יותר: בלוגים שמדברים על בלוגים. אין ×–×” סוד, וודאי ידוע לכולכם שלפחות מחצית מהתוכן באינטרנט עוסק בתוכן באינטרנט, במעין מעגל אורובורי של רפרור עצמי. לא שלחשוב על עצמנו מדי פעם ×–×” לא טוב, אבל יש משהו בקליטה עצמית חוזרת חלילה של אמצעי מדיה שעושה צליל צורם. אתם מכירים את ×–×”: ×–×” הצליל החד והמנסר של הפידבק. בכלל, תארו לכם שמספרים לכם שהמציאו משהו חדש, נהדר – נאמר, השמינטרנט – ומה שהדבר הנהדר ×”×–×” עושה ×–×” בעיקר לומר כמה הוא עצמו – כלומר השמינטרנט – נהדר. השמינטרנט מדבר על השמינטרנט. אז בשביל ×–×” היינו צריכים את השמינטרנט?

כי הרבה פעמים נדמה לי שההתלהבות מהאינטרנט ממלאת את רוב האינטרנט, עד שלא נותר ממה באמת להתלהב. בלוגים כותבים על כמה טוב לכתוב בלוגים, בלוגים פופולרים כותבים על איך לכתוב בלוגים פופולרים, בלוגים מלומדים חוקרים בלוגים של ילדים, בלוגים של ילדים לועגים לבלוגים של מלומדים. אם יש משהו שמנע ממני במשך שנים להכנס לעולם המגניב (באמת) של הרשת הוא התחושה הזאת של המאגניבות שעלתה ממנו כצחנה שנישאת למרחוק. האם בשביל זה היינו צריכים את השמינטרנט?

תראו, רפלקסיה היא מהתכונות האנושיות ביותר. לעזאזל, אולי זה מותר האדם וכל זה, כלומר היכולת שלנו לחשוב על עצמנו, ולחשוב על עצמנו חושבים על עצמנו. אבל זהו בדיוק: את זה אנחנו כבר יודעים לעשות. בשביל זה לא היה צריך את האינטרנט. את האינטרנט צריך בשביל הרבה דברים אחרים. לכן חבל למלא אותו בהגיגים על עצמו. זה דבילי כמו למלא שיחת טלפון אך ורק בדיבורים על כמה הקול נשמע צלול וברור, כמו להשתמש במחסן כדי לאחסן ארגזים ריקים, כמו לשחות בבריכה שנמצאת על סיפון של ספינה. בשביל זה היינו צריכים את השמינטרנט?

בסופו של דבר העניין הוא בסך הכל אריסטוטלי למדי: יש להבחין בין הצורה לתוכן. האינטרנט מגניב בצורתו. מה שמגניב בה זה שהיא שימושית לאללה בהבאת רעיונות אישיים ומקוריים למקום פומבי שלכולם יש אליו גישה. אותם רעיונות זה התוכן של האינטרנט. אבל אם אותם רעיונות, שהם התוכן, מתחילים לדבר רק על האינטרנט עצמו, שהוא הצורה, אין בזה שום דבר מגניב. אל תערבבו בין הצורה לתוכן. אל תעשו מהצורה תוכן. תנו לצורה להיות צורה, ומלאו אותה בתוכן שהוא תוכן. כי בשביל לדבר על מדיה לא היינו צריכים עוד מדיה. מקלוהן הצליח לעשות את זה והוא אפילו לא שמע על הרשת. בשביל זה לא היינו צריכים את השמינטרנט.

אני יודע מה אתם חושבים: רגע, אתם אומרים, הרי אתה עצמך מדבר על האינטרנט! אולי תעשה משהו פרודוקטיבי במקום לעסוק באוננות מקוונת? אבל זה העניין: אני מדבר בפאב, על האינטרנט. לא באינטרנט על האינטרנט. פאב ואינטרנט מפרים אחד את השני. הבאת האינטרנט לפאב מעניקה לו דוק של היי-טק, של תחכום, של עדכנות ואצבע-על-הדופקיות. ולו הייתי מדבר על פאב באינטרנט? גם טוב, שכן הייתי מביא אליה קצת קוּליות, קצת חספוס, קצת אנושיות. אבל לשבת בפאב ולדבר על כמה הפאב השכן מגניב או איך לבנות פאב מוצלח או איזה גאג'טים אפשר להוסיף לפאב?!? בשביל זה היינו צריכים את השמינטרנט???

אז איך להרוס את אותם בלוגים שמדברים על בלוגים ואותם אתרים שמדברים על אתרים ואותן רשתות חברתיות שמדברות על רשתות חברתיות? ככה: כידוע, העונש צריך להיות מקביל לפשע. מידה כנגד מידה. בשלב א' אני מציע שכל פעם שנתקל באתר ו/או בלוג שידבר (ולא רק יפנה ללינק) על אתר ו/או בלוג אחר ו/או האינטרנט באופן כללי, ראשית נטקבק בזו הצורה: "אתר זה חוטא בסייבר-אוננות", וניתן לינק לאתר עצמו. כן, לינק של רפרור עצמי, שיוביל את המקליק שוב לאותו אתר. שלב ב' כולל פריצה אל האתר והחלפת כלל הלינקים שבו בלינקים אל עצמו. כלומר כל האתר יתמלא ויסבול מלינקוק עצמי רפלקסיבי בלופ פנימי אינסופי. באם יש הרגשה שבעל האתר לא למד את הלקח, שלב ג' כולל כינויו בשמות גנאי. כינוי בשמות גנאי הוא מסוכן כמובן, אלא אם כן אתה עושה את זה בצורה אנונימית לחלוטין, ובשביל זה היינו צריכים את השמינטרנט.