ארכיון תגיות: לורם איפסום

הבזקי מצלמה

1.
הרבה זמן לא קראתי את לורם איפסום. תומר הוא חבר שלי. לא חירבנו באותו מסטינג בשואה, אבל חבר שלי. ובכל זאת, הרבה זמן לא קראתי את לורם איפסום. לא בלי כוונה. מאותה סיבה שאתה מסתכל הצידה אחרי שאתה מעיר לחבר שלך ששכח לסגור את הרוכסן במכנסיים. כדי לא להביך אותו בלי להתכוון. כי זה לא מעניין אותי להחזיר את הפחח לשירה. ולא מעניין אותי להוכיח שגם משוררים יודעים להתקין פיירפוקס. וכל באזז ההעזה והיריקה בפרצופו של הממסד לא מעניין אותי גם הוא. זה היה העניין שלו. והוא עשה אותו. ושמחתי בשבילו. אבל לא רציתי להתעצבן. וידעתי שאני אתעצבן. כי הפחח בשירה. והשורות הקצוצות. ודיוני המטא. וגיבוב השטויות ביחד עם הדברים הטובים. והפוסט-משהו-משהו. אז לא קראתי.

2.
ואז, קראתי את כל הביקורות, והייתי כבר בשלה להתעצבן. וקראתי. זו הייתה קריאה משונה. כי ציפיתי לקריאה שדומה לביקור במנהטן; משהו מזן "אה, באמת יש פה מדרגות חירום שנעות באלכסון מקומה לקומה ומוניות צהובות". ואכן היו שם מדרגות חירום שנעות באלכסון מקומה לקומה. אבל לא רק.

3.
פעם תרגמתי לגלובס כתבה מעולה של פאסט קומפני שדיברה על גורדון בל, כוכב מזדקן של עמק הסיליקון שעובד עכשיו על פרוייקט של מיקרוסופט שנקרא MyLifeBits. הרעיון של הפרוייקט פשוט: לתעד הכל. אבל הכל. הטיפוס הזה מסתובב עם מצלמה שיושבת על הצוואר שלו ומצלמת כל כמה שניות, עם רשמקול שמקליט את כל השיחות שלו, ובמחשב שלו מותקנת תוכנה ששומרת את כל אתרי האינטרנט שראה ואת כל המסמכים שקרא וכתב. בל מנסה להפוך את הכל לדיגיטלי ולגבות את התיעוד האובססיבי בתוכנה שתעזור לך לעשות סדר בחיים שלך. אני זוכרת במעורפל שני ציטוטים משם; בציטוט האחד סיפר בל כמה נפלא זה לריב עם אשתך כשהאמת המוחלטת עומדת לצידך, או בכונן הקשיח שלך. והשני, שבו מתוודה בל שהוא לא אוהב לקרוא ספרים, כי אין לו דרך לתעד את זה. שני הציטוטים האלו נחרטו בזיכרוני כי הם בעיני נקודות החולשה של העידן הדיגיטלי האולטימטיבי שאליו שואף בל: האמת המוחלטת לא חשובה יותר מהזיכרון הסלקטיבי של אשתך, והתלות בתיעוד לא אמורה למנוע ממך הנאות.

 

יום בחייו של בל
 
4.
חשבתי על בל כשקראתי את לורם איפסום. כי נדמה לי שליכטש הצליח לעשות באופן מדומיין את מה שבל מנסה לעשות באופן דיגיטלי. הספר של ליכטש נקרא כמו הבזקי מצלמה כל-יכולה. לפעמים היא אכן תופסת שיחת מסנג'ר או פליטת מקלדת, אבל לפעמים היא תופסת את המחשבה על אותה שיחת מסנג'ר (אחד הקטעים האהובים עליי בספר: (083) אני אוהב שאת מוסיפה / ארבע-חמש נקודות / בסוף כלשורת מסנג'ר (084) אבלזו / לא סיבה / לחזור). לפעמים אנחנו עוסקים בענייני הרוח והפילוסופיה, ומתדיינים על עתיד השירה, ולפעמים אנחנו סתם מורידים את הזבל או קוראים טוקבק. לספרות יש נטייה להאדיר צד אחד על פני האחר, או להאדיר את חוסר ההבדל בין צד אחד לאחר, על פי הזרם עליו משתייך הכותב, ואני חושבת שמה שיפה במיוחד בלורם איפסום הוא לא הפוסט-מודרניות של "כל הפעילויות שוות בערכן" אלא האדישות הכמו-טכנית לערך הפעולה, שמצליחה, בעזרת השילוב של הצורה והתוכן, למסור תיעוד נאמן של אדם אחד, אחד מיני רבי כלאדם.

זו לא שירה, זה אינטרנט

המניפסט הראשון של הדאדאיסטים (ויקיפדיה)

איפשהו באמצע מלחמת העולם הראשונה התחילו כל מני קבוצות מודרניסטים לשרבט את המניפסטים שלהם. רוב המניפסטים האלו עוסקים באופן שבו יש לכתוב שירה, אבל נראה שהם שימשו, בה במידה, כדי להסביר לאנשים כיצד צריך לקרוא אותה, את השירה החדשה. ללא המידע הזה, המטא-ספרותי, השירים של הפוטוריסטים והאימאז'יניסטים, האקמאיסטים והקונסטרוקטיביסטים היו נראים כמלמול לא סדור, חסר טעם, של משוגע יהיר. המניפסטים שימשו כמורה נבוכים, מערכת המנמקת כיצד לכתוב את השירה החדשה, וכיצד לקרוא ולהעריך אותה.

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה ניסו לשכתב את חוזה הקריאה של הציבור, הדבר הזה שגורם לנו לקרוא "חוה" בעיתון ולא לחשוב שמישהו התכוון לרמוז לחוה אימנו.זו לא היתה הפעם הראשונה, אבל המגוון הפך אותה למשמעותית. הספר "מניפסטים של מודרניזם" מציג כ-15 תנועות ספרותיות שונות. "כ-15" כי קל להתבלבל בספירה.

כתוצאה, הערכת שירה נעשתה עסק מתסכל, השמור בעיקר לבורים ואניני טעם. קשה לדעת כיצד השיר המסוים שאתה מחזיק רוצה שתקרא בו, אילו קונוונציות אסתטיות להחיל עליו. ועתה, לך תבחין בין טוב לרע.

ובכל זאת, בדרך כלל יכולת לדעת כיצד לקרוא משורר או ספר. ואם לא ידעת בתחילה, היית מתחיל לקרוא באגד הדפים שלפניך, והשירים היו רומזים, לאט ובמצטבר. והנה בא "לורם איפסום".

***

אמנות אסקי. מכאן

"לורם איפסום" (גילוי נאות: אני מכיר את הנבל המכנה עצמו "מחבר") בנוי מ-507 קטעים בני שלוש שורות, שמופרדים זה מזה במספרים. אין ביניהם שום קשר, לפעמים. לפעמים יש. אתה קורא שירה, חושב שנגמר, והוא ממשיך במספר הבא. אתה קורא את המספר הבא, חושב שממשיך, ואז הוא נגמר. או שלא הבנת.

[019]

איזה קטע הבנאדם הזה
העלו מחירים, אה?
בטח

לפעמים זה רק ציטוט, כמו שלעיל, ולפעמים זו שירה, מהאם-אמא של הקונוונציות:

[194]

הכאב מתחדד
ברצינות
לא פשוטה

ולפעמים זה שניהם:

[139]

רק עשה לי טובה
בלי יסורי מצפון
אוקי

[146]

תסתכל לשם
לא לשם לשם
לשם לשם

ולפעמים זו בדיחה סתם, ולפעמים זה הרבה יותר מזה. אבל לא בזה העניין, בזה העניין: עליך להחליט לבד, משיר לשיר, אם מדובר בשירה או חידוד או ציטוט או שלושתם. במובן הזה, זו לא שירה, זו גם שירה.

וזה כיף. אפשר כמעט לחוש את המוח נאנק, כשהוא מתאים את עצמו מ-178 ל-179, מחליט כמה קשב להקדיש ל-032, וכמה מותר לקרוא אל תוך 401. לפעמים זו שירה מעולה (331), ולפעמים לא (333), אבל כך או כך זה מגניב לאללה.

וזה גם יותר מכך. ×›×™ כך, בערך, גם עובד האינטרנט. טוקבקים, פורומים, בלוגים, אתרי תוכן, לחץ-כאן-למידע-נוסף, אודות, קישורים-נוספים – הפשיטו מהם את העיצוב ואת הרגלי הקריאה, ותקבלו ערימת טקסטים, שרומזים על עצמם. טוקבקים שאומרים – אני טיקבוק; בלוגים שאומרים – אני בלוג. אם תכניסו אותם לסדרת שירים בשלוש שורות, תקבלו משהו מלורם איפסום. ונראה לי שזה חלק ממה שהספר ×”×–×” מנסה לעשות, לחפש מה מכל המלים הללו הוא גם שירה.