ארכיון תגיות: מוזיאון תל אביב

פוטש – כותרת ראשונה

הפוסט של אתמול, על אם תרצו, הכעיס אותי מאד, כי הוא היה שובניסטי במובן הכי בסיסי, והגעיל אותי, כי הייתה עליו קארמה רעה כל כך שלדעתי לא נראתה פה מעולם, והתמיה אותי, כי יש כל כך הרבה דברים רעים לגיטימיים שאפשר להגיד על החבורה הזו שאני לא מבינה למה לרדת לגובה הזה.
בכל אופן, זה היה שם, בראש הבלוג שלי, ולא יכולתי ולא רציתי למחוק את זה, כי אנחנו לא עושים דברים כאלה וכי זה היה סתם משאיר חור על הקיר בצורה שלו, אז החלטתי לכתוב פוסט שידחוק את הפוסט על אם תרצו מראש העמוד, ואולי אפילו מהדיון במקום הזה, וככה אני אוכל להחזיר לעצמי את הרחובות.
רציתי לכתוב אותו פה לפני כמה ימים והתביישתי, כי חשבתי לעצמי מה אני מטרידה אותם עכשיו עם מוזיאונים כשהארץ בוערת. ובכן, הארץ אף פעם לא מספיק בוערת כדי להצדיק דיון פוליטי במיטתו של השכן.
תנו לי בבקשה מוזיקה של מכונת אריגה!

 

טיול במוזיאון הטכני – כותרת שנייה

ב-1625 הזמין המלך השוודי מוכה הגאווה גוסטב אדולף סירה גדולה במיוחד, שעימה יוכל להפליג בימים ולהוכיח את עליונותו. זו הייתה הסירה עם עוצמת האש הגדולה ביותר שנראתה עד אז וכללה 64 תותחים ימיים, קישוטים מלכותיים מצופי זהב, ואין ספור מפרשים. הסירה, שנקראה ואסה, יצאה לדרכה ב-10 באוגוסט 1628, לאחר טקס רב רושם. פחות ממייל ימי לאחר מכן הסירה טבעה לעיני עשרות המוזמנים המכובדים. היא הייתה כל כך גדולה וכבדה שלא הצליחו למשות אותה במשך כמה מאות שנים. עד שב-1961 אנדרס פרנצן הצליח לעשות זאת. מייד לאחר מכן התחילו בשיפוצה, והיום יש לה מוזיאון משלה. במוזיאון הטכני בברלין יש דגם מוקטן שלה.

 


כל כך מגניב, שאתם לא מאמינים (צילום: wasadream)

פרחים מברזל שבעזרתם עשו פעם הטבעות על בגדים. מכונת אריגה שיוצרת חוטים בצבעים שונים, שאותה מפעילה המדגימה.
תחנת קשבים שבעזרתה היו מאזינים פעם, ואולי גם היום, לתחנות רדיו בכל העולם, והציבור מוזמן להקיש על המסך שעליו מצוייר גלובוס, ולהקשיב לתחנות מכל העולם.
קרון של רכבת מהמאה ה-19, כולל הקישוטים של המחלקה הראשונה, המזוודות של המחלקה השנייה וספסלי העץ הפשוטים של המחלקה האחרונה, בו יכולים כולם לשבת.
יציקת גומי של מחשב, מדפסת, מצלמה ומסור שעליהן יכול הציבור ללחוץ, כדי לשמוע איך עושה "עיבוד נתונים", "הדפסת ספר", "צילום" ו"נגריה", בהתאמה. וכן, אפשר ללחוץ על כולם ביחד ולנגן את הסימפוניה האורבנית השלמה.
דגם מוקטן של מטוס שתלוי מהאוויר.
קמרה אובסקורה.

כל אלו נמצאים במוזיאון הטכני בברלין, שמסביר את הכל. כל מה שאפשר לדעת על איך פועלות טכנולוגיות בעולם נמצא שם. ואני מדברת על כל הטכנולוגיות: אניות, מטוסים, רכבות, ייצור נייר, ייצור טקסטיל, ייצור תכשיטים, צילום, צילום תמונות נעות, טלוויזיה, רדיו, ייצור רדיו ומכוניות.
אבל לא סתם תלוי על הקיר. נמצא בחלל. אפשר להקיף אותו. אפשר להקשיב לו. אפשר להעריך את גודלו. אפשר ללחוץ על כל מיני כפתורים. אפשר ללחוץ על מסכים שמסבירים דברים לעומק. אפשר לשבת רגע בתוכו ולראות איך זה מרגיש. כל כך הרבה הרפתקאות אפשרויות במוזיאון.
וזה גרם לי לחשוב על מוזיאונים. על כמה שאני אוהבת אותם. על כמה שתמיד יש בהם את הפוטנציאל לפוצץ לך את המוח. כי יש בהם שילוב מדהים של ידע ושל מנוחה ושל מסדרונות חשוכים ושל מסדרונות מוארים ונותנים כבוד לכל פרט ולכל משיחת מכחול, ואפשר ללמוד שם, ואפשר סתם להסתכל, ואפשר להשתעמם, ואפשר להתרגש, ואפשר לקבל השראה, ואפשר לעשת סיבוב מהיר וללכת.

הגרמופון של היטלר. סתם, נו. (צילום: sheeppurple)

וזה גרם לי לחשוב על תל אביב. ועל חולדאי. על זה שכועסים עליו שהוא סוגר פאבים בשביל מתחמי בילוי. על זה שהוא לא משקיע בתרבות ואמנות בעיר. על זה שהוא חונק כל אפשרות ליצירתיות בעיר הזאת. ועל ראש עיריית חולון. שנתן את ידו ואת תקציבו להקמת מוזיאון העיצוב המהמם ומוזיאון הקומיקס ועוד מוזיאונים שבטח אני לא מכירה.
וחשבתי לי שאולי מוזיאונים הם סימן. מוזיאונים הם המיינסטרים המכובד. מוזיאונים כאלו מתוקצבים על ידי העירייה ומנוהלים על ידי אנשים רבי שם ומעמד, והם יוצרים מרחב ונוכחות לתרבות ולאמנות. בתוך המרחב הזה אנשים יכולים למצוא מקום לנשום בו אוויר עם מעט שאר רוח. בשולי המרחב הזה חיים אמנים ואנשי תרבות ששוליים זה הקטע שלהם. קצת אחרי השוליים של המרחב הזה נמצאים אנשים שרוצים להגיע למרחב הזה, ובמהלך הניסיון שלהם להגיע אליו עושים דברים נפלאים.
וזה העציב אותי. אני אוהבת את תל אביב.

עיון מחודש בהיפותזת הרב מערכת

הרוסי

ב-1930 פרסם ויקטור שקלובסקי, מאבות 'הפורמליזם הרוסי' את "a Monument to a Scientific Error". זה לקח לו די הרבה זמן, בהתחשב בזה שכבר ב-1924 פרסם טרוצקי מאמר, שבו הוא תוקף את תפיסת הספרות של שקלובסקי. שש שנים. במושגים של רוסיה הקומוניסטית, שקלובסקי נשבר לאט מאוד.

לטובת אלו שלא נאלצו ללמוד את זה, שקלובסקי תפס בתחילה את הספרות כמערכת סגורה-למחצה, שמתפתחת כתוצאה משחיקתם של נורמות סגנוניות ותכנים מקובלים, והחלפתם בנורמות ותכנים שונים, שיוכלו לבצע על הקורא את מה שהוא כינה "הזרה" (למעשה, אם איני טועה, קולרידג' דיבר על זה קודם, והתקשקש עם "uncovering the veil of familiarity"), תכליתה של היצירה הספרותית.

התפיסה הזו, של הספרות כמערכת אוטונומית- שהיא, יש להודות, שטות מוחלטת – התנגשה בתפיסה החברתית המרקסיסטית, שלפיה מבנה השטח משפיע תמיד על בניין העל, ולא להפך. בפשטנות מה – אמצעי הייצור משפיעים על התרבות. ספרות כמערכת אוטונומית היא יצור א-מרקסיסטי בעליל. ומבחינה זו, שקלובסקי ×”×™×” בחזקת כופר.

וכך, "a Monument to a Scientific Error" תפקד כסוג של הכאה ציבורית על חטא. יותר מכך, גם אם המאמר לא הוכיח שהספרות אינה יצור אוטונומי, הוא הוכיח, לכל הפחות, את חוסר האוטונומיות של חקר הספרות. והימים ההם ימי סטאלין. טרוצקי כבר גלה ב-1929, וירצח 11 שנים לאחר מכן במקסיקו. הכוח היה הולך עירום וגס ברחובות. שקלובסקי עשה את שעשה, וחי עד 1984.

הישראלי

אז סמי ואביבה עופר רצו מוזיאון על שמם. סמי ואביבה כמעט וקיבלו. 20 מיליון שקלים וכו'. ובכל זאת, הכוח עירום וגס, והגביר גביר.

והאמת היא, שזה לא היה משנה הרבה אם היו קוראים למוזיאון תל אביב עם שם סמי ואביבה. כפי שלאיש כיום לא איכפת מי הם הגילמנים. אלא שבמשחק הזה, שבין הון, אמנות, חינוך ופוליטיקה, מן הראוי להציב גבול. הגבול אינו טבעי, הוא נידף, וקשה למצוא הצדקה ל'למה דווקא כאן'. אבל יש להציב איפשהו, ומן הראוי היה להציב כבר קודם. לא בגלל שאכפת שם המוזיאון, אלא פשוט בגלל החדווה שבהצבה, ובגלל הצורך בגבול, איפשהו, ואם לא כאן, אז איפה ואֵימתַי.

המצרי

אבל כשאנחנו מדברים על כוח, ועל הדרישה הבוטה הזו "הבו לי מוזיאון", צריך גם לזכור שנגיב מחפוז ביקש מאוניברסיטת אל-אזהר, הסמכות הגבוהה ביותר של האיסלם הסוני במצרים, לאשר את פרסום הספר "בני שכונתנו".

לא קראתי את הספר, אבל קרוב לוודאי שניתן להשיג אותו בעברית. במצרים, מצד שני, הוא יצא מחוץ לחוק ב-1959, לאחר שפוסקים איסלאמיים טענו שהוא פוגע בדת. מחפוז בן 94 היום. הוא נחשב לאחד מחשובי הסופרים במצרים, וזכה בפרס נובל. הוא עדיין נזהר. ב-1994 הוא נדקר בצווארו פעמיים על ידי פסיכים איסלאמיים, כמעט מת, ומאז הוא לא מסוגל לכתוב (כך ב"הארץ").

צריך גם לזכור שקריקטורה מטופשת של צייר דני מציתה עכשיו שגרירויות. עד עכשיו, ארבעה אנשים נהרגו. אם הקקה לא ×”×™×” מספיק מגוחך (הקריקטורה פורסמה לפני ארבעה חודשים, אם אני זוכר נכון. לא לחינם נזכרו המוסלמים עכשיו, בעידודה הפעיל של סעודיה – אף אחד לא זוכר עכשיו את האסון בחאג'), אז ×”× ×” עיתון איראני פותח בתחרות קריקטורות על השואה.

אגב כך, קבלו ציטוט מוויקיפדיה:

"ב-14 בפברואר 1989, הוציא האייתולה חומייני, מנהיג איראן דאז, פתווה המורה על הוצאתו להורג של רושדי. […] חנויות ספרים באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, שהציעו את הספר למכירה, הוצתו. ב-24 בפברואר נורו למוות 12 אנשים בהפגנה מול השגרירות הבריטית. מספר אנשים נהרגו גם במצרים ובמקומות נוספים. קהילות מוסלמיות ברחבי העולם ערכו אסיפות ציבוריות, ושרפו בהן את הספר. ב-1991 נדקר למוות המתרגם ליפנית של רושדי, היטושי איגרשי בטוקיו. המתרגם לאיטלקית של רושדי הוכה ונדקר במילנו. ב-1993, המוציא לאור של ספריו של רושדי בנורבגיה, ויליאם ניגארד, נורה ונפצע קשה בהתקפה מחוץ לביתו שבאוסלו. 37 אורחים מתו כאשר המלון בו שהו בסיבס שבתורכיה, הוצת על ידי מפגינים שמחו נגד ×¢×–×™×– נסין, מתרגם רושדי לתורכית".

ספרות, ואמנות בכלל, אינן מערכות אוטונומיות. הן מתפלשות במערכות אחרות – חברתיות, כלכליות ופיזיקליות. אבל ההשפעה ההדדית הזו, בין מערכת למערכת, אינה צריכה להתנהל כך. ועם כל הכבוד לסמי ואביבה, הכוח אינו אותו כוח. וגם כאן, אלוהים יודע איך, צריך לשים גבול.

מסקנה אופרטיבית

אני כל כך הולך לעשות לי חולצת "הסטודנט על שם סמי ואביבה עופר", שאין לכם מושג.