ארכיון תגיות: מורה

חינוך בעידן השיח הפוסטמוזני

בשנה הבאה אתחיל ללמד בתיכון. אהיה מורה לתנ"ך ותושב"ע. כבר השנה אני מלמד שני שיעורים בשבוע בתיכון בירושלים, כסטאז' (אם כי כמובן לא בימים אלו, הרי שביתה). בתור המורה היחיד (נדמה לי) מבין כותבי הבלוג חשבתי שלא אוכל להתחמק מלכתוב משהו לפרויקט, ולמרות שאין לי תזה מגובשת יותר מדי להגיש, הרשו לי להציע כמה אבחנות שעלו לי מתוך הביוגרפיה שלי.

אתחיל דווקא בסוף: אני הולך להיות מורה (גם) מתוך מה שנקרא "מניעים אידיאולוגים", אבל כשסיפרתי לפני כשנה וחצי לחברי הטוב יקי על החלטתי צחקנו יחד על כך שאהיה למעשה סוכן אלים של "המערכת", גרוע יותר מנאצי, שכן האלימות שאפעיל תהיה לא ברורה ומוחצנת, אלא מסווית ומופעלת תחת כסות של "חינוך". כך הלא למדנו באוניברסיטה.

אחזור, אם כן, לשנות האוניברסיטה שלי, ואתחיל דווקא בזה:

מורה הזן רַיאוּן ראה את פרחי האפרסק והבין. הוא אמר שיר: אני הנודד חיפשתי אחרי מורה שלושים שנה. שוב ושוב נשרו העלים, שוב ושוב לבלבו הניצנים. אך מאז שראיתי את פרחי האפרסק לא הטלתי עוד ספק.

זו אגדת הזן האהובה על יואל הופמן. הוא תרגם אותה (תרגום נהדר, לא? תרגום שמילותיו ומקצבו עצמם "אומרים שיר") והציב אותה בראש ספרו "לאן נעלמו הקולות". אני יודע שמשפטים אלה אכן אהובים עליו ביותר כי שמעתי אותו אומר זאת, ואף יותר מפעם אחת. ב- 1997, אחרי שחזרתי מהמסע הראשון שלי בהודו, התחלתי ללמוד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ובמסגרת אותם לימודים לקחתי כמעט כל קורס שהייתי יכול עם הופמן, אז פרופסור לפילוסופיה מזרחית בחוג. שוב ושוב הוא היה חוזר לשיר הזה ומבקש מהתלמידים שיסבירו לו מה בדיוק הבין ריאון. מה הוא הבין?!?

לבד מהקורסים של יואל הופמן, אהבתי במיוחד גם קורסים שלקחתי מהחוג לחינוך, עם אילן גור-זאב, שאף הפך, ועל כך אני מוקיר לו תודה עמוקה, למעין ידיד לזמן מה. בקורסים הללו (שהיו רובם סמינרים של תואר שני) דיברנו הרבה על כמה שחינוך, כל חינוך, הוא דבר אלים. מילים כמו "נירמול" ו"שיעתוק" מילאו את חלל החדר ואת ראשי, ולמדתי לשנוא יותר מכל את "ההגיון האינסטרומנטלי" של "חרושת התרבות" שמדכא את ה"אחרוּת" שלנו בשם "ההגמוניה ההיפר-קפיטליסטית". לשם דוגמא מאותה רטוריקת פו-מו (שאני לא בהכרח שולל), הנה הפסקה הפותחת את ספרו של גור-זאב "פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל":

לידתו של ספר ×–×” בדיאלוג ביקורתי מפרך ומתמשך שהתחיל בתקופת נעורי עת קיבלתי חינוך רוויזיוניסטי […] ולמדתי להכיר באופן בלתי ביקורתי, ×›×™ חינוך הוא אלימות יוצרת, שאין להפריד בה בין הכוח ובין האמת, בין ×”"אני" לבין שלילת ×”"אחר".

שתי הפסקאות הללו, שפותחות שני ספרים כל כך שונים, התחברו אצלי אז בהרמוניה מושלמת. לא היה לי ספק (ועדיין אין לי) שיש בין הרעיונות המובעים בהן קשר עמוק, וכשתי סוסות אציליות נתתי להן לשאת אותי הלאה אל שדות המרעה שלהן, וגמעתי איתן תבן מלוא האבוס: העמקתי את השכלתי בזן ובפילוסופיה פוסטמודרניסטית של החינוך.

כאמור, בדיוק חזרתי אז מהודו. שם, המסע שלי, שהחל ביומרה לחקור ולהוכיח לעצמי שכל אותן פילוסופיות מזרחיות הן בבל"ת מוחלט, נגמר באהבה רבה לאותו חלק שגיליתי (וזו כמובן ההתרשמות שלי) שאיננו בבל"ת. בקורס ויפאסנה מסויים, מתוך ספרים מסויימים, בלילה מסויים בו כרסי היתה מלאה חשיש, בטיולים בינות לפסגות ההימלאיה – בכל מני סיטואציות הרגשתי שהבנתי. טעמתי מאותה הבנה שהבין ריאון כשראה את פרחי האפרסק.

ההבנה ההיא – אם נחזור אליה, כפי שאכן ראוי, שוב ושוב – היא הבנה שכמובן אינה ניתנת להבעה במילים. היא הבנה קיומית, מעין תפיסה חדשה-ישנה של העולם והקיום והחיים. מכיוון שהיא איננה ניתנת להבעה במילים, מכיוון שהיא כאילו מתחתיהן או ראשונית להן, הרגשתי שהיא קשורה לאותו מצב טהור ותמים שבו נמצא הילד לפני שהחינוך האלים אונס אותו לתוך תבניות מחשבה מסויימות. לכאורה (כזו היתה תמונת העולם שלי אז) האדם נולד טאבולה ראסה, ותהליכי החיברות הופכים אותו למה שהוא. בהפעלתם "אלימות יוצרת" (לפעמים היא מכונה "סימבולית")שכזו הם גוררים אותו, בועט ומתייפח, מהחופש הטבעי והמוחלט שהוא נחלתו המולדת, וכופים עליו זהות ומיקום וזמן, שמשעבדים אותו תחת שלשלאות חייו. אבל – וזה ×”×™×” הסוד שהסתרתי מפני הפוסטמודרניסטים – לאו דווקא באופן בלתי הפיך, שכן ×”× ×” לפנינו אותו ריאון (וכמוהו רבים אחרים), שהצליח לכאורה לשבר את קירות תא הכלא ולצאת שוב לחופשי. גם אחרי הנפילה בעקבות אכילת פרי ×¢×¥ הדעת אפשר לשוב ולחזור לגן העדן האבוד, ומהמערה של אפלטון ניתן להיחלץ ולהביט באור.

פוקו היה הגיבור שלי אז, ותפיסת ה"עוצמה" שהוא הגה נראתה לי מבריקה: החברה כולה מכוננת משדות של כוח, כמעין "מטריקס" שבתוכו אנחנו חיים וממנו אף אנחנו מכוננים. אין טוב ורע אובייקטיבים, כי כל תופעה בעולם היא ממילא תוצר אלים של חרושת התרבות. על כן כל שאיפה לחופש שיבוא בתוך עולם התופעות (בגן עדן שמימי, על ידי אקסטאזה מינית, אחרי מהפכה פוליטית כלשהי) היא רק שכלול מתוחכם של מערך העוצמה, שמנתב את הכמיהה שלנו לחופש לתוך שדות אחרים, ולא פחות דכאניים, של שעבוד.

שלא כמו בסרט, אצל פוקו אין מציאות אחרת ("ציון"), אמיתית וחופשית, שאליה ניתן להתעורר, אבל בנוגע לזה, כאמור, לא הסכמתי איתו: לי היתה מציאות אחרת, מציאות אבסולוטית ונצחית, שהיתה מעל ומעבר לעולם הכוח הדקאני. כמובן, אותה מציאות איננה (כמו בסרט, או במני דתות ואידיאולוגיות) עולם המאוכלס בתופעות וזמנים – לא לא, היא מציאות מוחלטת, ריק טהור, אַיִן אינסופי. זו בדיוק הסיבה שהיא איננה תוצר תרבותי – הלא התרבות היא תוצר שלה! פוקו המסכן, חשבתי לעצמי, הוא ראה רק את הצד השטני של הקיום; אם רק ×”×™×” נחשף לאלוהות שמתוכה עולה אותו קיום אולי לא ×”×™×” כל כך עצוב ופסימי.

אפשר לומר שהלך הרוח שלי אז, גם אם הייתי מכחיש נמרצות, היה גנוסטי למדי. העולם נראה לי תפל, אם לא ממש רע, אל מול האין המוחלט שמתחתיו. לחזור אל האין רציתי, ובוודאי שכל התבוססות ביש נראתה לי חסרת טעם. הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית, אותה גמעתי בשקיקה, נראתה לי אז כרנסנס גנוסטי במערב, אף אם ההוגים עצמם (כמו חיילי האימפריה הרומית בברית-החדשה) לא מבינים את אשר הם עושים כאשר הם מפרקים לגורמים את העולם: הם חושבים שהם מביאים לחורבנו, אבל למעשה הם יהיו עדים לתחייתו הניסית, לא עוד כעולם ארצי כי אם כאין המבהיק בשמי הנצח. בכך שהם אינם יודעים את אותה מציאות מוחלטת, אין להם אלא להסיק שאנחנו כלואים לנצח במערה האפלטונית, אך לא היא, ואפלטון עצמו היה יכול להראות להם את האור לו רק היו קוראים אותו נכונה.

החזרה

הרבה גלים נשברו מאז בשבילי על חופי "הים של היפה", אך כדי לא להלאות את קוראיי האתיאיסטים לא אאריך כתוב על התמורות הנפשיות והתיאולוגיות שעברתי, ואגש כמעט מיד אל ההשלכות שלהן לגבי חינוך. אומר רק שהבנתי שני דברים חשובים: ראשית שהאין איננו, בסופו של דבר, שונה מהיש, ולכן העדפת הראשון על חשבון האחרון מביאה לאותה אומללות שבהעדפה ההפוכה (כזכור ממקרה פוקו); ושנית, שהקיום עצמו, על כל תופעותיו, הוא בבסיסו טוב.

במילים חילוניות אפשר לומר שהבנתי יותר לא רק את הצורך, אלא את החדווה שבבניית העולם. כלומר כיום לעניות דעתי הפעלת אותה "אלימות יוצרת" היא לרוב לא רק הכרח, אלא דבר משמח. בנוגע לחינוך אני חושב היום שיש צורך גדול (שלא לומר גבוה) בעיצוב הכרתו של הילד, ולהפך: שהשארת תודעתו עד כמה שאפשר במצב פרמורדיאלי (ואינפנטילי) של טאבולה ראסה לא רק שאיננה עושה עמו חסד, אלא שהיא חוסר אחריות שיוביל אותו לחיים של סבל.

כמובן, גם כאן יש עניין של מידה ואיזון, וודאי שבין חוסר החינוך והצבת הגבולות שמאפיין הרבה מהמשפחות החילוניות היום, לבין האינדוקטרינציה הברוטלית של כל חינוך דתי פנאטי או אידיאולוגי קיצוני חייבים למצוא נקודת ביניים (שלעניות דעתי קרובה יותר לקוטב החילוני), אבל אין לי ספק, כאמור, שמידה מסויימת של "אלימות יוצרת" היא בלתי נמנעת אם ברצוננו ליצור בני אדם (וככאלה, מאושרים).

כי המיסטיקה של הגנוסטים (וחלקים מדתות המזרח), והפילוסופיה של ההוגים הפוסטמודרניסטים (בחלקם), למרות שהיא נושאת זרע אמת בקרבה, לא מאפשרת לאמת הזאת לפרוח, שכן היא מתעקשת להעדיף את חולות המדבר הנודדים ובלבד שלא תתאכזר לכלוא ולהגביל את הזרע בעציץ קטן ומוגדר. במילים פחות מטאפוריות: השאיפה לאַיִן היא חשובה, אבל היא צריכה להישאר ברקע עד לזמן שבו אנחנו כבר גדולים, מגובשים ומלאים ביש. טעיתי כשחשבתי שמתוך ההרס המוחלט תבוא הישועה: אין צורך להחריב עולם ישן עדי יסוד כדי להביא את הגאולה. יש צורך רק לראות אותו בכל רגע כעולם חדש.

היו לרגע קורבנות האלימות היוצרת

הביטו באיור הזה:

 

אני מקווה שאתם לא רואים בו שום דבר מוגדר. מי שרואה בו דמות מסויימת כבר ברא בו עולם מתוך האין. מי שלא, עומד לעבור אונס תודעתי ברגע שהוא יקליק כאן, שכן בו ברגע שתתגלה לפניו הדמות שבאיור, ומרגע זה הוא לעולם לא יוכל לראות את התוהו ובוהו שהוא מצא בו קודם. הכרתו תינעל לנצח על אותה אפשרות אחד, והפוטנציאל האינסופי של האין יצטמצם לכדי "משהו" אחד ויחיד. במילים פשוטות: ברגע שראיתם את הכלב לא תוכלו לא לראות אותו.

השאלה היא כמובן האם עלינו אכן לשאוף, כמו הגנוסטים, למצב שבו אותה דמות תפורק חזרה למרכיביה (ומרכיביה למרכיביהם, וכך הלאה עד לאיון מוחלט של כל דבר באשר הוא דבר – ואם כן, שאלו את עצמכם למה ×”×™×” לכם כל כך חשוב לראות מלכתחילה באותו איור את הדמות), או האם יש, ראשית, ערך בבניית דמות מסויימת, ושנית, אפשרות לתפוס את אותה הדמות על רקע התוהו שממנו היא באה. אני מציע את האפשרות השנייה כנכונה, והייתי מגדיר חינוך טוב ×›×›×–×” שראשית מחבר לנו בין הנקודות ובונה לנו מהן את העולם, ושאחרי ×–×” גם לא שוכח להראות לנו איך בעצם העולם בנוי מנקודות – כלומר שתשתיתו של העולם היא אין.

החינוך הטוב אם כן תומן בחובו מהלך דיאלקטי של בנייה ופירוק, כאשר הפירוק מוצב בצורה אינהרנטית, וכחלק בלתי נפרד, מכל תהליך של בנייה. העניין הוא שבשביל אותו מהלך של פירוק אין כל צורך ממש לפרק את העולם לנקודות, גם לא מבחינה רעיונית. זה יהיה דומה לתלישת עלי הכותרת מפרח כדי להבין שהיופי שלו אכן מורכב (גם) מהן. יש צורך במשהו עדיו הרבה יותר, משהו שלא מוותר על העולם ולא בורח ממנו, משהו שלא עושה אידיאליזציה מאותו מצב של תמימות ראשונית או תוהו קדמון, ולא רואה בעולם רק ממלכה של כוח או רוע, רק מערך של שדות-שיח דכאניים. יש צורך לזהות את האין בכל דמות, ולזהות שהדמויות אינן נפרדות מהאין. יש צורך בפניה אל אותה הבנה שהבין ריאון אל מול פריחת האפרסק.

אפילוג

שנים אחרי המסע הראשון שלי בהודו נזכרתי בשיחה שהיתה לי שם לקראת סופו עם מטיילת אחת, אירופאית, שתוך כדי טיול כתבה את התזה שלה. היא חקרה כל מני מחפשים רוחניים, וראיינה אותי במסגרת הזאת. אני הרציתי לה בלהט על כל מני חוויות מיסטיות אחדותיות ועל כמה שחשוב להבין שהכל אחד ושאין למעשה שום משמעות לעולם. סיפרתי לה על איך חוויות כאלה קורות לא רק למני יוגים בהימלאיה, אלא לכל מני אנשים בכל מני סיטואציות: הרבה פעמים זה קורה לספורטאים. למשל, אמרתי, כל מני כדורגלנים שתוך כדי הריצה על המגרש מרגישים פתאום שהם "כל המשחק", או "המשחק עצמו" ומאבדים את זהותם האינדבידואלית. בשביל זה יש לשכוח את כל החוקים, הטפתי לה. אבל, היא אמרה, אותו שחקן שאיבד את עצמו והפך למשחק כולו, הרי הוא עדיין יודע לאיזה כיוון לבעוט, לא?

היא צדקה כמובן: לא צריך לשבור את הכלים ולשכוח את הכללים. צריך רק לראות אותם בקונטקסט הנכון שלהם, כחלק אורגני של המשחק האחד הגדול.

חינוך

 
ספטמבר 1979. כיתה א'. המורה לילי אסטרוגו – צמה שיורדת עד מתחת לקו המותן ומבטא דרום אמריקאי – אמרה לנו לקנות מחברת אלפון כזו ולכתוב בה כל מילה חדשה שאנחנו שומעים. התרשמה מאד ממספר המילים שהיה לי. בפורים של כיתה ב', התחפשה לחמור, ראש ואוזניים והכל, ונשאה על הגב ילקוט עם שלט 2+2=5. פעם אחת באותה שנה, ×—× ×” מהכיתה התערבה איתי שלילי מצביעה ליכוד. אני אמרתי בידענות שלא (היא הלכה עם אבא שלי להפגנות של שלי). בסוף הלכנו אליה. ×—× ×” שאלה, ולילי התפרצה עליה. משהו עם בגין. היא היתה מצ'ילה, ×–×” ×”×™×” אישיו. אומרים שלכל אחד יש מורה שהוא זוכר ובאמת לילי היתה בלתי נשכחת.
×’'-ד', המורה גיטה. צעירה, רזה, מנומשת, לבשה גופיות בלי ×—×–×™×™×” וקראנו לה הרבה לבוא להסביר כדי שתתכופף. בלבלה בקביעות זכר ונקבה ופעם אפילו כתבה טלאות ב-ט', משהו עם הטלאות שהיהודים עברו בשואה. או אולי עמי ותמי, מי יודע. אמרתי לה – אבל ×–×” ב-ת', והיא בתמורה גם צרחה עליי וגם לא סבלה אותי. הייתי טרחנית.
בכיתה ה' הייתה שפרה אחת, כבדה, בצקתית ורעת פנים. חוץ מאשר שהייתה המחנכת, היא לימדה השפלה. פעמיים שלחה אותי לשבת בכיתה ג'. שני שיעורים שלמים, בסוף הכיתה, על כסא בצד, גדולה בשנתיים מכולם. עונש חינוכי, לא זוכרת על מה.

עוד זיכרון, אולי בכיתה ×”', אולי קודם. ילד אחד שגם גר בבניין שלי, ×”×™×” מאוהב במסתרים בגבי היפה מהכיתה, שגרה קומה מתחתיי. ×–×” לא ×”×™×” מקובל בעיניי האנשים שקבעו את החוקים בכיתה. יום אחד הם תפסו אותו ושניים החזיקו אותו ואחד קרב מספריים לנצרת מכנסיו – שום דבר ממש גס – והכריח אותו לומר "גבי, אני אוהב אותך", "גבי, אני מזיין אותך". הילד ×”×–×”, שקראו לו ש' השמן, התפתל ובעט והאדים ובסוף × ×›× ×¢ ואמר.

אחר כך נסענו לחו"ל. כיתה ו'. בבית הספר היהודי במרסיי היו "מורות לקודש", כלומר כאלה שפיקחו על תפילות השחר ובשעה הבאה לימדו שצריך לנשק את הסידור אם הוא נופל, ולשטוף ידיים לפני שנוגעים בו כשיוצאים מהשירותים וגם כשנוגעים בחזייה – למי שכבר יש. ×›×›×” קראו להן. Prof de Kodesh. באסיפת ההורים הראשונה אחת מהן עברה בין הוריי שאר הבנות ואמרה להם שלא ירשו לילדות לדבר עם תמר, הישראלית החדשה, ×›×™ היא מדרדרת אותן בענייני דת.
הרב אוחיון. לימד פיזיקה ומתמטיקה. לא הבנתי כלום ואף פעם לא הכנתי שיעורים. נהג לומר את שם המשפחה שלי בחיקוי לועג של מבטא ישראלי.
המורה להיסטוריה, מסייה סעדון, שהיה חב"דניק חוזר בתשובה, לימד אותנו על הנצרות, שלא נגיד לחברים הלא יהודים שלנו, אבל מריה עשתה את זה עם הנגר השכן מלמעלה. בשיעור היסטוריה. על הנצרות.
בכיתה ז' לימד אותנו מתמטיקה מסייה בלוק, שהיה גם מנהל בית הספר. הוא היה דוס דוס, וחיבב אותי במיוחד. רצה להקפיץ אותי כיתה כי הייתי הכי טובה במתמטיקה.
בכיתה ח' איימו להשאיר אותי כיתה. עושים את זה בקלות בצרפת. בסוף לא השאירו.
אה, הייתה מאדאם ליאר, שכתבו אותה עם ד' בסוף. כיתה ט'. לא יהודיה. לימדה צרפתית, הרבה הכתבות, אהבה אותי במיוחד. הייתי טובה מאוד בדקדוק ובאיות. גרה בחווה מחוץ למרסיי, גידלה חיות משק וניגנה בעוגב עצום. סיפרה לנו שכשכורתים לברווז את הראש, הוא ממשיך ללכת עוד קצת.

כשחזרנו לארץ גרנו באשדוד. שם למדתי מה זה בית ספר מקיף, לדבר ערסית ושגרב זה זכר (מה שמסביר את הסצנה שבה לוליטה עומדת מול הומברט "בגרב אחד"). ערסית זה דבר מאוד שימושי, לא לזלזל בזה. זה משהו לחיים.

זיכרון אחד יד שנייה: חודש אחרי תחילת הלימודים בכיתה א', מודיעה לאמא שלי שאני לא הולכת יותר לבית הספר. אין צורך. "תראי, לקרוא ולכתוב אני כבר יודעת, חשבון אבא יילמד אותי, ואני במילא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה – להיות רקדנית. אז אני לא צריכה את כל השאר".
לא הסכימו לי. לא היה אז הום סקולינג.
למרות שבסופו של דבר את מה שאני יודעת אני יודעת מההורים שלי. נוסעים באוטו לסבתא בחיפה, בדרך שרים שירים בשני קולות (הגבעטרון. ארץ ישראל הישנה. בכיתה ד' הייתי היחידה שידעה בעל פה את "אדמה אדמתי" למחר, כמו שאמרו). משחקים מי רואה ראשון את הסוס של אלכסנדר זייד כשנכנסים לעמק יזרעאל. ליומולדת של כיתה ×’' קיבלתי במתנה מההורים ארגז ספרים. היו שם כמה מהסדרה של בית קטן בערבה, וכמה נרניות, את קיזי הילדה הצועניה והמגדל הפורח באוויר ומומו ומר אל כאן אנה והנסיך האובד והכלבים מאחוזת ווילובי ואליס, שאז קראו לה עליזה… נגיד, כל הוצאת מרגנית, וגם אורי ואליפים וכל אלה. גם מה ×–×” סוציאליזם אבא לימד וגם מי ×–×” פינושה (שאמא צעקה לו פשיסט בהפגנה בפריז). אבא יודע את האינטרנציונל בעברית. אמא בצרפתית. ×”×™×” גם משחק ×›×–×”, מן משושה מפלסטיק, תמנון ×›×–×” (משושון?) שבכל אחת מהזרועות שלו היתה קובייה, שעל כל פאה שלה היתה אות אחרת. המשחק ×”×™×” לסובב את המשושון בין הידיים ובסוף למצוא כמה שיותר מילים באותיות שיצאו. אבא לימד אותי שיטה וגם מילים של שתי אותיות נחשבות.

וכל זה, זה רק בתנאי שחינוך זה הדברים שלומדים. אבל לא בשביל זה הרי שולחים את הילדים לבית הספר. שולחים אותם כדי שנוכל ללכת לעבודה.
נגיד ששולחים אותם גם כדי שילמדו להיות עם ילדים אחרים. נגיד: "חיברות". אבל הרי זו הבעיה האמיתית עם החינוך. זו לא בעיית חינוך, זו בעיית ביטחון. הם לא בטוחים שם.
תמיד לימדו בבית הספר השפלה. תעשו סקר סביבכם אם אתם לא יודעים את ×–×” לבד. תמיד היו ילדים שהמערכת לא ידעה מה לעשות בהם, ואם ×”×™×” להם מזל הייתה להם לילי אסטרוגו כזו, ואם לא – הייתה להם שפרה. תמיד היו מכות וחרמות וזוועות. כולם זוכרים ש' שמן ×›×–×” ודברים נוראיים בהרבה.

עוד זיכרון: 1997. מלמדת צרפתית במקיף באשדוד, כיתות ז' עד ט'. השיטה במקיפים זה שב-י' מחלקים לכיתות עיוניות, עם בגרות, וכיתות מקצועיות, בלי בגרות אבל עם רתכות וקוסמטיקה. בחטיבה כולם יחד.
נכנסת לכיתה ×–': המולה. מבקשת לשבת. ילדה אחת, מטופחת – אין מילה אחרת – שיער אסוף לקוקו של תלתלים מעוצבים, קצת סומק, ציפורניים של גברת, לבושה בקפידה, שום דבר מוגזם, הכל בטוב טעם של מישהי שממש יש לה טעם. בדרך מהכניסה לכסא שלה הילדה הזו, כמו שאומרים באשדוד, "הביאה ליחה". כלומר, ירקה. על הרצפה. לא סתם יריקה. ליחה, ל' בחיריק. כזו שמושכים בשבילה באף ומגייסים את הגרון. כמו נרקומן זקן. ואז המורה תמר, הלומה במקצת, גייסה את פני המג"ד שלמדה מאחיה, הוציאה בשלווה מהתיק נייר טואלט ואמרה לילדה תאספי ובסוף היא באמת אספה.
פעם אמרתי לה להביא את ההורים אחרי שלוש אזהרות או מה, והיא לא הסכימה ("בקשה המורה, בקשה לא"). המחנכת באה אליי לסנגר עליה בנימוק "תוותרי לה". רק כשאמרתי שאי אפשר יותר, טרחה להגיד שלילדה הירקנית אין באמת הורים, מתו, או אולי אסיר ונרקומנית, ושסבתא מגדלת אותה. לא חשבה שחשוב לספר לי את ×–×” קודם. נתנה לי להציק לילדה עם "תביאי את ההורים", ולילדה אין הורים. כמו בדיחה: "אמא שלך מנגנת פסנתר מעולה" – "מטומטם, לאמא שלי אין ידיים", רק יותר גרוע.
לא נראה היה לה חשוב לספר את זה למורה לצרפתית, שהייתה בעצם המורה המחליפה אחרי שלוש מורות מחליפות, שכולן באו כי המורה המקורית קיבלה משכורת אבל לא לימדה בשל תשישות נפשית. היא לא חשבה שאני אשאר הרבה, כנראה. ולא רק היא. בשיעור הראשון אמר לי אחד התלמידים, בקול, כולם שמעו, המורה, גם את לא תחזיקי מעמד. כל מי שהיתה לפנייך ברחה מאיתנו. הם באמת היו מפחידים.
איזו יריקה, עד היום אני לא קולטת את זה.

אולי חינוך ×–×” שלא יורקים על הרצפה. אולי חינוך ×–×” שלא מכים את המורה. אולי חינוך ×–×” שלא דוחפים את הראש של מישהו לאסלה, עם או בלי להוריד את המים. אבל גם את ×–×” אף פעם לא לימדו בבית ספר. תמיד ×”×™×” מישהו שהראש שלו ×”×™×” באסלה. אם ×–×” לא ×”×™×” אתם – ניצלתם. אני מכירה מישהו אחד ×›×–×”.
הבעיה עם החינוך היא לא חינוך. ילד שאין לו כלים ללמוד מהבית – סקרנות, עניין – לא ילמד שום דבר בבית ספר, וגם לא הרבה במקומות אחרים. וזה גם לא משנה, ×›×™ כשמדובר בלימודים, החינוך אף פעם לא ×”×™×” להיט. המורות יותר עילגות? לא בטוח, ראו מקרה גיטה וה"טלאות" שלה. וגם אם כן, מה ×–×” משנה. הילד רק ישתלב טוב יותר במרחב.
הבעיה העיקרית היא שהבייביסיטר המכונה "בית ספר" הוא מקום לא בטוח. אולי ×–×” כמו אלימות בתוך המשפחה או הפרעות קשב – תמיד ×”×™×” ורק לא ידענו. לפעמים אני חושבת שמשהו בכל זאת השתנה מאז, שזה לא סתם "פעם ×”×™×” יותר טוב". אולי פעם פחדו קצת יותר מהמורים. מקרי קצה תמיד היו, אבל טווח האמצע ×”×™×” יותר רחב, ולמורים הייתה יותר סמכות. בגלל ×–×” הם יכלו לשמור יותר טוב על הילדים.

ואולי מה שהשתנה ×–×” שפעם לא ידענו כל כך כמה מרוויח מי ולמה. ידענו פחות על כסף, ומורים לא היו הכלומניקים האלה שמרוויחים שקל וחצי. ×”× ×”, ×–×” הכבוד של המורים שהלך לאיבוד. בגללו הגיוני לירוק על הרצפה בכיתה, ×›×™ ברור לגמרי מי בתחתית שרשרת המזון. ×–×” כמו ב"אוז" – עניין של זמן עד שהאסירים יהרגו אותך באיזו התפרעות. הכבוד של המורים לא הלך ×›×™ המורים של היום עילגים, אלא ×›×™ הם מרוויחים קצת, והיום כולם יודעים את ×–×”. כך שבסוף אולי חינוך ×–×” ללמד מה ×–×” סוציאליזם. אבל אף אחד לא יקנה את ×–×”.