כי היא יפה
 
שמחה גם. (תמונה מוואלה)
ואני יודעת שזו לא סיבה, אבל אני יש לי פטיש קטן לכיאורוגרפיות; כמעט כולן יפות בעיניי. זה בטח אומר משהו.

כי היא עושה לך להקשיב למוזיקה
במחול, באופן כללי, אפשר לדבר על ציר של התייחסות למוזיקה. הקצה האחד של הציר הוא הקצה המתואם. בקצה זה נמצא למשל בלט קלאסי או show מסוג אלווין איילי שבהם המוזיקה מכתיבה לחלוטין את הקצב של צעדי הרקדנים. אם המוזיקה מהירה, הרקדנים ינועו מהר. אם במוזיקה יש דגש כלשהו, הרקדנים ישימו את אותו דגש. הקצה השני הוא קצה ההתעלמות (לא השם הכי מוצלח, אבל הכי קרוב שיכולתי לחשוב עליו) שבו נמצא הופעות מחול שמשתמשות במוזיקה בתור אווירה בלבד או כאלו שמוותרות על מוזיקה לחלוטין, ומניחות לרקדנים לנוע לפי קצב פנימי, שלהם או מוכתב מראש.
BILL, המופע האחרון שהיא יצרה לרקדני להקת בת-שבע, מתחיל בקטעי סולו. זו רק ההתחלה של המחול, ואתה עוד מתמקם לך בכיסא ומתרכז כדי להכניס את עצמך לעולם שנפרש מולך, והנה הפתעה: לרגעים הרקדנים נעים במנותק מהמוזיקה, ולרגעים הם נעים במתואם. יש לזה אפקט מדהים, כי אתה חייב לזנוח הכל, את כל מה שחשבת שאתה יכול להבין ממחול באופן אוטומטי, על פי קונבציות קיימות, ולהתחיל להקשיב, ולנסות להבין איך היא משטחת את רגעי המוזיקה ורגעי השקט לכדי קו אחד. וישר זה עושה לך לחשוב על האזנה למוזיקה באופן כללי: לפעמים אתה ממש מקשיב והקצב הפנימי שלך נהיה מתואם עם המוזיקה ולרגעים הקצב של המוזיקה משחרר אותך לדברים אחרים שמתרוצצים לך בראש, ואתה מתנתק מהמוזיקה הממשית.

כי היא עושה לך להקשיב לעצמך
ב-BILL כל הרקדנים, הגברים והנשים כאחד, לבושים בבגד גוף בצבע עור שמכסה את כל הגוף. השערות שלהם צבועות בלבן. העיניים שלהם מכוסות בעדשות מגע כחולות. מה ששרון אייל בעצמה מכנה: ללבוש תחושה של עירום. נעה מולך שורה של גופים נהדרים, גופים שהם כלי עבודה, גופים שיודעים מה שהם עושים, ובתוך האחידות הזו אתה מתחיל לתת סימנים. לזה יש רגליים ארוכות. להיא יש תחת מפתיע בעגילותו. לזה יש המון המון נשימה בבטן. וכולם כל כך יפים. וזו רק ההתחלה. אחר כך הם מתחילים להזיע. והם מזיעים כמובן בקצב שונה ובכמות שונה. והזיעה הופכת את בגד הגוף האחיד שלהם לאחר. היא מחזירה כל אחד מהם לאינדודואליות שלו. ואתה יודע שזה לא במקרה. זו לא טעות של עיצוב תלבושות. זה התהליך הרצוי וזו הדרך לדבר איכשהו על מה שקורה בין אחידות לייחודיות. ואתה מתחיל לחשוב על גוף; על היכולת שלו להביע דברים שכולם מביעים ועל דברים שרק אתה מביע. על היכולת שלו להתכופף ולהימתח. על היכולת שלו לפרפר. להתכווץ במפתיע. לקפוף גבוה. ובתוך כל מפגן היכולת הזה אתה פתאום חושב, מה עם הגוף שלי, האם יכול להיות שגם הוא כל כך יפה?

כי היא היוצרת הכי אורבנית שאני מכירה
אורבניות בשבילי היא המרחב שבו יש מהכל. תל אביב היא לא רק שינקין פינת רוטשילד אלא גם כפר שלם ורמת אביב וברלין היא לא רק גרפיטי ומסיבות טכנו אלא גם גלריות מוקפדות ושכונות פועלים חסרות ייחוד. כך שפת התנועה (אני כל כך שונאת את צירוף המילים הזה. אבל הוא באמת היחיד שמתאר את השפה שבאמצעותה הופעות מחול מתקשרות איתך) של שרון אייל היא לא רק תנועות קפוצות של מחול מודרני, אלא גם תנועות הריקוד שאותן מבצעים קלאברים במועדונים אמיתיים, שהן קצביות ולא מצריכות אימון מיוחד, וגם תנועות מבלט קלאסי, שמגיעות מאסתטיקה של מלכים והן מוקפדות ומדוייקות, וגם תנועות מהקצה של אותה מסיבה של אותם קלאברים, שהן תנועות עייפות, קרובות לעוויתות ומתאימות לרגעים שאחרי הריקוד השבטי שמתחולל בערך באמצע המסיבה, וגם התנועות האישיות של כל אחד, שמתאימות לאופן שבו הגוף שלו בנוי. ומכל זה היא רוקחת שפה נהדרת שבאמת מדברת על גוף ועל שבטיות ועל אינדוודואליות אבל לא מפסיקה לרגע להיות יפה.
ואיך אפשר אורבניות בלי לדבר על מיניות. המיניות של העולם האמיתי מלווה הרבה פעמים ברגשות שליליים; בפחד מפני הזר, בפחד מפני פגיעה, במאבק על זכותך להחליט מתי זה מתחיל ומתי זה נגמר, במאבק על השליטה בסיטואציה, במאבק בין רצונות שונים. אבל אם מסתכלים ממעוף הציפור על הכרך הגדול, על מגוון הרפתקאות שהוא טומן בחובו, מה שרואים זו ההתרגשות מהפוטנציאל. ושרון אייל לוקחת את הפוטנציאל הזה, מלבישה אותו על עשרות גופים יפים עירומים למחצה, ונותנת לך ללכת עם הפנטזיה, בלי לבקש ממך אחריות על התוצאות כלל וכלל, רק מדי פעם להתבדח איתך על זה שאתה בכלל חושב שפנטזיה כזאת קיימת.

כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות שרון אייל