הערה אפולוגטית: איה סיפרה לי בדיצה שפוקו כבר כתב על ×–×”. לא קראתי את שפוקו כתב, והתעצלתי לערוך חיפוש רציני. אניח, אם כן, שהוא קשקש, ובכלל בכלל לא דיבר על הנושא ×”×–×” מהכיוון ×”×–×”, למרות שהוא מזכיר את המילה "מרחב". מי שיוכיח אותי על טעותי – ינודה.

1.

אני אוהב בתי חולים. עם הסתייגויות, ככולם, אבל אני אוהב בתי חולים. ואני יודע שזו אהבה מכוערת, של מי שלא נעשה עדיין תלוי בהם, של מי שביקוריו בהם היו מזמוז חטוף – שבוע לכל היותר, וגם אז למען הגימלים – אבל זו אהבה יציבה, בינתיים.

2.

אני אוהב אותם בגלל הפונקציונליות. היא חלק מהקירות, מהמבנה עצמו. הכל מתוכנן מראש: גודל החדרים, שאמורים להכיל X מיטות; הרווח בין המיטות, למען האורחים, שמספרם המשוער חושב, כמובן, מלכתחילה; מספר השקעים החשמליים שמאחורי המיטה, בהתאם למספר המדויק של המכשירים החשמליים שעלולים להיות בשימוש; גודל המעליות, שמותאם לגודל האלונקה פלוס שני אנשים; תחנת האחיות, שחולשת על המחלקה כולה; אשכולות החדרים, שבפתחם יש שני חדרי שירותים; גודל חדרי השירותים, שנועד להכיל שלושה אנשים או אדם אחד והאינפוזיה שאתו. הכל מחושב, הכל עוצב לתוך מטרה, והמטרה לוחשת מהעיצוב.

3.

אני אוהב תכנון. הקירות מרמזים לא רק על תכליתם, אלא גם על המחשבה שהושקעה בהם. ומהבחינה הזו, בתי חולים הם הישג אנושי מרשים; אותי, לכל הפחות.

4.

אבל תכנון שמוטבע בקירות הוא תכנון קשיח, חסר גמישות. אם מגיעים יותר מבקרים מהצפוי, לא יהיו מספיק כיסאות. אם יגיעו יותר חולים מכפי שהמקום יכול לאכלס, זקנה תצטלם שוכבת במסדרון. המחסור במיטות הוא ביטוי נוח, אך שגוי. המיטה סינקדוכית למבנה. המחסור המפורסם במיטות הוא מחסור מפורסם פחות במבנים. חלק מבתי החולים בישראל, למשל, שלא היו ערוכים לעלייה של שנות ה90-, נהנים עכשיו מתפוסה של 128 אחוזים.

5.

כאשר בית החולים מקבל אותך, הוא מקבל אותך. אתה נעשה לחלק ממנו. יש מיטה ויש פיג'מה. בית החולים חודר לך לעור, קונקרטית, חודר לך לעור במחט האינפוזיה, וכובל אותך אליה. אתה הופך לתא קטן, יחידה בליווי גלגלים, משוטט במסדרונות. קשה להימנע מהתחושה שהפכת למוצר במפעל, שמקבל אותך, ובסוף התהליך הוא ירק אותך החוצה, כשתתרפא. אם שיחק לך המזל.

6.

כאשר המחט מוחדרת לעור, אתה נעשה מודע לראשונה לגוף. עוד קודם הבעיה שלך קיבלה מחלקה. יחד אתך ישכבו עוד תריסר, וריאנטים אנושיים שונים על אותו איבר ואותה לקות. הנה נלכד לך הגוף ברשת הבניין, הנה הוא מקבל פונקציונליות אחרת. אתה נכנס, ודברים נקשרים סביבך: תנועת הרופאים והאחיות, סדרי בדיקה, ביקורי רופאים, שעות קבלה, שעות אכילה. ובכל זאת, זה לא אישי. אתה שם, כמו רבים לפניך. סדרי הטיפול אינם משתנים, לא בשבילך.

7.

מפעל. כמעט פספסתי את המילה הזו.

8.

אבל גם עיר. לא בית-חולים, אלא ערי-חולים. לך לך דרך ים הדשא אל הרנטגן, וחזור דרך פנימית א', שליד המעבדות, שליד בית-המרקחת, שליד רדיולוגית, שבבניין הלא-סמוך. ערי-חולים. וכמו מושבות המצורעים, הם אוטרקיים. החולה הוא מזונו של בית-החולים, סיבתו.

9.

ולכן בתי חולים הם מושג חזק כל כך. הם זועקים מחלה, מהתכנון, מהמראה, מהגודל. הרפרודוקציות על הקירות לא יכולות להסוות זאת. לבתי חולים יש ריח, יש להם תכונה של התרוצצות, ותכונה של שקט. הם מובחנים מדי. וכך, בתי חולים הם מטונימיה למחלה.

10.

אם אתה בבית חולים, אתה חלק משתי קצוות הסקאלה חולה-רופא. השומר בכניסה, איש הקפיטריה, אנחנו מוכנים לחיות אתם. הם העודפות חסרת החן של המציאות, המעבר המחוספס ממסומן למסמן, מאידיאה לעולם.

11.

גם המבקר. אם אינך חלק מהמחלה או הטיפול בה, אינך שייך. אולי בגלל זה אנשים מתעבים כל כך את המבנים האלה; רובנו לא אושפזנו. אנחנו זרים במקום שיום אחד, אנחנו יודעים, יהיה מוכר מאוד.

12.

בתוך מערכת המושגים שלנו, בתי חולים הם הקצה הרחוק ביותר של סקאלת הבריאות-מחלה. הם המקום שאליו אנו שולחים את החולים מדי. ושם, בבית החולים, בקצה הסקאלה, מתקיימת סקאלה נוספת: חיים-מוות.

אמנם, המוות מועלם. איננו יודעים איך להגיע לחדר המתים. אבל הוא מוסק, הכרחי ונובע. האם תיפלט החוצה, לערי הבריאות? תלוי במקומך היחסי על הסקאלה. קל, בינוני, קשה, קריטי. לעולם אל תהיה בסיפור שמתחיל בבית חולים, למעט לידה; והשתדל להתרחק מסיפורים שנגמרים שם.

13.

אולי בגלל מובחנותם, בתי חולים מעלימים מוסדות ריפוי אחרים. מערכת הבריאות מרשתת את הארץ במרפאות, קופות חולים, בתי מרקחת. אבל אלה דורשים ביקור קצר, טיפול מהיר, נסיעות זריזות. הם לא בולעים אותך. אתה עדיין בעיר הבריאים, בריא עד אדישות. קופת החולים היא מזמוז חטוף, לא סימן. אין צורך בהפניה. תודה.