משהו שקשור לספרות.

צפו בסרטון הזה, של אדי מרפי:

ואם מתחשק לכם, צפו בכל מופע הסטנד-אפ של מרפי, "raw", כדי לראות איך הוא חוזר ומיישם את אותן טכניקות רטוריות ודיאלוגיות על הקהל שלו שוב ושוב. מרפי שואל את הקהל שלו שאלות שהוא, מבחינתו, כבר יודע את התשובה עליהן, ואם הקהל עונה תשובה "לא נכונה", מרפי יסביר למה זה רק מוכיח את הטענה שלו. הנשים בקהל חושבות שהגברים שלהן נאמנים כי הן לא יודעות מה זה גבר; הגברים טוענים שהם נאמנים כי הנשים יושבות לידם; גברים יכולים לשלוט באישה אם הם רק גורמים לה לגמור, ואם גבר בקהל לא מבין את זה, הוא כנראה אף פעם לא גרם לאישה לגמור; ועוד ועוד. במילים אחרות, אם בחרת לשבת ולצפות במופע של מרפי, אין לך ברירה אלא לקבל את המסקנות המוחלטות שלו: כל הנשים נצלניות, כל הגברים בוגדים וגו'. ככה זה אצל מרפי: אם אתה צופה בו, אין לך שתי ברירות – אתה כמוהו.

אחר כך, אם יש לכם זמן, קראו את הטקסט הזה שאריק גלסנר כתב על חנוך לוין.

ומצאו את ההבדלים. לא עם כל מה שגלסנר כתב אני מסכים – יש בביקורת שלו קצת יותר מדי פסיכולוגיה – אבל אני חושב שהוא עלה על משהו, שלצורך העניין אכנה אותו "אפקט אדי מרפי": החיפוש אחר חמלה ביצירות של לוין החמיץ את הנקודה. חמלה, בצורה כזאת או אחרת, היתה ביצירות שלו תמיד. מה שלא היה בהן זו אלטרנטיבה. לא דווקא אלטרנטיבה מנוסחת בהכרח, אפילו לא אלטרנטיבה שנוכחת במובלע בתוכן היצירות עצמן. רק אלטרנטיבה בדמות נכונותו של היוצר לומר I might be wrong, כלשון רדיוהד. אלטרנטיבה שמשמעה שגם אם אתה מיזנתרופ, וגם אם אתה רואה דברים הולכים סביבך בדיוק בדרך אחת, אתה עוצר רגע לפני שאתה מזנק מהמקרה שאתה מאבחן, לפסקנות קיומית.

אצל לוין, וממש כמוהו אצל מרפי, אין חופש בחירה. לא לדמויות שהם מתארים, ולא לקהל שיושב מולם. הם לא מסתפקים בתיאור חד אבחנה של מערכות יחסים – הם מתעקשים שמערכות יחסים בין בני אדם נידונו להיראות כפי שהן מתוארות. במקום סאטירה חברתית, על מה שעכשיו, הם מציעים סאטירה קיומית, על מה שמבחינתם הוא תמיד. אצל שניהם כוחות גדולים בהרבה מהרצון החופשי מעצבים את המציאות, ומהבחינה הזאת, שניהם מציעים סאטירה בלי עוקץ, כזאת שמאפשרת לנו ללגלג על מוראות המציאות אבל לא לחשוב על איך אפשר לשנות אותה.

קראתי לא מזמן את "אפשרות של אי", הוולבק הראשון שלי, ונדהמתי לגלות שם דמיון עצום ללוין (מינוס חלק מהברק הלשוני, אבל זאת לא חוכמה כי לא קראתי בצרפתית), ושוב, בגדול, את אפקט אדי מרפי: הנה עוד יוצר מאז'ורי ומגה פופולרי שמתעקש לגרור את גיבורי הסאטירה החברתית שלו לתוך פרדיגמה ביולוגית, פסקנית, שבה טבע האדם הוא אחד עם החברה, ואין בעצם טעם לנסות לשנות. אם אתה קורא אותי, אומר וולבק, אתה כמוני. גם אתה, הקורא, יצור אומלל שזקוק רק לעוד ועוד מין, וגם אתה קמל ברגע שהיכולת שלך להשיג אותו מתאדה.

נדמה לי שזה לא מקרה שבשלושת הדוגמאות המובהקות שמצאתי לאפקט אדי מרפי, הנושא שהסאטירה מתועלת דרכו הוא יחסים בין גברים ונשים.

אמרתי לפלאי לא מזמן שמה שמעצבן אותי בסדרות טלוויזיה כמו הסופרנוס, עמוק באדמה ומד מן הוא שנדמה לי שהן ביקורת חברתית מזוייפת – במסווה של גרייט אמריקן נובל, של מראה פנורמית על פניה של החברה האמריקאית, הן בעצם מציעות לאמריקה את מה שהיא רוצה לחשוב על עצמה (ואת איך שהיא רוצה לבקר את עצמה). אם תרצו מקבילה ישראלית לתופעה הזאת, אולי זה עמוס עוז, נגיד, או דוד גרוסמן. יצירות כאלה נוטות להצליח ולהפוך לקאנוניות כבר בזמנן (אם כי לעיתים נשכחות אחרי זמנן). יצירות ביקורתיות אמיתיות, יצירות צייטגייסט אמיתיות (נניח, כמו של שבתאי), נוטות להיות מוזנחות ולהתגלות מאוחר. על פניו, יוצרים כמו וולבק ולוין הם אנומליה: אנשים שכותבים סאטירות נוקבות של ממש, קודרות ומרושעות, ועדיין זוכים לקאנוניזציה בזמנם מצד האנשים שהם משפילים ביצירותיהם. למעשה, הם זוכים לקאנוניזציה בדיוק בגלל זה. קראו ביקורות אינטרנט על וולבק, נסו למנות כמה פעמים נזכרים שם ביטויים כמו "מראה אכזרית", "חסר רחמים", "לא מתפתה לפתרונות מזוייפים" וכו'. וולבק, כמו לוין בשעתו, זוכה לתשבוחות ­בזכות העובדה שאין ביצירות שלו נחמה.

אז מה גורם לאנומליה? למה דווקא לוין ו-וולבק הצליחו בזמנם עם סאטירות צייטגייסט כה ישרות, בעוד הסטנדרט הפופולארי הוא עמוס עוז, ושבתאי למשל נכשל? קטונתי מלהציע תשובה הוליסטית לשאלה הזאת, ואין לי גם נתונים מדוייקים ש"מוכיחים" שזה נכון. אבל אני די בטוח שאפקט אדי מרפי הוא חלק מהותי מהמפתח להצלחה של היוצרים הללו. כי ברגע שמישהו עושה את הזינוק מביקורת קונקרטית על דבר-מה בר שינוי במציאות, לעבר סאטירה קיומית ופסקנות קיומית, הוא בעצם לא דורש מהקהל שלו כלום. לחוות יצירה שמכילה את אפקט אדי מרפי עשוי להיות מאוד לא נעים, קשה, אפילו מדכא; אבל במובן אחר זו דווקא כן חוויה מנחמת, אפילו מאוד, כי בסופה אתה חווה את הביחד האולטימטיבי ("כולנו באותה סירה") ואז מרגיע את עצמך לגבי מקומך בעניין ("אין מה לעשות").

איכשהו אפילו לא מפתיע לגלות שלמרות הדמיון ה"פוליטי" הרב בין היצירות שלהם, לוין ו-וולבק מגיעים משני קטבים שונים מאוד של המפה. לוין, שהיצירות שלו ממוסגרות כמחאה, מוגדר שמאלן כי הוא לכאורה כועס על הקיום שהוא מתאר, ו-וולבק שייך לימין כי הוא לכאורה מקבל אותו. אבל שניהם, בסופו של דבר, יוצרים לא-פוליטיים במובן העמוק של המונח, כי שניהם לא חשים שיש משמעות כלשהי לנקיטת העמדה שלהם מול הקיום, ואתה לא יכול להיות גם פוליטי וגם דטרמיניסטי באותו הזמן. העובדה שהם מצמצמים את הקיום לסדרה של וריאציות על יחסי כוח מיניים (כאמור – תמיד חוזרים לגברים ונשים) היא בסך הכל עוד תוצאה בלתי נמנעת של נצחון הפסקני, הביולוגי, המוחלט, על החברתי, הגמיש, הפוליטי.

המופע של אדי מרפי הוא כבר ענתיקה משנות השמונים. גם לוין כבר די רחוק מאיתנו. אבל בזמן האחרון נדמה לי כאילו אפקט אדי מרפי הפך למין ז'אנר מלבלב בפני עצמו, ז'אנר מכונן, מגדיר/משקף-עידן, שמבטיח תשואה מיידית הן בגזרת הביקורת והן בקרב הקהל האנין. גם היצירות האחרונות, הסופר-נחשבות, של קורמאק מקארתי מפלרטטות איכשהו עם הקבוצה הזאת, וכמובן הסרטים המאוחרים של האחים כהן, וודי אלן ודיוויד פינצ'ר. קל מאוד להתפתות ולבלבל פסקנות עם יושרה (אני יודע כי יש לי חיבה רבה לרוב היוצרים שהזכרתי כאן) – ברמה הרגשית, בגלל אותה נחמה שנזכרה; ברמה הרציונלית, כי למה לו לסופר/מחזאי/קומיקאי/במאי להיות נחרץ ומדכא כ"כ אם זאת לא האמת? – אבל אולי המציאות יותר מורכבת. אולי החברה כן משנה. אולי לא רק הביולוגיה (והטכנולוגיה, אצל וולבק) מכתיבה את קיומנו כאן. אולי יש לנו שליטה בגורלנו. אולי הפוליטי כן משפיע. אולי לא רק "ככה זה" – כמו שוונגוט כתב ואיתמר ציטט, בהקשר קצת אחר אני מניח – בעוד שהתוצאה של אפקט אדי מרפי על נפש האדם היא תמיד ייאוש תרבותי נוח, שמיתרגם לשאננות והצדקה עצמית בקרב המרכז השבע (וולבק הוא אחד מהם, למרות שרוב מעריציו שייכים למחנה אחר), ורדיקליזציה רעה אצל הרדיקלים, כזאת שמקדשת את המוסר הפרטי האבסולוטי על פני ניסיון כלשהו להשפיע בעולם (אני מניח שלוין הוא אחד מהם, למרות שרוב מעריציו שייכים למחנה אחר). בגלל זה השגעת סביב ביקורו של וולבק הסתדרה לי לא רע עם הדיונים האחרונים בבלוג הזה ובבלוגים אחרים ברשת (כאלה שאני עצמי תופס בהם מקום של מתבונן, ועל זה אולי אצטרך לתת לעצמי את הדין): במובן מסוים שניהם קשורים בהשפעה העצומה של האפקט הגואה הזה, אפקט אדי מרפי, על האקלים התרבותי שלנו. ואין לי ממש בוטום ליין לפוסט, אבל אולי עדיף ככה, לסיים בלי בוטום ליין, בלי פסקנות, דווקא בתחושה הזאת שכה חסרה בתוך עולם של דיבור כל כך נחרץ: אולי אני טועה.

ואני ממליץ בחום על "השוטר מבוורלי הילס".