או: למה לעזאזל אנחנו אוהבות כל כך את דוקטור הו

 (מותר לדבר כאן על סדרות טלויזיה טראשיות? / אני אניח שכן)

 

 ×”התמכרות החדשה שלי היא דוקטור הו, סדרת טלויזיה בריטית לילדים שרצה מ-1963 עד 1988 וקמה שוב לתחיה ב-2005. הדוקטור הוא חייזר, נכון להיום בן 907, שנראה כמו בנאדם, נכון להיום כמו גבר בריטי בן 30 בערך, אבל מבפנים הוא שונה לגמרי – יש לו שני לבבות, למשל, ויכולת לרפא את עצמו מרעלים ולנקות את עצמו מקרינה, וגם להתחדש מיד אחרי שהורגים אותו וללבוש גוף חדש שלרוב מלווה גם בקווי אופי אקסצנטריים חדשים. יש לו שם אבל אף אחד לא יודע אותו (חוץ מארכיאולוגית-זמן אחת ששמעה אותו ממנו אי פעם בעתיד, אבל ×–×” לא לעכשיו). כולם מכירים אותו פשוט בתור "הדוקטור". יש לו חללית שנוסעת בחלל ובזמן, קוראים לה טארדיס והיא גדולה יותר מבפנים בזכות הטכנולוגיה של כוכב הבית שלו, שנקרא גאליפרֵיי ונכון לשנות ×”-2000 לא קיים יותר. הוא נכחד, הלך קאפוט ואתו גם כל ×”×’×–×¢ של הדוקטור, "שרי הזמן" או "אדוני הזמן" (Time Lords), כולם אבדו במלחמת הזמן האיומה בין שרי הזמן לבין הדאלקים המבעיתים, ורק הדוקטור לבדו נותר. ומי שהשמיד את כולם, את שרי הזמן ואת הדאלקים גם יחד, הוא הדוקטור, שכלא אותם ואת המלחמה בהסגר-זמן כדי להציל את היקום כולו.

 ××– עכשיו הוא די בודד, הדוקטור, שר-הזמן האחרון ביקום, ומדי פעם הוא בוחר לו בן- או בת-לוויה שתצטרף אליו במסעותיו בחלל ובזמן. נכון לסדרה המחודשת בן/בת-הלוויה האלה הם כמעט תמיד בחורה בת 20+ מהעשור הראשון של המאה ×”-21, תמיד שנונה ונועזת (גם הדוקטור שנון ונועז, למעשה הוא די מכור לסיכונים אבל ×–×” לא לעכשיו) ולרוב גם אנדר-קלאס מאיזשהו סוג. יחד הם מקפצים בטארדיס מכוכב לכוכב ומעידן לעידן, עשרות, מאות ומיליארדי שנים קדימה ואחורה, ולרוב מצילים את היקום או לפחות את כדור הארץ מכליה. טראש, נו. אבל טראש כייפי ומבדר לאללה.

 

 ×ž×” שמעניין בטראש ×–×” שהוא מדבר ישר מתוך תת-ההכרה ואליה, ולכן אפשר ללמוד ממנו כל מיני דברים מרתקים על האנשים שיוצרים אותו ועל האנשים שצורכים אותו (במקרה ×”×–×”, אני). ומדוקטור הו אכן אפשר ללמוד דברים מעניינים מאוד.

 

 ×”יוצר המרכזי של דוקטור הו המחודשת (אני מדברת כאן על 4 העונות הראשונות שלה) הוא גבר בריטי בשם ראסל ט. דיויס, והרוב המכריע של פרקי הסדרה המחודשת נכתב ובוים בידי גברים בריטיים (אחד הבולטים שבהם הוא סטיבן מופאט, מי שאחראי ל"זיווגים" ולרימייקים העדכניים "×’'קיל" ו"שרלוק"). הגברים האלה מספרים לנו על גבר שהוא נצר אחרון לאימפריה שאיננה עוד, בן לגזע אדונים (לורדים) שהתחנך במקום עם משמעת נוקשה וגדל באמונה שהיקום כולו פרוש לרגליו, מקצה החלל ועד קצהו, מראשית הזמן ועד סופו, רק הוא רואה את היקום כולו ומבין את המשמעות האמיתית של כל מה שקורה, והוא בלבד מופקד על שלומו. נשמע מוכר? מה ×–×” אם לא האימפריה הבריטית בקליפת אגוז.

 ×•×›×¨××•×™ לנצר אחרון של ×’×–×¢ אדונים, שהשמיד את כוכב הולדתו ואת בני מינו מתוך ההבנה שבשתלטנותם הם עומדים להמיט כליה על היקום כולו, הגבר ×”×–×” הוא כריזמטי בטירוף, מבריק, שנון, מצחיק, היפר-אקטיבי, מסתורי, אקסצנטרי, יהיר ומיוסר. הוא לא מוכן לגעת בנשק ×›×™ ראה לאן המלחמה הובילה את בני מינו ואותו, אבל האלימות והמוות כרוכים תמיד בעקביו ונראה שהוא × ×”× ×” מאוד מהפלירט המתמשך שלו איתם. הוא נרתע מהתקשרות רומנטית לבנות הלוויה האנושיות שלו ×›×™ הוא יודע שהן יזדקנו וימותו והוא ייוותר לבדו (וגם ×›×™ זאת סדרה לילדים, אבל לא ניכנס לזה כרגע), אבל הן תמיד נקשרות אליו ונראה שהוא × ×”× ×” מזה מאוד (עד שלא). והוא מוקף מכל עבר ביצורים – בנות לוויה, בני אדם, גזעים השוכנים בכוכבים ובזמנים רחוקים – שהם תמיד אינטליגנטיים מספיק כדי לרחוש לו הערצה ומורא אבל לא מספיק בשביל לתת לו קונטרה אינטלקטואלית של ממש. לכל היותר הם יכולים ללמד אותו דבר או שניים בתחום האינטליגנציה הרגשית, והוא ×–×” שמופקד על כך שיוכלו להמשיך בבטחה בחייהם הנחותים. בקיצור, קולוניאליסט עם לב זהב, גבר-גבר, שמוקף בנשים מעריצות ופראים אצילים (או לא).

 

 ×–הו אם כן דימוי האקס-אימפריאליסט הבריטי שמוכרים לנו בדוקטור הו. ×›×›×” הגבר הבריטי רוצה לראות את עצמו, ×›×›×” הוא רוצה שיראו אותו: קולוניאליסט לשעבר שהתנער ממורשתו הקולוניאליסטית והשמיד אותה, אבל לא נפרד מתחושת העליונות והאחריות שכרוכה במורשת הזאת, מהתחושה שהוא איכשהו "אבא של העולם". גבר שכבר הבין שיש לו מה ללמוד מנשים, אבל לא מוכן עדיין להיפרד מן העליונות הבסיסית שלו עליהן ומן התפיסה שהן צריכות אותו כדי שיהיה טעם כלשהו לחיים שלהן – חיים שבלעדיו הם אפורים ושגרתיים. אפשר להבין למה גברים בריטיים רוצים בתת מודע שלהם להיות כאלה או להיראות כאלה. מה שפחות מובן הוא למה אני, שמודעת לחלוטין לכל ההיבטים האלה, בכל זאת נהנית מזה כל כך.

 ×›×™ שום מודעות לא תעזור – ביסודו של דבר הכריזמה הזאת סוחפת אותי כאילו לא קראתי שום מאמר פמיניסטי מימי, וכאילו לא הייתי יותר מפעם אחת בסיפור ×”×–×” וראיתי שוב ושוב איך הוא נגמר. ביסודו של דבר בקרקעית הנפש שלי עדיין יושבת נערה שמחכה לאיזה נסיך, בן אצולה או בן אלים, שיבחר בי על פני כל האחרות ויקטוף אותי בסערה לחיי סכנה הרפתקאות, חיים שבהם אף יום אינו דומה למשנהו, שום דבר אינו מובן מאליו ובכל זאת הסוף תמיד טוב. כל כך הרבה מיתוסים, סיפורים וסדרות טלויזיה סיפרו לי על הנערה הזאת, מהתנ"ך והמיתולוגיה היוונית ועד ימינו, ואני עדיין כל כך רוצה להיות היא (גיבורי טלויזיה הם האלים המיתולוגיים של ימינו, אבל גם ×–×” לא לעכשיו). ואני לא יודעת אם המיתוסים סוחפים אותי מפני שהנערה הזאת תמיד הייתה שם, משחר האנושות, והם רק תיעדו אותה, או אולי מפני שהם חזרו על הסיפור ×”×–×” שוב ושוב כל כך הרבה פעמים עד שהוא הוטבע בנפש שלי ושל נשים אחרות – חזק כל כך עד שנצמד אליה ועכשיו כבר אי אפשר לקלף אותו ממנה.

 

 ××‘ל אני כן יודעת מה המיתוסים האלה עושים לי. הם גורמים לי להמשיך לחלום, במודע או לא במודע, חלום שאני יודעת מצוין שהוא מזיק לי. חלום שמשווה הוד למציאות שבפועל אין בה שום הוד אלא רק דיכוי. חלום שאי אפשר להגשים אותו, וגם אם ×”×™×” אפשר, בכלל לא בטוח שבחשבון אחרון אני באמת רוצה שהוא יתגשם – לא ×›×›×”. כלומר, אני כן רוצה להיגאל מהקיום האפרורי ולהגיע לחיי הרפתקאות. ×–×” כן! אבל אני לא רוצה שהגאולה הזאת תהיה תלויה ברצונו השרירותי של מישהו נעלה, שיכול להעניק או לשלול אותה ממני כאוות נפשו. ובכל זאת, המיתוסים ממשיכים לטפטף לי לנפש את האמונה שאני דווקא כן רוצה את ×–×”, ואני, משום מה, שותה את הרעל ×”×–×” בשקיקה ואפילו משקה בו את הבת שלי.

 

 ×™×© אמונה פילוסופית ישנה, אפלטון ×”×™×” כנראה הראשון שניסח אותה, לפחות במערב, שלפיה ידיעה ורצון הם היינו-הך. כלומר, ברגע שאדע שמשהו טוב לי אז אני ארצה אותו, וברגע שאדע שמשהו רע לי אני אבחל בו. במישור הגופני יש לנו אינספור הוכחות שזו טעות או אשליה. מספיק להסתכל על כל האנשים שמעשנים, משתכרים, גרים בערים מזוהמות וכן הלאה כדי להבין את ×–×”. אבל במישור הנפשי נדמה לי שאנחנו עדיין קצת מאמינים בזה. כלומר מאמינים שאם נבין, אם באמת נבין, שמשהו מרעיל לנו את הנפש, אז אנחנו נבחל בדבר ×”×–×” ונתרחק ממנו. וזה מה-×–×” לא נכון. ×”× ×”, תראו אותי ואת דוקטור הו.

 ××– מה, להיגמל מדוקטור הו? להרחיק מזה את הבת שלי? איכשהו הפיתרון ×”×–×” לא נראה לי. קודם כל, ×›×™ דוקטור הו ×–×” נורא נורא ×›×™×£, ועל ×›×™×£ לא מוותרים מהר כל כך. ודבר שני, ×›×™ אני לא מאמינה שצנזורה פותרת משהו. הנערה בקרקעית הנפש שלי (ואולי גם של הבת שלי) לא תיעלם אם אני לא אאכיל אותה, היא רק תהיה רעבה ועצובה יותר. ואני גם לא רוצה שהיא תיעלם! אני בעדה, לא נגדה. אז אני אמשיך לתת לה דוקטור הו, ואני גם לא מתכוננת להרגיש אשמה על ×–×” ×›×™ אשמה לא עוזרת בשיט. אבל אני אתן לה גם אנטידוטים נגד הרעל. אני אמצא ואטפטף לה מיתוסים שיחזקו אותה, כמו ספרים של דיאנה וין ×’'ונס וקלי לינק ואורסולה לה גוין, סדרות טלויזיה של ×’'וס וידון, וכל דבר אחר שאמצא או אמציא. בינתיים אין הרבה כאלה, אבל אני אחפש ואתן לה את כל מה שיש, ואולי יום אחד ישתנה לה הטעם, לנערה הזאת, והיא תתקשה להיזכר מה היא מצאה בכלל בדוקטור הו. או שלא.

 

 (רציתי להעלות תמונות אבל משום מה השרת לא הרשה לי)

מיט רומני, מושל מסצ'וסטס לשעבר, נראה טוב, מדבר יפה, מאמין באלוהים ושמרן בדעותיו, נקי משחיתות (ככל הידוע) והוא אפילו אחד המועמדים המובילים ×œ×¨××©×•×ª המפלגה הרפובליקנית. הוא ×–×›×” לכתבת שער בניוזוויק ולכתבת רקע ארוכה בניו-יורק טיימס. האם הוא ×™×”×™×” הנשיא הבא של ארה"ב? קשה להאמין. למה? ×›×™ רומני הוא מורמוני.

 

אמריקה היא כידוע לכל מדינה של מהגרים. אבל לא סתם מהגרים. רבים מבין אלו שאכלסו את המדינה, אלו שהגיעו מאירופה, פרצו מערבה וכבשו עוד ועוד שטחים ביבשת המוזהבת, היו אנשים דתיים מאוד, נוצרים פרוטסטנטים שהמניע העיקרי להגירתם היה החופש דתי שהציעה להם אמריקה. בשבילם אותה ארץ נתנה להם אפשרויות בלתי מוגבלות לא מבחינה כלכלית, אלא בראש ובראשונה מבחינת הפולחן הדתי. אירופה, אחרי שנים של מלחמות דת עקובות מדם, לא אפשרה להם לעבוד את האל בשלווה, בייחוד לזרמים היותר מוזרים שביניהם.

 

מתוך החופש הדתי באמריקה הופיעו גם המורמונים, שהנביא המייסד שלהם, ג'וזף סמית, טען שמלאך הוביל אותו (בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה) לגילוים של לוחות זהב, עליהם חקוק ספר שלם שמגלה שאחרי מותו ותחייתו של ישו, הגיע הלז אל יבשת אמריקה ושם הטיף את הבשורה הטובה לילידים. הילידים, אגב, כלומר האינדיאנים, היו (והינם) בעצם בני-ישראל אבודים שברחו לאמריקה מירושלים הנחרבת סביב 600 לפנה"ס. אחרי ישו הגיעה גם קבוצה של לבנים לאמריקה בספינה ויסדו במקום קהילות גדולות של נוצרים הגונים. ברבות השנים הם נכחדו, אבל סמית נבחר להיות הנביא שיגלה את דבר קיומם ואת המשך המסר האלוהי של ישו. הוא תרגם את הכתוב על אותם לוחות זהב (שהם כתבו) בעזרת "אורים ותומים" שנתן לו המלאך ופרסם את "ספר מורמון" ב- 1830. אחר כך הוא נרצח על ידי המון זועם. כיום יש כ- 13 מיליון מורמונים בעולם, שמפורסמים בעיקר הודות למנהג הפוליגמיה שהיה חביב עליהם עד תחילת המאה התשע-עשרה (ועדיין מתקיים בקרב כמה זרמים משניים של הכנסייה).

 

נדמה לי שאני יודע מה אתם חושבים: לוחות זהב? קשקוש בלבוש. אבל האם יותר הגיוני ששליחות אלוהית תתחיל עם שיח בוער, לידת בתולין או פניה מהמלאך גבריאל? משום מה אנחנו מוכנים להאמין בניסים ונפלאות כל עוד הם התרחשו לפני יותר מאלפיים שנה. אחר כך זה כבר "לא הגיוני". כמובן, רבים גם לא מאמינים בניסים ההם, אבל בכל זאת מוכנים לכבד את המסורות שמבוססות עליהם. מסורות שמבוססות על ניסים מודרניים נחשבות למעשי שרלטנות. אירוני הוא שבכך אימצנו למעשה בדיוק את גרסתן של אותן המסורות העתיקות, שמתעקשות (כל אחת לגבי עצמה כמובן) שאחרי שהן קיבלו את דבר האל שערי שמיים ננעלו ואלוהים החליט לשתוק לנצח. והנה בא אותו סמית ומכריז על עצמו כנביא!

 

זאת רק אחת הסיבות לכך שארה"ב הפרוטסטנטית מאוד לא אוהבת את המורמונים המוזרים (בעבר הרחוק היו אפילו רציחות הדדיות). בכל סקר ששואל "את מי היית מוכן לבחור לנשיא", מורמונים מקבלים אחוזים נמוכים אפילו מיהודים. קשה להאמין שפרוטסטנטים אדוקים, מצביעי המפלגה הרפובליקנית, שמרנים ופונדמנטליסטים יראי שמיים ומנופפי מקרא, יצליחו להתגבר על איבה של שנים ולבחור ברומני כמועמדם לנשיאות.

 

אבל למורמונים יש דאגות גדולות מאלו. התפתחויות שונות של המדע בעשרות השנים האחרונות מעלות שאלות בקשר לאמת שסיפרו אותם לוחות זהב. למשל חקר הגנום המודרני: מה לעשות שעל פי מיפוי גנטי פשוט מגיעים למסקנה שלא ייתכן שהאינדיאנים הם עבריים קדמונים? מה לעשות? לשנות! במהדורה האחרונה של ×”- Book of Mormon ×©×•× ×• כמה מילים בהקדמה. במקום שהיה כתוב שהעבריים הם ×”-  "principal ancestors of the American Indians", כתוב עכשיו שהם "among the ancestors of the American Indians", ויחי ההבדל הקטן.

 

אבל יש עוד בעיות עם הספר (לבד מזה, אגב, שהוא אחד הטקסטים הדתיים המשעממים בתבל): סמית טען שהוא תירגם את הלוחות מ"מצרית משודרגת", אבל בלשנים מדופלמים לא שמעו על שפה כזאת, ולא ברור למה שעבריים קדומים לא יכתבו בעברית. הספר גם מציין מתכות, פילים, מרכבות וחיטה, שכולם עדיין לא נתגלו באמריקה באותה תקופה (עד 400 לספירה). אין גם כל ממצא ארכיאולוגי שמעיד על קיומן של ממלכות שמוזכרות בספר, ושל הקרב הסופי (תמיד יש קרב סופי) שאמור היה לכלול מאות אלפי לוחמים. למורמונים כמובן יש תירוצים מתרוצים שונים לכל אלה, כמו גם למאות שינויים שנערכו בספר אחרי מותו של סמית, ושאי אפשר שלא יעמעמו את הילת הקדוּשה שאמורה לאפוף אותו (בהקדמה לספר הוא מושווה לתנ"ך ולברית החדשה כ"עוד התגלות" של אלוהים).

 

מה לעשות, יש בעיה עם המצאתם של מיתוסים מודרניים. הז'אנר הזה היה טוב לזמנו, והיום נראה שאין לו מקום. זה לא מקרה שהסיינטולוגים מסתירים את קשקושי המד"ב שלהם ולא חושפים אותם אפילו לחברי הקהילה עצמם. אנחנו בעידן שבו הדת הולכת ומופנמת, והופכת לעניין נפשי (או, במילה חילונית יותר, פסיכולוגי) בעיקרו. קוראים לזה היום "רוחניות", ולכולנו מובן מאיליו שהתחום שבו אנחנו אמורים להתעמת עם השאלות הגדולות של הקיום האנושי נמצא בין שתי אוזנינו. בנייתם של מגדלים מטאפיזיים מתקבלת במקרה הטוב בחיוך סלחני, ובמקרה הפחות טוב בזלזול, ובמקרה הגרוע ביותר פשוט נתקלת באדישות.

 

לתהליך ההפנמה של הדת יש לזה יתרונות וחסרונות. היתרון הוא שכמובן מסוכן מאוד להאמין בכל מני אגדות ולתלות את בטחוננו בקיומן (למשל, אם אנחנו מצפים שבית המקדש III יהווה פתרון מלא לכל עקות האנושות). עדיף להתמודד ברצינות עם המציאות, עם עצמנו, ולנסות להיות בני אדם טובים יותר. החסרון הוא שללא מיתוס שמהווה תשתית משותפת של ראיית עולם ותכליתו, קשה יותר להיות אדם טוב, ×›×™ הסולידריות והדאגה לזולת מתמוססת בין הסיפורים הפרטיים של כולנו.