בממלכת מלניבונה האדירה שאלריק הלבקן היה נסיכה האחרון, הייתה מקהלה מופלאה. בדמיוני אני רואה אותם- הזמרים- גלוחי ראש, צרובי פנים, צלקות משוננות על צוואריהם הנתונים בשלשלאות מסוגננות.

 ×”מקהלה של מלניבונה מורכבת מעבדים שמיתרי קולם עוצבו בניתוח כך שיוכלו להפיק מפיותיהם המושחרים רק תו אחד. לה, × × ×™×—, או מי, או פה דיאז.

כאשר חושקים במלניבונה במוזיקה מיוחדת לאירועים מיוחדים, מזמנים את המקהלה הזו, ומומחים לכאב שעידנו את כישוריהם בעידנים רבים של אימונים, מפיקים ממנה מוסיקה שמימית. כל עבד זועק בתו המיוחד לו. כך נוצרת הרמוניה.

*

לפני כמה ימים ראיתי את הסרט החדש של טרנטינו. הממזרים. ביליתי את רובו בעירוב מוזר בבטני של התפעלות, גועל ובוז. הוא גאון, והסרט שלו גאוני. גאוני כמו מקלחות גזים, כמו פצצת מימן, כמו הפיגוע במגדלי התאומים.

התחושה הייתה כאילו אני מאזין למוסיקאי כביר מנגן מוצארט על המקהלה של מלניבונה.

*

 ××’ב מוסיקה והרמוניה. 

אתמול למדתי עובדה מעניינת, אני מקווה שהיא נכונה. כל צליל שמשהו מפיק, מטיל אוברטונים. כמו אדוות במים, רק באוויר. האוברטונים הללו מוטלים בחוקיות קבועה. האוברטון הראשון יהיה במרחק של טרצה גדולה (2 טונים) מצליל המקור, האוברטון השני יהיה במרחק של טרצה קטנה (טון וחצי). כלומר, כל צליל שאתה מפיק, יוצר אוטומטית, בעזרת האדוות שמתפזרות באוויר, אקורד מז'ורי.

הטבע מדבר בסולם מז'ורי.

*

סולם מז'ורי הוא סולם שמתאפיין בקלילות, בהירות, תמימות ופשטות. כאשר אתה רוצה דרמה בתוך היצירה שלך, סביר להניח שתרצה לעבור לסולם מינורי שנותן תחושה כבדה יותר, עצובה יותר, רצינית יותר. כדי לעבור לסולם מינורי, אתה צריך ליצור אקורד שבו יש טרצה קטנה ואחריה טרצה גדולה. כדי להכניס דרמה, ×™×”×™×” עליך להתכחש, כביכול, ×œ×¡×•×œ× של הטבע.

אבל כמובן, זה לא ממש יעזור לך, והבדיחה תהיה על חשבונך. כי גם בשיר הכי ממורמר שתוכל להוציא תחת ידיך, גם בדיסהרמוניה הכי מעוותת שתצליח לחנטרש, כל צליל בפני עצמו עדיין ימשיך, בחתרנות בלתי נסבלת, להפיק את האדוות המז'וריות הקלילות והבהירות שלו.

גם ×¦×œ×™×œ ×”קרקפות המתקלפות  ×©×œ טרנטינו.