ארכיון תגיות: מצ'טה

נמרוד אבישר

אנחנו לא חצינו את הגבול, הגבול חצה אותנו

9 תגובות

הערה: הפוסט יעסוק בסרט מצ'טה ויצא מנקודת הנחה שקוראיו ראו אותו. עלול להכיל ספוילרים. למעשה, הוא מכיל ספוילרים, כולל כאלה שאין אפשרות אמיתית לסמנם. ראו הוזהרתם.

נפלתי על הפוסט של איתמר על מצ'טה עשר דקות אחרי שחזרתי הביתה מהקרנה פרטית של, ובכן, מצ'טה. כעשרים אנשים התכנסו על ×’×’ בניין בפלורנטין, מקרן נלקח ממקום העבודה של אחד, מחשב נייד מאחר; איש יקר ×”×’×™×¢ עם דיסק-און-קי עם הסרט ומערכת סטריאו חבוטה. עד מהרה התברר שחסר לנו כבל לחבר את המערכת למחשב. טיול קצר של אחד הנוכחים לביתו סיפק את הכבל, בזמן שיתר האנשים התגודדו סביב שולחן עמוס בירות, צ'יפסים ובמבות. שעה לאחר המועד שנקבע ישבנו על כסאות פלסטיק מול קיר לבן שעליו נגן המדיה של חלונות הוקרן. למטה אופנוע חצה את הרחוב הצר במהירות. ישבנו, תופעת הצופים האירוניים שכמונו, לצפות במצ'טה. אבל בניגוד למה שאיתמר מייחס לי, לא הלכתי לראות את הסרט מתוך אירוניה כלפי הסרט, לא הלכתי לראות את הסרט הגרוע משום שהוא גרוע. להיפך – הלכתי לראות אותו משום שהוא טוב. טוב מאוד, אפילו. ולא אני האיש שידבר בשם כולם, אבל נדמה לי שרוב הנוכחים שם הגיעו מאותה הסיבה.

×–×” זמן שאנחנו עושים את ×–×”: מתכנסים בביתה של ידידתי הנהדרת אחת לחודש, מישהו מזמין נודלס, ויושבים לראות "סרט גרוע". ברברלה, Tank girl, Reefer Madness. לרוב הסרט מלווה בהסבר קצר על אודותיו, ואז הצפייה מתחילה. צפייה בלתי מחייבת, סלונית, אל מול שיחות קולחות ועשן סיגריות. צפייה בלתי קולנועית בעליל. אנחנו לא שם כדי ללעוג לסרט – או בעצם, אני עושה את הריבוי המלכותי שוב, ולא הוסמכתי על ידי איש – אני לא שם כדי ללעוג לסרט. אני שם ×›×™ אני מתענג עליו.

ביני לבין כמה חברים כבר הגדרנו את ×–×”, שיש שסרט הוא כל כך "גרוע", שהוא חוצה לצד השני והופך להיות ממש ממש טוב. מצ'טה, אגב, אינו בדיוק סרט ×›×–×”, ×›×™ להבדיל מחלק מהסרטים שנמנו קודם, הוא נעשה ×›×›×–×” מלכתחילה. יש אירוניה בחדר, אבל לפחות זו שלי אינה מופנית כלפי הסרט, יוצריו, ×–'אנר הוליוודי ×›×–×” או אחר או כל דבר ×›×–×”. היא מופנית כלפי אלה שייצאו מהקרנה כזו והבעה חמוצה על פניהם, תוך שהם ממלמלים לעצמם כמה רע ×”×™×” הסרט. היא מופנית כלפי אלה שאינם יודעים ליהנות מהיעדרו של הערך האמנותי הסטנדרטי. היא מופנית, ככל הנראה, גם כלפי איתמר. הסרטים הללו הם חידות, חידות שרק מי שיכולים לראות את הסרט וליהנות מכל רגע יודעים לפתור; שפה שרק מי שלא נורא לחוץ לו קו עלילתי בהיר יכול להבין; מין קוד למביני עניין שעצם קיומו מסב לי עונג – והרי ×–×” אחד העניינים המרכזיים לאירוניה בכלל. מעצם הסתירה שהופכת את כוונתו האמיתית של האירוניסט לבלתי ברורה עבור סביבתו הוא שואב הנאה. וכך אני עם הסרטים האלה – אני שואב הנאה לא רק מהסרט, אלא גם מעצם ×–×” שאני רואה בו מה שאחרים לא רואים בו, מה שאולי אפילו יוצריו לא התכוונו שאראה בו.

מצ'טה נבדל מרוב הסרטים האלה, שרובם נעשים ברצינות תהומית ובכישרון מעט פחות תהומי, והם הופכים, עבור האירוניסטים, לקומדיות. אם היו גרועים באמת אפילו לצחוק מהם לא ×”×™×” בגדר האפשר; אבל היכולת שלי למצוא בהם עודפות סמיוטית שכזו ולהפוך אותם לקומדיה מבריקה גורמת לי הנאה. מבנים קלאסיים של סרטים ותסריטים הם המלצה שנועדה להישבר, ומשבירתה יש שנמצא מבנה שרבים יעקמו אפם כלפיו, אולם מעטים ימצאו משהו חדש, מרענן ומרנין – בעצם שלילת המצופה מהסרט, ובקונטקסט שכל אירוניה זקוקה לו.

מצ'טה, מראש, נעשה כפארודיה אירונית; אבל מצ'טה איננו פארודיה על סרטי פעולה משנות השבעים, כפי שאיתמר מציע. מצ'טה הוא פארודיה על פארודיות על סרטי פעולה משנות השבעים, פארודיה על סרטים גרועים. ועצם ×–×” שאני כותב את ×–×”, עצם ×–×” שאני צריך להסביר את ×–×” במילים, פוגם בסרט, ×›×™ זהו בדיוק הרובד האירוני שבו, המימד שבו הוא מרמז למשהו, אבל הרמז הוא העיקר והמסר המשתמע ליותר משתי פנים הוא לב לבו של העניין. להסביר אירוניה ×–×” קצת יותר גרוע מלהסביר בדיחה – כשהיא פרוטה לפרטים, שוב איננה אירוניה; שוב אין בה הנאה. הקריפטיות שלה הוא חלק בלתי נפרד ממנה, ופיצוחה הוא חלק בלתי נפרד מהעונג שהיא מסבה.

כשאנחנו, כצופים, שומעים את אנתוני השייקספיריאני אומר לרומאים "But Brutus says he was ambitious, and Brutus is an honorable man", חלק מההנאה שלנו טמונה בכך שהצלחנו לפצח את הקוד שלו, שאנחנו מבינים שהוא מטיל ספק ביושרתו של ברוטוס, תוך שהוא אומר בדיוק את ההיפך. כשאני, כצופה, מצליח לפצח את הקרבן האמיתי של המצ'טה של רודריגז, ההנאה שלי מהסרט היא שלמה.

היותו של מאצ'טה פארודיה על פארודיות וסרטים גרועים מרומזת לאורך כל הסרט. בניגוד למה שאומר איתמר, התחושה שלי היא דווקא שהסרט גדוש באופן מטריד באירועים שאינם מקדמים את העלילה כלל ועיקר. דקות ארוכות מתעכב הסרט על מצ'טה השוכב במיטתה של לוז, על הביצה שהיא מעבירה על פניו ומניחה על הרצפה; דקות ארוכות הסרט מתעכב על רכביהם של המקסיקנים המקפצים מעלה מטה; אפריל וג'ון לא מקדמות את הסרט לשום מקום (למעט למכירות הכרטיסים ששדיה החשופים של לינדסי לוהאן בוודאי מביאים, עבור מי שאוהב דברים כגון דא); הסרט מתחיל לזוז, הלכה למעשה, רק בסצינת קרב האגרוף ברחוב ובשרשרת המאורעות שהיא מביאה, ולפניה דקות ארוכות של אקספוזיציה (אחרי האקספוזיציה הראשונית החושפת את החשבון של מצ'טה עם טורז). ועוד דוגמאות כיד הדמיון הטובה, מפני שהעלילה של מצ'טה היא פשוטה וקצרה להחריד, וחלקים נרחבים של הסרט מוקדשים אך ורק לבדיחות או לבילד-אפ לבדיחות. כך למשל, כשמייקל בות' אומר לביתו שהוא ישלח אותה למנזר – עוד סצינה שאין לה כל משמעות עלילתית – ובהמשך נראה אותה בגלימת נזירות. אבל במצ'טה, להבדיל מפארודיות קלאסיות, הבדיחות לא מקדמות את העלילה. יש שהעלילה מתקדמת באופן שהוא משעשע, אבל לרוב הן שם פשוט כדי להצחיק, בפני עצמן, באופן שהוא מוגזם – ואני ארצה לטעון, מוגזם במכוון, מוגזם כדי להדגיש את המוגזמות המצופה מפארודיות.

כשהבדיחות מאולצות – כפי שקורה בפארודיות לא אחת – הן ממש מאולצות, באופן מובהק וברור ומכוון להפליא. ומה שמצחיק בהן איננו הבדיחה עצמה, אלא האילוץ שלה, ויותר מזה – הרפרנס הברור לאילוצים בפארודיות אחרות. ניתן לראות דוגמה לכך בסצינות עם החרמש החשמלי והשומר, או בספק-התאבדות של טורז, או בשמותיהן של אפריל וג'ון, או בנאום המגוחך של סרטנה ריביירה שהכותרת לקוחה ממנו. ויותר מזה – זו רק הפארודיה הבולטת. חלק גדול מהקטעים ההומוריסטיים משתלבים בעולם של הסרט בטבעיות גמורה. הטבעיות ההזויה הזו היא פארודיה חבויה, כאילו לומר "×”× ×”, ×›×›×” עושים את ×–×”, ×›×›×” צריכות להיראות פארודיות".

מצ'טה הוא סרט שלא מפסיק להיות מודע לעצמו, אבל לרגע לא שובר את מסגרת הסרט – תעלול קולנועי זול שנפוץ בפארודיות, וחישבו לרגע על המצלמה ששוברת את החלון ב"גברים בגטקעס"; הוא יוצר עולם אפי אך בה בעת מלגלג על האפיות שלו ועושה זאת באופן שגורם לאיתמר לכתוב על העולם האפי, כלומר באירוניה דקה; יוצר משולש רומנטי חסר מתח; מנפק משפטי מפתח בקצב של אחד בדקה; הוא פארודיה, אבל הוא לא מראה כמויות של צבע אדום ופלסטלינת-עור שלא היו מביישות כל סרט פעולה. הוא בנוי כולו על ניגודים של ניגודים, על הפכים של הפכים – ובכך, הוא מתקרב להיות האירוניה המושלמת.

איתמר "מאשים" אותי בהיותי צופה אירוני. לא היא: לא הצפייה שלי היא אירונית, הסרט הוא אירוני ואני צופה בו כפי שהוא מבקש ממני. ואני צוחק יותר, כי אני מרגיש שאני צוחק מהסיבות הנכונות, וזו התחושה שהסרט מעלה בי. כשמצ'טה אומר "מצ'טה מאלתר" אני לא צוחק כי המשפט הזה מצחיק, אני צוחק כי המשפט הזה מופרך, ואני צוחק בו זמנית גם על סרטי פעולה ממין זה וגם על פארודיות על סרטי פעולה ממין זה, כי בפארודיה המופרכות מודגשת, וכאן מנסים למכור לי אותה כטבעית, והיא רק יכולה להיות טבעית אם מדובר בפארודיה על סרט פעולה, אבל הטבעיות של המופרכות היא כשלעצמה, מופרכת. ואם זה נשמע מסובך, אני יכול לנסות לתמצת את זה: כשההגזמה שהיא מנת חלקה של כל פארודיה, היא עצמה מוגזמת; מנגד כאשר אותה ההגזמה, במקומות אחרים, מנסה להיראות טבעית, אז מה שעומד מול חיצי הפארודיה זו הפארודיה עצמה (וכמובן, בכך הסרט צוחק מעצמו), באופן מוסווה היטב, באופן אירוני, על ידי שלילת הכוונה המיוחסת לסרט. מצ'טה הוא סרט ששולל את עצמו.

או, בפראפרזה על הכותרת, אנחנו לא צופים אירוניים, האירוניה צופה בנו.

כללי

"מצ'טה לא מסמס"

8 תגובות

אסופה מייצגת של נבלי בטמן. ויקיפדיה אני לא יודע זאת בוודאות, אבל אני די משוכנע שכת הצופים האירוניים היא תופעה חדשה יחסית. האנשים שמתאספים כדי לצפות ביחד, במכוון, בסרט רע, לא חורגים, בדרך כלל, מגיל ה-40 פלוס, וזה הגיוני, מכיוון שאלו בדיוק האנשים שגדלו בזמן שתעשיית הקולנוע צרכה בקומפולסיביות סרטים זולים כדי למכור אותם לאנשים קטנים.

בשנות השמונים, מספרת ויקיפדיה, הז'אנר החל לדעוך. הוא מת כמו שנולד, ממניעים כלכליים. לצד התרופפות נורמות שמרניות בקולנוע, שאפשרה להציג דברים מזוויעים יותר ויותר על המסך, הוליווד גילתה פתאום שהיא מסוגלת ליצור בלוקבסטרים בעלות אסטרונומית ועדיין להרוויח מזה כסף. מ-1976 ועד 1980 העלות הממוצעת של הפקת סרט בהוליווד זינקה פי שניים וקצת – מ-4 מיליון דולר ב-1976 ל-8.5 מיליון ב-1980. עליית התקציב סימנה עלייה בסטנדרטים של הקהל, לכל הפחות בנוגע לאפקטים מיוחדים; ובזה תעשיית הסרטים הזולים לא יכולה היתה להתחרות.

אבל במשך זמן מה ילדים גדלו על סרטי B ו-Exploitation. הם בלעו באלפיהן יצירות תעשייתיות, ירודות במכוון. לסרטי זבל, כמו לקטשופ, נותר מאז טעם של ילדות. אני לא חושב שרבים מאלו שצופים כיום בסרטים האלה עושים זאת רק לשם האירוניה. תמיד מתגלגלת איזו נוסטלגיה על הלשון. וכשהרע חוטף, אתה תמיד באמת קצת שמח.

כתעשייה, סוג הקולנוע הזה מזכיר יותר מכל את תעשיית הקומיקס של שנות הארבעים, "תור הזהב". המעט שידוע לי על התקופה מגיע כולו מ"הרפתקאותיהם המופלאות של קוואליר וקליי", אבל גם בהסתמך על מקור המידע היחיד, והמפוקפק מעט, הנ"ל, קשה להתחמק מהרושם שמדובר, קודם כל, בתעשייה. וכתעשייה, הכלכלה שזורה עמוק לתוך ההיגיון הפנימי של היצירות האלה.

איכשהו, עדיין משונה בעיני שספיידרמן וסופרמן לא יכולים להיפגש מבלי שעורכי הדין של DC ומרוול יפגשו קודם. אולי בגלל ששניהם גיבורי-על, אולי בגלל שכל גיבורי העל כל כך דומים – תלבושות צמודות, לוגו על החזה, זהות סודית – ואולי בגלל שעדיין קשה לי לחשוב על עורכי דין כתנאי מקדים להתפתחות עלילתית. ובכל זאת, עורכי הדין שם.

אבל גם אם מביטים על העולם של DC או מרוול לבדם, לבם התעשייתי, מואר הניאון, עדיין פועם בגלוי. הבעיה האמיתית בסרטי באטמן 3 ו-4 לא היתה חליפת הפטמות שלבש ואל קילמר ואפילו לא ואל קילמר עצמו. אלו היו הנבלים. לעומת הג'וקר והפינגווין משני הסרטים הראשונים, אף שחקן לא יכול להציל נבל כמו The Riddler או – סלחו לי – Two Face. את הסרט הרביעי כבר הרסו דמויות מוצלחות עוד פחות – Mr. Freeze ו-Poison Ivy. הדמויות הללו, כולן, הן פרי ההכרח. בתעשייה שמבוססת על חוברת קומיקס שבועית או חודשית, יש דרישה לנבלים חדשים, שלא לדבר על סייד-קיקס. כולם זוכרים לבאטמן את רובין, אבל איכשהו הצלחנו לשכוח לסופרמן את סופר-דוג. חלק מהדמויות נכנסו עמוק לתוך הפנתיאון המיתולוגי של גיבורי העל, ועכשיו כבר אי אפשר להיפטר מהן. אחרות קמו ומתו, מבלי שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי. אבל יהא אשר יהא, אי אפשר להפריד את חייהן ומותן מהמשברים והאילוצים של התעשייה שיצרה אותן. הכסף הטביע את חותמו על מיתולוגיית הילדות שלי, ושל רבים אחרים.

כוחות, הם בכל מקום

כרזת הסרט "מצ'טה". ויקיפדיה "מצ'טה" הוא לא סרט טוב, גם אם הוא כנראה הסרט היחיד שנולד מטריילר. כאשר רוברט רודריגז וקוונטין טרנטינו פרסמו את הדאבל-פיצ'ר שלהם, "מצ'טה" היה אחד הטריילרים המזויפים בהתחלה, מעין גרסה חיוורת לסיפורים הקצרים של בורחס. השמועה אומרת שהמעריצים דרשו להפוך את הטריילר לסרט, ורודריגז נעתר. דף הוויקיפדיה מספר סיפור קצת שונה. אבל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שכמו "פלנט טרור", גם "מצ'טה" הוא סוג של פרודיה על סרטים סוג ז' משנות השבעים.

סוג של משום שמאוד קשה לעשות פרודיה על יצירות מהז'אנר. הכורח ליצור סרטים זולים ובמהירות (יש סרטים שנעשו רק כדי להקדים סרטים של אולפנים מתחרים) נתן לז'אנר כמה מאפיינים מגוחכים. כמעט שאי אפשר להגחיך אותם יותר. אפשר רק לחקות אותם בדייקנות, ולקוות שההקשר יציל את הסרט. זה לא עובד. הסרט עדיין גרוע, גם אם מצחיק מאוד, ויתרונו היחיד הוא בהיותו אסופה מרשימה של תחבולות נרטיביות זולות. יותר מכל הוא מזכיר סדרות גיבורי על מצוירות. הכורח ליצור נרטיב חדש, שימשך 20 דקות תקניות, השיר מהסדרות הללו כל אלמנט עודף. אם זה לא מקדם את העלילה, זה לא נכנס לפרק. לכל סצינה יש תפקיד עלילתי, משום שאין זמן לתפקידים אחרים. כך גם "מצ'טה" – נקמתו של איש משטרה מקסיקני שמגיע כעובד לא חוקי לארה"ב ומופלל בניסיון לרצוח סנטור. בסרט הזה, אם המצלמה מתעכבת על פותחן יינות, המצלמה תתעכב מאוחר יותר על חדירת הפותחן לגופו של מישהו. הסצינות היחידות (כמעט) שבסרט שהן מיותרות עלילתית הן הסצינות שבהן מצ'טה, איש גדול ולא נאה במיוחד, כובש את ליבן ותחתוניהן של הנשים. לכיבוש אין נימוק, מלבד היותו של מצ'טה מצ'טה. כלומר, הגיבור.

אבל, כאמור, היעדר הנימוק אינו מייחד את הסרט הזה. הוא חיקוי מושלם, ללא סטיות, של סרטים אחרים בסגנון. התחבולות הרטוריות הן גסות ושקופות, עדות לטרחה המינימלית שהשקיעו בכתיבתן. זו לא הגזמה. יצא לי לראות סרט בשם "Story of Ricky" (מתחילת שנות התשעים, דווקא), שבו הגיבור שולט באמנות לחימה בשם "צ'יקו", אמנות שהוא משכלל באמצעות ניתוץ מצבות בבעיטות. עולם הסרטים המחורבנים הוא רחב ונהדר, ואין מקום נמוך מדי.

אבל משהו מוזר קורה בסרטים הללו, והוא קורה כל הזמן. העולם הופך לאפי. ב"מצ'טה" העניינים מתגלגלים לידי מלחמה זעירה בין המקסיקנים לבין שומרי הגבולות מטעם עצמם. המקסיקנים מגיעים לקרב במכוניות ששופצו בהתאם, עם משגרי הטילים המתבקשים. הם פורצים את חומות המצודה, נכנסים פנימה, ולפתע הסרט נראה כמו גרסה קומית של האיליאדה. ב"מצ'טה" יש שלושה סוגי דמויות – הגיבור, דמויות המשנה והניצבים. ואין לך דמות משנה, ולו המשנית ביותר, שאין לה כוח על. כך, לדוגמא, שתי אחיות שטיפלו במצ'טה בבית החולים לסצינה קצרה, חוזרות גם כאן, עם מיני זעיר ואקדחים; כומר שמצ'טה מגיע אליו, אחד מחבריו הישנים, הוא קטלני עם רובה קצוץ קנה; שני שוטפי כלים, שהופיעו לסצינה אחת, מיותרת לכאורה, מופיעים שוב, ונלחמים זה לצד זה. וכמו באיליאדה, היכן שדמויות המשנה הללו פוסעות, ניצבים מתים. כמו איאס, הם הולכים רגועים בקרב, זורעים סביבם מוות.

זה מזכיר קצת סרטי קונג פו מהסבנטיז. כל אחד, לא משנה כמה נחות מעמד, יודע קונג פו. ולא רק קונג פו, הוא מומחה עולמי בשיטה המסוימת שלו. ב-Drunken Master מתגלה נוכל רחוב כ"ראש ברזל", בלתי פגיע והרסני. בסרטים אחרים אלו דמויות אחרות. פוטנציאלית, כל דמות יכולה להתגלות כאמנית לחימה. היא תפסיד לגיבור לבסוף, אבל היא לא תיפול בקלות.

ב"פלנט טרור" זה גם קורה, ובדרכים משונות. אחות בבית חולים ששומרת מזרקים בביריות רגלה, ויודעת להשתמש בהם בלחימה, היא הדוגמא הראשונה שעולה לי לראש. ב"סיפורו של ריקו" כל אחד מהסוהרים בבית כלא מסוים הוא סוג של נינג'ה מעוות, עם כוחות בלתי סבירים. את כולם ריקו ינצח, מבלי לחסוך בדם מזויף ובפלסטלינה בצבע עור. אבל עד ריקו, האנשים הללו הם יותר מאדם. מגע הקסם שהפך את ריקו לבלתי מנוצח, הפך אותם לחצי אלים, להקטורים, מנלאוסים, אגממנונים, שזורעים מוות בכל אשר סביבם.

אני לא יודע למה ×–×” כך, אבל אני מניח שזה קשור למופרכות הבסיסית של כל ×”×–'אנר. היתכנותו של באטמן בעולם מאפשרת, איכשהו, גם את ×”×’'וקר. לא רק בגלל שבאטמן זקוק לאויבים – כלומר, שההתפתחות העלילתית זקוקה להם – אלא גם משום שבאטמן הוא גיבור על (כן, בלי כוחות, שתקו), וקיומו בעולם הופך את העולם ×”×–×” למקום שבו גיבורי על ייתכנו. מרגע שהמסגרת הבסיסית הזו נשברת, מרגע שאתה מאפשר לבאטמן או סופרמן להתקיים, אתה מודה באפשרות קיומם. ואם הם אפשריים, הכל אפשרי.

זה נכון גם לגבי מצ'טה או ריקו. קיומם פותח את הדלת לקיומם של גיבורים אחרים, טובים או רעים. אבל זה לא מסביר הכל. זה לא מסביר את הריבוי המשוגע, היצירתי להחריד, של כוחות ותחפושות. זה לא מסביר את הרגע היחיד המוצלח ב"פלנט טרור", הסיום. [ספוילר] הסרט, שהחל בהשתלטות זומבים על עיירה קטנה, מסתיים בצעידה איטית של אחרוני בני האדם שנותרו בעולם, תקוותה האחרונה של האנושות. באחת, הסרט הופך לאפוס, לסיפור על חורבנו של המין האנושי [/ספוילר]. משהו אחר קורה שם. ואולי זו מופרכותה הבסיסית של העלילה בסרטים הללו. כלומר, לא עצם היתכנות הגיבור אלא עצם היתכנות הסיפור. כי אנחנו חיים בעולם שבו סיפורים מהסוג הזה לא קורים. עולם שגירש את סיפורי ההרפתקאות שלו לאזורים נידחים ולא ממופים; שאדם יכול למות במלחמה או, במקרה מיוחד, מרצח, אבל הוא לא יראה מפלצת, ולא ישחט דרקון. סרטי האימה פשוט החזירו את הדרקונים לעולם, וסרטי הפעולה החזירו לו את גיבוריו. ואיכשהו, אם התחלת, קשה לסיים. האפוס תמיד שם, אורב בקצה הז'אנר.

הכותרת: מכאן