ארכיון תגיות: מציאות

פלאפל גבאי מחבק אותך. חזק.

header

בצהריים, אחרי העבודה ולפני שלקחתי את לב מהגן, הלכתי לפלאפל גבאי לאכול צהריים ולהמשיך לקרוא את הסיפור "חלכן היה נמזר" מאת לואיס פאג'ט, שאותו אני קוראת במסגרת סדנת הקריאה המעולה של מוטי פוגל.

***

התחלתי לקרוא את הסיפור כמה ימים קודם, והיו שם מכונות זמן ודברים שמגיעים פתאום לעבר או לעתיד וממציא משוגע שכן או לא הצליח לשלוח את הדברים שהוא רוצה לשלוח לעבר או לעתיד. לא היה לי כח לזה. אף פעם אין לי כח לזה.

***

פלאפל גבאי הוא פלאפליה די גדולה עם נגיד עשרה שולחנות, שבה אפשר לאכול גם מרקים טעימים נורא שעושים צרבת איומה וגם אוכל מבושל שמעולם לא ניסיתי. בעודי מחכה למרק חרירה שלי קרה מה שקורה שם לפעמים: אחד הגברברים שבדלפק אמר תודה שקניתם גבאי, וכל יתר הגברברים שמגישים אוכל זמררו לעומתו בקולות ברורים ונאים שמזכירים שירת טירונים בסרטים אמריקאיים: תודה שקניתם גבאי. פלאפל גבאי מחבק אותך. חזק.

The falafel mafia. אילוסטרציה. (לחיצה למקור)
The falafel mafia. אילוסטרציה. (לחיצה למקור)

תמיד אני צוחקת בקול כשאני שומעת את ×–×”. גם ×›×™ החזק הופך את ×–×” לבדיחה על סיסמאות שיווק. אבל גם ×›×™ אני מייד מדמיינת כדור פלאפל שמתיישב לי על הצוואר, ויש לו ידיים קטנטנות, בגודל של ידיים של כדור פלאפל, והוא מנסה להקיף לי את הצוואר כדי לחבק אותי אבל גם מנסה לחנוק אותי. חזק, אחרי הכל. ובראש שלי יש לו פרצוף של הבן שלי כשהוא מנסה לנקוש באצבע צרדה. הוא לא מצליח כלל, אבל הוא מבסוט על עצמו אש. ואיכשהו הכדור פלאפל הרצחני ×”×–×” מזכיר לי את רוג'ר ראביט ואת השאלה האם דמויות מצויירות בכלל יכולות להרוג דמויות בשר ודם, ויוצא שאני צוחקת ומזמררת לעצמי בתגובה: shave and a haircut… two bits. בעולם האמיתי עברו שתי שניות.

***

התיישבתי לקרוא את הסיפור ופתאום כל הדיבור על מכונות זמן נדחק הצידה. והיו שם אימא ואבא בורגנים חביבים, ושני ילדים טובים. הילדים התקדמו באופן ברור לקראת אסון וההורים התבוננו בהתקדמות ולא ממש ידעו מה לעשות איתה. הם עשו מה שמבוגרים עושים: הם מזגו אחד לשנייה כוסות משקה והתייעצו עם מומחים איך להיפטר מהדבר הזה שהולך ומשתלט על הילדים שלהם.

***

שעת צהריים בפלאפל גבאי היא שעה עמוסה מאד. תור ארוך בדלפק ואנשים נכנסים ואוכלים ויוצאים. לא אמורים לשבת שם לקרוא סיפור. אבל אני באמצע המתח, ויש לי רק עוד 15 עמודים, ואני חייבת לדעת אם הילדים יצליחו או שההורים יוכלו למנוע את הטרגדיה, וכוסות המשקה מהסיפור משרות עליי אווירה ביתית (גם אצלנו פותרים בעיות עם ג'ין טוניק), אז אני ממשיכה לקרוא ותוך כדי מכרסמת מהלחם האחיד בטחינה, כדי שייחשב שאני עדיין אוכלת.

***

–ספויילר. כאילו. אבל ×–×” שם מהתחלה. ולא רלוונטי בכלל להנאה מהסיפור.–
סקוט, הבן הבכור, ואמה, הבת הקטנה, נחושים בדעתם. הם יצליחו לפתור את התעלומה שעומדת בינם לבין התהום.
הם מצליחים.
טרגדיה.

***

אני יושבת בפלאפל גבאי וליבי שבור. אני עצובה על ההורים. אני עצובה על סקוט ואמה. אני עצובה על חוסר האונים. ופתאום חמישה גברברים מזמררים: פלאפל גבאי מחבק אותך. חזק. וזה ברור שהם מזמררים את זה דווקא עכשיו כי הסיפור שלח אותם לחזק אותי, כדי שאני אוכל להקים את עצמי ולהמשיך בשגרת המטלות של החיים. וזה ברור לי שסיפורים הם באמת לא נגמרים, והגבולות בין הבדיון לבין המציאות תמיד גמישים ונזילים מאד. ואני מסתכלת מסביב ופתאום קולטת: לא כולם ככה. לא כולם חושבים שחפצים יכולים לדבר. לא כולם יודעים ש-judge doom באמת קיים. לא כולם ערים לעובדה שאנשים תמיד מנהלים בראש שלהם דיאלוג שלא תמיד מקביל לדיאלוג שהם מנהלים עם סביבתם. ולכן, אנשים שכן חושבים ככה גומרים כמו שולי קדברא.