ארכיון תגיות: מרחב

כללי

רקוויאם לעיר הישראלית: בחינה סמיוטית של המסמן 'עיר'

2 תגובות

התמונות, מבעי הגוף, המוזיקה, האובייקטים ותרכובות העצמים שמרכיבים את העיר הם מערכת של סימנים. במובן ×–×”, העיר מהווה אם לא שפה, אזי לפחות מערכת של משמעות1.  העיר המודרנית מורכבת מאזורים שונים שכל אחד מהם נושא משמעות מסוימת: אזורי מגורים (residential), אזורי מסחר (commercial), ואזורי תעשייה (industrial). לכל אחד מאלה קיימים אפוא הסממנים הייחודים לו, ויחד הם מהווים את העיר.  עם זאת, מערכת המשמעות, המהווה את העיר2, משתנה בעקבות השינויים התמידיים במערכת הסימנים שלה. מערכת המשמעות של העיר היא אפוא זמנית.

טענה זו, לפיה ניתן לתפוס את העיר כמערכת של משמעות, מקופלת בתפיסה הכללית יותר – השפה מעצבת את האופן בו אנו תופסים את המציאות, חווים אותה ופועלים בה. אם כן, תחילה אנסה להבהיר מהי מערכת של משמעות באמצעות שתי דוגמאות המשתמשות בעיר כדימוי להשפעת השפה על תפיסתנו. לודוויג ויטגנשטיין, ביצירתו המרכזית חקירות פילוסופיות, מדמה את השפה לעיר, בה החדש בנוי על הישן ומשולב בו3.  צורות השפה המורכבות "בנויות" על צורות שפה בסיסיות יותר. על בסיס דימוי ×–×”, ויטגנשטיין בוחן את הזיקה בין השפה והמציאות: כיצד הם מעצבים ×–×” את ×–×” וכיצד פועלים יחדיו ביצירת הסדר החברתי והקטגוריות התרבותיות. דוגמא נוספת לשימוש בדימוי העיר הוא ספרו של רולאן בארת מיתולוגיות, אשר בוחן את מערכת הסימנים של התרבות הזעיר-בורגנית הצרפתית במחצית המאה ×”-20: את הקולנוע, את חומרי הניקוי, את מוסד הנישואים, את הצעצועים, את אסונות הטבע וגם, בין היתר, את מוחו של איינשטיין4.  לעומת חקירות פילוסופיות, בארת במיתולוגיות מתמקד בתפיסת המרחב העירוני כשפה, מערכת של משמעות. הבחינה שלו, הסמיוטית, מתבוננת מחדש בתרבות (ובתוך כך בתרבות המרחבית), מערערת את מה שנתפס כיסודותיה הטבעיים, ומצביעה על השינויים המתרחשים בה.

העיר הישראלית איננה שונה מהעיר של ויטגנשטיין או של בארת. על כן, במאמר ×–×” אחקור את משמעותה הנוכחית על ידי בחינה סמיוטית של המסמן 'עיר'. תחילה אבסס את הטענה ×›×™ העיר אינה ממשות פיזיקאלית ×›×™ אם בראש ובראשונה תוצר חברתי, וזאת על בסיס תפיסת המרחב של אנרי לפבר5.  לאחר מכן אציע שתפיסת העיר אכן משתנה בעקבות התמורות הטקסטואליות החלות בשימוש במסמן 'עיר', קרי, שיצירת מובנים נוספים לעיר, מתוך צירופים כמו 'עיר החטאים', 'עיר הילדים' או 'עיר הבה"דים', משנה את יחסנו אליה. צירופים כאלה עשויים להשתלב בזהותה של העיר ולהפוך לחלק אימיננטי ממנה. בפרט, אציע בחינה סמיוטית של האופי הצבאי של העיר הישראלית ואטען, שבהמצאת המושג 'עיר הבה"דים', מדינת ישראל משנה את התפיסה הישראלית הקיימת של העיר, ויחד עם הצבא, ממצבת את העיר כיעד צבאי מובהק.

הטענה שהעיר היא יותר מסך מאפייניה הפיזיקאליים ידועה ומוכרת. המגורים מהצד הנכון של נתיבי איילון אינם נובעים מאופי כזה או אחר של תוואי השטח, אלא ממאפייניה הסמליים של העיר תל-אביב. גם קדושתה של ירושלים אינה פועל יוצא של "אויר הרים צלול כיין", כי אם תולדה של קשירת תולדות הימים של שלושת הדתות המרכזיות בעולם המערבי. באופן דומה, גם הפריחה התרבותית שהתחוללה בשדרות בשנות התשעים (לדוגמא: טיפקס וכנסיית השכל) היא בוודאי לא תוצר ישיר של מיקומה הגיאוגרפי. תחת זאת, יש להניח שהמקור לפריחה התרבותית בשדרות טמון בהיותה עיר פריפריאלית שזכתה להתעלמות במשך שנים, בתערובת הייחודית של תושבי העיר, ובמפגש הייחודי של המוסיקה המזרחית עם התרבות המערבית. אם כן, מהי משמעותה של הקביעה לפיה העיר היא תוצר חברתי בהקשר הישראלי?

לנושא הביטחוני משקל רב בעיצוב החברה הישראלית. בהתאם, אצפה לאתר ייצוגים של סוגיה זו בעיר הישראלית, שהיא כאמור תוצר חברתי. למשל, הבה נבחן את ירי רקטת הגראד ממצרים על העיר אילת בחודש אפריל האחרון. דין פגיעתה האפשרית של הרקטה בבניין מגורים אינו כדין פגיעתה בבסיס חיל הים הממוקם בעיר, ובוודאי שההשלכות של פגיעות אלו אינן דומות לאלו שננקטו בפועל בעקבות נפילת הרקטה בים בחודש אפריל. טענות נגד "ירי הרקטות לעבר יישובי ישראל" אינן מתאימות לפגיעות במתקנים צבאיים או לנפילות בשטחים פתוחים. מסתמן אפוא שבישראל של ימינו לגבולות המדינה או לצורתה המוחשית של העיר אין דבר וחצי דבר עם יחסנו אל המרחב העירוני, לפחות בכל הנוגע לתג המחיר של ירי על ישראל. אנסה להבהיר נקודה זו גם מהכיוון ההפוך: צה"ל מכנה פעילות צבאית עירונית בשם "לחימה בשטח בנוי" או "עימות בעצימות נמוכה"; לעומת זאת, תנועת טנקים ואף הפגזת בסיסים אינה נחווית כלחימה בשטח בנוי אלא כמלחמה קונבנציונאלית או עימות בעצימות גבוהה. האפשרות שהיררכיית המרחבים, לפחות בכל הנוגע לפעילות צבאית, נקבעת על בסיס שיקולים חברתיים ולא פיזיים מדגימה את החשיבות של הקביעה, בהקשר הישראלי, ×›×™ העיר היא תוצר חברתי. קביעה זו מהווה למעשה גם את אחת ההשלכות של היות המרחב מוצר חברתי – המרחב הפיזי מתרחק מהמרחב אותו אנו תופסים וחווים באורח בלתי הפיך.

    על-פי לפבר, אחת ההשלכות להיותו של המרחב תוצר חברתי היא שהמרחב הפיזי, מקורו של התהליך החברתי, הופך לתפאורה או לחומר הגלם שבה כל אובייקט טבעי מקבל ערך מוסף בהופכו לסמל6.  הכוחות היצרניים של החברות השונות פועלים על המרחב הפיזי כדי ליצור את המרחב שלהם. מתוך המאבק בין הכוחות היצרניים של כל חברה נגזרת השלכה נוספת של היות המרחב תוצר חברתי – לכל חברה יש את המרחב שלה. לפי לפבר, לכל חברה דפוס ייצור הכולל יחסי ייצור מסוימים, בשינוי גרסה משמעותיים7.  המרחב החברתי המיוצר מכיל הן את היחסים החברתיים (בין המינים, בין קבוצות גיל שונות, במשפחה) והן את יחסי הייצור (חלוקת העבודה וארגונה). שתי השתלשלויות אלה, היחסים החברתיים ויחסי הייצור, אינן ניתנות להפרדה: מחד גיסא, חלוקת העבודה מעצבת את המשפחה (מספר ממוצע של ילדים במשפחה), ומאידך גיסא, ארגון המשפחה מתערב בחלוקת העבודה (חלוקה מגדרית של האחריות בין הורים).

    מתוך הדיון על המרחב החברתי מצטיירת שלשה מושגית: העשייה המרחבית, ייצוגי המרחב ומרחבי הייצוג8.  העשייה המרחבית של חברה מייצרת את המרחב שלה. במילים אחרות, הצירוף, במרחב הנתפס, של המציאות היומיומית ושל המציאות המרחבית מציבה את המרחב ומניחה את קיומו במסגרת של מערכת יחסים דו-כיוונית. לדוגמא, תנועתם של אלפי חיילים ברכבת מאזורי המגורים לאזורים הצבאיים היא עשייה מרחבית של החברה הישראלית. ייצוגי המרחב קשורים ליחסי הייצור, ולכן על פי ההשלכה השנייה של לפבר, ייצוגי המרחב משתנים מחברה לחברה. הם כופים את מערכת המשמעות על הפרט, ומתוך כך, את ידיעותיו, את הסימנים שישמשו אותו, ואת הצפנים לפענוח אותם סימנים. ייצוגי המרחב הם למעשה המרחב אותו הוגים. צוות "תכנית אב לתחבורה ירושלים", שתכנן את הרכבת הקלה בירושלים, הוגה את המרחב, ושרטוטיו נהגים כייצוגים של המרחב. מרחבי הייצוג, המושג השלישי, מהווים את המרחב הנחווה מבעד לדימויים ולסמלים המלווים אותם, שהוא מרחבם של התושבים.

    לפבר מסיק ×›×™ הנתפס (העשייה המרחבית), ×”× ×”×’×” (ייצוגי המרחב) והנחווה (מרחבי הייצוג) מתכנסים, כך שהסובייקט יכול לעבור מזה לזה בלי לאבד ביניהם את עקבותיו9.  כל אחד מאיתנו תופס וחווה את המרחב, אך גם הוגה אותו, וזאת מבלי לתת את הדעת על כך. אם לנסות להמחיש באופן ×”×—×™ ביותר טענה זו – יש לראות בפרסום כתב עת העוסק במסמן 'עיר', כמו ×–×”, ניסיון לתפוס ולחוות את העיר שגם מוסיף לשנות, לעצב ולהגות אותה; ×”'עיר' משתנה.

    כאשר אני מדבר על העיר, אני מדבר על התרבות, על האדריכלות, על העסקים – על מרחבי הייצוג. אני מדמיין ×—×™×™ משפחה, בתי ספר, אהבות ישנות, חברויות. אינני ממש חושב על חיילים או על דרג המטכ"ל אשר מוצב ופועל בלב העיר: המטכ"ל בתל אביב, פיקוד דרום בבאר שבע, פיקוד צפון בצפת, פיקוד מרכז בירושלים, ופיקוד העורף שנמצא בין יישובים בפריפריה. אני בוודאי שלא חושב על כך שרוב תושבי הערים נמצאים בשירות סדיר או מילואים בצבא. העיר הישראלית אינה נתפסת או נחווית על-פי רוב כיעד צבאי.

    בשלהי העשור הראשון של המילניום, המרחב העירוני הישראלי הוא מרחב, שלטענת הממשל הישראלי, אין ×–×” מוסרי לשגר עליו טילים או לבצע בו פעולות איבה, אך קיים חשש שמא במהלך העשור הקרוב התמונה הזו תשתנה. בשנת 2002 החל אגף התכנון של צה"ל לשקוד על תכנית העברת בסיסי ההדרכה לנגב. פרויקט ×–×” ×–×›×” לכינוי 'עיר הבה"דים', והוא עתיד להסתיים בשנת 2013. האם ירי אפשרי מעזה על עיר הבה"דים הוא מוסרי יותר מירי על תל אביב? אני סבור שכן; זוהי הפצצה מותרת על פי אמנות בינלאומיות. אם כן, בישראל מוקמת עיר שמותרת להפצצה, עיר שתושביה אינם חפים מפשע, וזו עובדה מדאיגה מאוד. בישראל הוגים בימים אלה את העיר הישראלית הצבאית הראשונה.

    במסמך רקע לדיון בנושא הקמת 'עיר הבה"דים' בקרבת רמת-חובב אשר הוגש לוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, נדונו הסכנות הנובעות מהקרבה של עיר הבה"דים לרמת חובב: מטרדי ריח ופליטות חריגות של חומרים כימיים ממפעלים ומוקדי זיהום אוויר10.  ממסמך ×–×” עולה ×›×™ פקידים ממשלתיים בכירים אינם שוקלים את הנזק הטמון בהצבת בסיס צבאי בקרבת חומרים כימיים מסוכנים, או את הנזק האזורי ההרסני מהתפוצצות אחד המפעלים ברמת חובב בעקבות נפילת טילים שיכוונו על עיר הבה"דים. מיקומו של בסיס צבאי נבחן לאור הסכנות שיישקפו למשרתים בו ולא לאלה הגרים בסביבתו. בישראל, כך נראה, אין מרחבים שאסור להקים בהם בסיס צבאי. ישנם רק מרחבים שאסור להפציצם ×›×™ הם (בינתיים) לא צבאיים.

    לסיכום, הבחינה הסמיוטית של המרחב, כמקרה פרטי של בחינת ייצוגי המרחב הנהגים, משמשת מכשיר לניתוח המרחבים, ולניתוח החברות אשר יצרו אותם ותופסות את עצמן דרכם. בהקשר הישראלי, אני מזהה, באמצעות הכלים הסמיוטים, תמורות מדאיגות באופן שבו החברה תופסת, הוגה וחווה את העיר. השימוש במושגים עירוניים עבור מרחבים צבאיים משקף מהלך מחשבתי שעלול לשנות את המרחב המוכר ולהיות בעל השלכות מרחיקות לכת. אם כן, כפי שניסיתי להראות, העיר מתרחקת מיסודותיה הטבעיים. היא קודם כל, יאמר לפבר, מה שאנחנו הוגים.

————–

1. תפיסה דומה לכך ניתן למצוא בספרו היסודי של רולאן בארת העוסק בסמיולוגיה. ראו: רולאן, בארת, יסודות בסמיולוגיה, תל אביב: רסלינג, 2006. 
2.  התחקות אחר הזיקה שבין אזורי העיר והבנת ההתנהגות האנושית ניתן למצוא במאמרו של רוברט פארק. ראו: רוברט, פארק, "העיר: הצעות לחקירת ההתנהגות האנושית בסביבה האורבנית", אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית, תל אביב: רסלינג, 2007, 91-41.
3. לודוויג, ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, ירושלים: מאגנס, 1994.
4. רולאן, בארת, מיתולוגיות, תל אביב: בבל, 1998.
5. אנרי, לפבר, "ייצור המרחב", רחל קלוש וטלי חתוקה (עורכות), תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף, תל אביב: רסלינג, 2005, 200-177.
6. לפבר 2005, 182.
7. שם, שם.
8. שם, 183.
9. שם, 189.
10. וועדת הפנים ואיכות הסביבה (2004), "מסמך רקע לדיון בנושא: הקמת "עיר הבה"דים" (עיר בסיסי ההדרכה) בקרבת רמת-חובב.

שדמה

מחשבות על ביקוריי בעולם

27 תגובות

מאז שנגמר סמסטר א', והפסקתי להיות מחויבת ללו"ז באוניברסיטה (נותרה רק הכותרת החמקמקה שעדיין מוקפת בהילה מיסטית מבחינתי, של "מחקר"), התאפשר לי להתמסר באופן מלא יותר לנטייה אובססיבית-אסתטית ישנה שלי "לבקר בעולמות". היומיום התנקה ממחויבויות חיצוניות, ואני נהפכתי להיות האחראית הבלעדית לצבוע את הלוח הריק של השבוע הקרוב (כל שבוע מחדש) ב"התרחשויות", שרצוי שכמה שיותר מהן יהיו בצבעים חדשים (לא לחינם עולם הדימויים שלי שאול מ'גוגל קלנדר').

כאן צריכה לבוא רשימה של דוגמאות, ובהחלט יש כזאת – אבל הפנקסנות הפומבית הזאת מרגישה לי מדי כמו שיווק עצמי כדי לערוך אותה באופן עד כדי כך מפורש. אז נראה לי שדוגמאות יינתנו בגוף הטקסט אם ×™×”×™×” צורך. רק כדי שבכל זאת ×™×”×™×” משהו להחזיק בראש – אספר שבפסח ביליתי שבוע במדבר עם ×›-200 בני 30+ שרובם משתייכים לענף ×–×” או אחר של קהילת הניו אייג' של ישראל (תחת הכותרת המסתורית 'המחנה').

החוויות הללו עבורי, כפי שכבר כתבתי, הן בראש ובראשונה אסתטיות. כלומר, אני שואבת איזושהי הנאה בלתי ניתנת להמללה ולמעשה לא כל כך אישית, מהתחושה של "להיות בתוך צבע חדש". ניתן לקרוא לזה "ללמוד על העולם", אבל נראה לי שכותרת מהסוג ×”×–×” יוצרת דגש מוטעה על מימד אינפורמטיבי, בעוד שמה שמעניין אותי הוא המימד החווייתי. לכן גם אשתעמם מלשמוע אנתרופולוגים מספרים על התצפית שלהם, אבל הייתי שמחה לנכוח בתצפית במקומם (חוץ מזה, כמובן, אני גם שואבת הנאה אסתטית מלהתבונן באנתרופולוגים מדברים כיוון שזה כשלעצמו ×—×™ בתוך 'עולם האנתרופולוגיה'). לחילופין, אני מאבדת עניין כאשר אני "מבקרת" באותה חוויה יותר מפעם אחת–פעמיים, או כשמדובר על חוויה מתמשכת – שאז אני בד"×› מפתחת את הדחף לברוח אחרי כמה ימים.

במקביל, ובשונה מההבנה המקובלת של מהי 'חוויה', התפיסה העצמית שלי את עצמי בתוך הסיטואציה היא של 'מתבוננת', ולא של 'משתתפת'. כלומר, אני מתבוננת חיצונית, אבל מבלי ניסיון לפרק את המציאות, או להמליל אותה – אלא רק 'לקבל את הדברים כפי שהם'.

רוב הזמן נוח לי עם זה.

ועדיין, כמובן, החוויה הטהורה הזאת של 'מתבוננת-בלבד' לעיתים קרובות לא באמת מתאפשרת. אמנם יש אירועים בהם ניתן לשמר אותה פחות-או-יותר (כמו לבקר בכנס של האגודה האנתרופולוגית או במפגש ראווה של קבוצת הדיבייט של הר הצופים), אבל הרבה מהאירועים הם ממושכים או תובעים מעורבות (כמו אותו מחנה במדבר, או קטיף תפוחים בקיבוץ בצפון, או קורס של חודש באוניברסיטה בגרנדה, או גם בקנה מידה קטן יותר – ארוחת ערב של הקהילה הטבעונית עם עוד שלושה משתתפים). או אז, אי אפשר שלא להתעמת עם המתח הבסיסי שמתרחש כשאני מכניסה את עצמי שוב ושוב לעולמות 'זרים' – המתח שנוצר בפער שבין ×”"עצמיות" שלי (כמובן במרכאות), איך שאני רגילה לתפוס אותה ולהתנהל במסגרתה, לבין החוקים שמכתיבה הסיטואציה (ובעצם, גם ×–×” במרכאות).

עוד לפני הנסיון להתמודד עם המתח – משהו על המרכאות: כרגע אני לא רוצה להתחייב על אפיונים חמורים של "עצמיות", או של "חוקי הסיטואציה". נראה לי שהאפשרויות השונות ל"פתרון" של המתח מבליעות הנחות שונות לגבי הקיום המובחן של הישים הללו, והמידה בה ניתן לתחום אותם בפשטות. לצורך העניין נקודת המוצא היא אינטואיטיבית – אני, כשאני עומדת בליל שישי במעגל ענק של צעירים עם מבט מזוגג ולבוש וודסטוקי, חציים מקפצים בפראות מסוכנת סביב מדורה ענקית ושרים "אייה-אייה-אייה", בפירוש מרגישה פער (בין אם אדיש, משועשע או מדוכדך) בין "עצמי" לבין ×”"סיטואציה". יהיו אותו "עצמי" ואותה "סיטואציה" מה שיהיו.

אז ראשית, מעצם קיומו של מתח בכלל, כבר בשלב ×–×” ראוי לשכוח מהאפשרות של הלימה "טבעית", בין עצמי, לבין הסיטואציה. יותר מזה – לא רק שברור שהיא מופרכת כשמדובר בעולמות שמראש מוגדרים ×›-'זרים', אז הרי גם כשמדובר בזירות הרבה יותר "פשוטות" – כמו מעגל החברים הקרובים, או אפילו בן זוג, נאיבי לדבר על "הלימה טבעית", וברור שמדובר על איזשהו תהליך דינאמי ומאד לא אחיד, של "איחוד" ו"פירוד" בין הפנים לחוץ.

לאור זאת – כביכול – ניתן לנקוט בגישה ×”"אופטימית" או בזו ×”"פסימית".

לפי זו האופטימית, איזשהו שילוב בין אינסטינקט לכוונה, יגרמו לסיטואציה לעצב אותי (או אולי "לשאוב" אותי), באופן שירחיב את גבולות העצמיות שלי, עד שאחווה את עצמי באופן אותנטי בסיטואציה החדשה (אך מבלי לאבד את היכולת לחוות את עצמי באופן אותנטי גם בסיטואציות ישנות או אחרות).

(והנה – עמדה זו כבר לא מדברת על "עצמיות" אחת קבועה כזאת, אלא על משהו הרבה יותר דינאמי).

אז באיזשהו מישור אידיאולוגי – נורא הייתי רוצה שזה מה שיקרה. אכן בסיטואציות עדינות יותר, כמו חברים קרובים או בן זוג (אנשים שעוברים איזשהו "סף-התאמה" בסיסי), אני אכן מאמינה שזה מה שקורה. למרבה הצער, כשנמצאים מתחת לאותו סף-התאמה מסתורי, ×–×” לא קורה לי. לפחות לא בניסוח הגרנדיוזי ×”× "ל. כמובן, שאני משתנה ומתגמשת, אבל מכאן ללהיות מסוגלת לשיר בהתלהבות מסביב למדורה הדרך רחוקה ביותר. לכן, נראה לי שכבר זנחתי את האידיאל ×”×–×”, ואולי מעולם לא החזקתי בו בכנות (ולכן גם ניתן לטעון כנגדי שאני מאד חלשה לא רק באינסטינקט, אלא גם בכוונה).

לפי זו הפסימית, אז לעולם ייוותר פער, שאני זה אני זה אני. שהעמדה של הצופה החיצונית, מעבר לקיר הזכוכית, היא פשוט 'העמדה שלי בעולם', וזהו. אז זה קצת מדכדך, בעיקר לבד באוהל בלילה.

לכן, הייתי רוצה לנסות להציע אפשרות שלישית, שהיא איפשהו בין חמקמקה לטריוויאלית, אבל שלאחרונה נראה לי שאני מתחילה להרגיש בנוח בתוכה ושתוכל להוות לי איזושהי פשרה בין דחף ה"נאמנות העצמית" לתחושת החובה להיות קצת יותר "מעורבת-באמת".

שתי אנקדוטות לצורך העניין (והנה אני דווקא נוקטת באפשרות לעצב את עצמי בהתאם לסיטואציה, וכותבת אנקדוטות כנגד "טבעי", בגלל שאלו החוקים של "ההקשר") –

א. לפני כמה שבועות "ישבתי" עם קרן בפרוזדור – מקום שהוא, מבחינתי, שווה ערך לחלוטין במידת זרותו למחנה ניו אייג'×™ בנגב. ודיברנו בערך על תחושת הזרות (הזו. שלי). אז קרן אמרה, שכל מה שמפריד ביני לבין להיות "חלק מהמקום" ×–×” להגיע אליו ברצף כמה ימים, לנופף לשלום לברמנית ולשאר ×”"קבועים" עד שכולם ינופפו לי לשלום בחזרה.

ב. במחנה (×–×” שבמדבר) ×”×™×” בחור משונה למראה, שהגיע לבדו, וכל החיצוניות שלו הייתה לחלוטין לא קשורה לסיטואציה – הוא כן ×”×™×” חברותי ומתקשר (שלא כמוני), אבל שפת הגוף שלו הייתה נוקשה (שלא כמו אוסף מורי היוגה והמטפלים באבני חן שפרצו במחול ספונטני ברגע שהופיעה דרבוקה בסביבה), הדיבור שלו ×”×™×” נוקשה, הוא ×”×™×” משקפופר (נו, ומכוער), וכיוצא בזה ניתן להשלים לבד. לפני שבועיים ראיתי אותו שוב כשביקרתי את קבוצת ווק אבווט לאב (הצעירים זגוגי העיניים שמקפצים מסביב למדורה), ובסופ"ש האחרון ראיתי אותו שוב בפסטיבל אקטיביזם – בכל המקרים לבדו.

הדמות של האנקדוטה השנייה משמשת כאן, למקרה שזה לא נורא ברור, כמראה לעצמי (הרי ברור שכל פעם שאני ראיתי אותו, גם הוא ראה אותי, ונורא נהניתי מהעובדה ששנינו מייצרים אחד בשביל השני מציאות 'מובנת מאליה' שאולי נחווית אחרת לגמרי מבפנים).

כלומר, ברור למה מכוונות האנקדוטות – למעשה, הדמות שהיא אני עוברת סוג של החצנה (כלומר, הופכת להיות 'דמות', כבר לא רק חוויה סובייקטיבית של עצמיות חסרת צורה), ונהיית חלק מ"הסיפור" שהוא הסיפור של הסיטואציה. ככזאת, היא כבר לא משהו שנפרד מה"מצב", אלא היא מעצבת את גבולותיו. נכון, אני לא מי ש"מגדירה" את הסיטואציה – הפרוטוטיפ שלה (היא אותה בחורה מחוללת לצלילי הדרבוקה במדבר). אבל אני כן מרחיבה את גבולותיה, תופסת איזשהי משבצת שברגע שאני כבר שם נהיית "ברורה-מאליה". (ודימוי בהקשר ×”×–×”: כמו שתמיד בחבורת הילדים של סרטים אמריקניים יש את המעצבן/השמן/הפחדן, שלמרות שאולי צוחקים עליו או שהוא לא באמת "מבין עניין", עדיין יש את הבטחון והוודאות שהוא "חבר", שהוא חלק בלתי נפרד מהקבוצה).

ואיך זה פותר את בעיית הפער? בעיקר באמצעות כך שזה מאפשר להרפות ממנה.

אני מבינה שה'דמות' שלי בתוך הסיטואציה, היא בעצם יצור חיצוני לי, וחיצוני גם ל"סיטואציה". כלומר, משהו שכבר מתקבל כ"טבעי" ו"מובן מאליו" רק מתוקף היותו. הוא לא נחשב לא דרך המונחים בהם אני חושבת על עצמי, ולא דרך ה"חוקים של הסיטואציה" (שהם נגזרת של איזה גרעין קטן של פרוטוטיפים חצי-מדומיינים). הוא מתקבל כפי שהוא רק מתוקף כך שאני שם, מגיעה כבר ברצף לשלושה פסטיבלים (או לפרוזדור כל יום במשך שבועיים [את זה דווקא לא עשיתי. אפילו לא גרה בתל אביב]).

השחרור פה, הוא לא שחרור (×–×” של הפתרון "האופטימי") מהסוג של לאמץ לעצמי התנהגות מסוג שונה או להידמות "באמת" למי שסביבי, אלא – ×–×” שחרור של לקבל את יצור הכלאיים שנוצר כשאני מתנהגת באופן "טבעי" מבחינתי, אבל בעצם ברור לחלוטין שהאנשים שמחוץ לי תופסים אותי אחרת מאיך שאני תופסת את עצמי. כך שיוצא שאני נוצרת כדמות מסוג אחר בסיפור שלהם, שאותה אני יכולה לקבל באופן בלתי שיפוטי אלא "כמות שהיא", וליהנות מהפער אשר בין אותה דמות לבין איך שאני תופסת את עצמי. אז ×–×” לא בדיוק "ירחיב את גבולות העצמי" שלי, אם אנחנו מתייחסים ל'עצמי' כקול הפנימי, כדיבור שלי עם עצמי על עצמי. מה שכן, ×–×” יכול קצת להשכיח ממני שבכלל קיים "עצמי" ×›×–×”, יאפשר לי להרפות ממנו ולהתאחד קצת (או לחוות בו זמנית) עם נקודת מבט חיצונית, של הוריאציה "שלי" אחרי שהיא הפכה להיות כבר חלק מהסיפור שאני לא שולטת בו, שאנשים אחרים מספרים עליי.

כל העניין מספק סוג של הנאה די דומה להנאה שאני מקבלת מאפייה – כפי שבאפייה יש מין פער פלאי בין התהליך הטכני של ערבוב המרכיבים, לתוצר הסופי כפי שהוא נחווה ×¢"×™ הצופה החיצונית (יותר נכון, האוכלת החיצונית). כך גם פה יש הנאה מלהיות בעמדה הבו-זמנית של להיות אני-עצמי החווה את הדברים דרך מערכת ההצדקות והסיפורים הפרטיים שלי לגבי עצמי, ושל להיות דמות בסיפור חיצוני אבסורדי ×›×–×” (על חבורת המוזרים הפוקדת פסטיבלים), שבו גם כבר אין לי שליטה והוא מבחינתי תוצר פלאי של שלב ערבוב המרכיבים. (הנאה פטרונית, יש לציין. אם ×›×™ לא ×›×™ יש לי תרשים של המכניזם מאחורי הקפיצה הפלאית הזו, אלא רק את עצם ההכרה בבו-זמניות של הדברים)

ודימוי אחרון לסיכום: היום 15 סטודנטיות צעירות (הפעם לשון הנקבה לא רק מטעמים פמיניסטיים, אם ×›×™ ×”×™×” גם סטודנט אחד בקהל) רשמו בפחם בגודל טבעי את פלג גופי העליון החשוף. אז בסוף השיעור ניתנה לי ההזדמנות הנדירה לראות 15 וריאציות של הגופניות שלי שאותה אני כבר רואה במראה לפחות פעם פעמיים ביום כבר 26 שנים. ואכן – לא הייתה שום משמעות להיכרות שלי עם הדמות במראה כשראיתי את מה שהן ציירו: מדובר ×”×™×” במישהי אחרת לגמרי מאשר זו שבמראה, ויותר מכך, מדובר ×”×™×” ב-15 בחורות מאד שונות אחת מהשנייה. ואכן, ההבנה הזו הייתה משחררת – ×›×™ ×”×™×” ברור שהגופניות שלי היא באמת – לא דווקא זאת שבמראה או דווקא זו שבציורים.

הערה: כמובן שכל הכתוב מעלה חל גם על כל הכתוב מעלה – כלומר, על הפער שבין חוויית הכתיבה שלי וה"נאמנות העצמית" בתוכה לפרוטוטיפ הכתיבה בתוך ×”"סיטואציה" (בלוג. הבלוג הספציפי ×”×–×”).

כללי

בכרונוטופ

7 תגובות
 

[זהירות, תיאוריה]

"בכרונוטופ הספרותי-האמנותי תווי ההיכר של המרחב והזמן מתמזגים בתוך שלמות קונקרטית, שנתמלאה משמעות. הזמן כאן מתעבה, נעשה סמיך ונראה בעין, מוצג באמצעים אמנותיים; והמרחב מועצם וחובר לתנועת הזמן, העלילה, ההיסטוריה. תווי ההיכר של הזמן באים לידי ביטוי במרחב; המרחב נמלא משמעות מכוחו של הזמן ונמדד על ידיו" (צורות הזמן והכרונוטופ ברומן. באחטין. מרוסית: דינה מרקון. הוצאת דביר. עמ' 14)

אין על באחטין. באחטין הוא התותים בקצפת של מדעי הרוח, הבודהא המזמר של האקדמיה, הנביא שכולם – כולל הוא עצמו – הקשיבו לו רק קצת וזהו. הוא מגניב ×›×™ הוא רוסי (ובכל הנוגע לתיאורטיקנים ×–×” אומר הרבה עבורי), ×›×™ יש לו זקן, וכי הוא כתב את "הדיבר ברומן", שעוסק בשפה, שיח, משלב לשוני ודיאלוגיות. עבורי הוא נעשה מגניב פי כמה בעיקר בזכות האנלוגיה של בורשטיין בינו לבין הבודהיזם. באחטין מבין את העומק וההיקף של תלות הגומלין של הכל בהכל. כמעט.

בקצרה

מעולם לא קראתי את כל הספר שלו על הכרונוטופ; קראתי רק את ההתחלה והסוף. הנימוק הרשמי הוא צפיפות הלו"×–. האמת – תסכול גנוז. ×–×” פשוט ספר מעצבן קצת. אני לא מצליח להסכים עם כמעט כלום, ועדיין הכל מרגיש נכון, חד ומדויק. כאילו באחטין דורך על קו מתח חשוף ומתחשמל. אבל, לעזאזל, הוא מצא את קו המתח.

(זו, אגב, סוג של התנצלות. אם אני תוקף את באחטין מתוך בורות – כלומר, אם אני תוקף בטעות את באחטין מתוך בורות – פשוט אמרו לי. כך או כך, הביקורת על באחטין היא רק מנוף רטורי למשהו אחר)

בקצרה, "הכרונוטופ" הוא מושג שנשאל מתורת היחסות. הוא מתאר את השילוב בין זמן למרחב בספרות, ואת השילוב ביניהם לבין תמה. ההגדרה של באחטין, שמובאת בראש הפוסט, מטפורית קצת, אבל מרגישה נכון. מרחבים, טוען באחטין, יכולים לקבל משמעות רק בזכות הזמן, והזמן בזכות המרחב. זמן ומרחב תלויים זה בזה, מזינים זה את זה. לאחר מכן מיוחסת ליחידה החדשה הזו של זמן-מרחב, לכרונוטופ, משמעות.

הבעיה, במובלע, נמצאת כבר בתיאור הקצר הזה, אבל היא מבצבצת כשבאחטין מתאר כרונוטופים ספרותיים. "טרקלין חדר האורחים", "הדרך", "הסף", "הטירה". "ה'דרך' היא מקום התארעותן המועדף של פגישות אקראיות," הוא כותב, "בדרך (על 'אם הדרך') מצטלבות בנקודה אחת בזמן ובמרחב דרכיהם של אנשים רבים עד בלי די במרחב ובזמן: נציגי כל המעמדות החברתיים והכלכליים, הדתות, הלאומים, הגילים. כאן עשויים להיפגש באקראי אלה שבימים כתקנם מבדילים ביניהם הייררכיה חברתית ומרחקים במרחב; כאן עשויים להתגלע כל הניגודים, גורלות עשויים להתנגד ולהשתרג זה בזה" (שם, 171). זה נשמע תיאור כל כך הולם של הדרך, של סוג הרעיונות שהכרונוטופ הזה גורר עמו, שקשה להתנגד; וכרונוטופ הטירה, הוא רווי "בזמן שאינו אלא זמן היסטורי במובן המצומצם של המילה, דהיינו הזמן של העבר ההיסטורי" (שם, 173); וגם כאן, למרות המטפוריות, זה נשמע מדויק. עד שאתה חושב, לפתע, שלא תמיד זה היה כך, לא תמיד הטירה היתה שריד לעבר. פעם היא היתה הווה.

אולי אני תוקף כאן צללים מעשה ידי. כאמור, לא קראתי את הספר כולו עדיין. אבל המהלך של באחטין מצייר קו ישיר בין המרחב לזמן, וביניהם לבין תמה. וזה באחטין, שכתב יפה כל כך על דיאלוגיות.

החבילה הבאחטינית

אבל באחטין לא מטומטם. הקשר בין הכרונוטופ לבין משמעותו הוא קשר של נביעה. כאשר הוא כותב על כרונוטופ "הדרך", הוא מתאר כיצד הדרך מאפשרת מפגשים – חברתיים, דתיים, לאומיים. הדרך היא מרחב-זמן נהדר לעימות, אינטראקציה או השתלבות. במובן ×”×–×”, הדרך נושאת בתוכה פוטנציאל תמטי.

וזה כבר מגניב באמת. אם מתעלמים לרגע מהכמו-הכרחיות של הקשר בין כרונוטופ לתמה, אפשר להתחיל להסתכל על כל עניין הכרונוטופ בעיניים אחרות לגמרי, אפשר לדבר על זמן ומרחב בספרות כעל אלמנט מאפשר, יצרני, של אלמנטים אחרים.

לבאחטין יש גם נקודה נוספת, מובלעת אף היא – הפוטנציאל התמטי של הדרך נובע מהצורה שאנו פועלים בעולם. בניגוד, × × ×™×—, לטירה, שהפוטנציאל הסמלי שנקשר סביבה הוא כמעט לגמרי עניין ×–'אנרי, פנים-ספרותי (חשבו על הטירה ברומן מדיאוולי, חשבו עליה ברומן גותי, חשבו עליה ברומן פנטזיה), הדרך מקבלת את הפוטנציאל שלה מתוך התפקיד הממשי שהיא ממלאת בעולם. כאשר סופר מכניס לעולם המיוצג דרך, הוא מכניס גם פוטנציאל עלילתי. הדרך היא אכן זירה שמאפשרת מפגש עם דמויות נוספות, עם שכבות אוכלוסיה חדשות. אבל חשבו על הדרך הריקה מאדם, על ההליכה לבד או ההליכה בצמד, ותראו שהדרך היא גם זירה להתפתחות תודעתית; הריק שמסביב מתמלא ביש שבדמות. כל אחת מהבחירות הללו, בחירות בסוג העולם, סוג הדרך, סוג הפעולה שמבוצעת, יכולה להפוך לאלמנט תמטי, לקפוץ מהקונקרטי למוכלל. כל בחירה כזו יכולה גם שלא לעשות זאת. תלוי בדרך, בחשיבותה היחסית ביצירה ובאופן שבו היא מתלכדת עם אלמנטים אחרים.

וזה מה שכל כך תסכל אותי בכרונוטופ הבאחטיני. איפה הדיאלוגיות? באחטין רואה את הקולות, אבל לא מגיע עדי הארץ. אם באמת נרצה להבין את הפעולה של הכרונוטופ בתוך יצירה ספרותית, נצטרך להפריד את החבילה הבאחטינית. הכרונוטופ גורף יחדיו משמעויות, עולמות מיוצגים, זמן ומרחב. וזה נכון, אבל זה נכון רק בסוף התהליך, לא בתחילתו, לא כקבוע פיזיקלי.

קואן

ראשית, יש להפריד בין הפוטנציאל לבין המימוש. כרונוטופ מסוים גורר עמו מנעד פוטנציאלים: פוטנציאל עלילתי, פוטנציאל סמיוטי, אפילו פוטנציאל תיאורי. הדרך יכולה לשמש לקידום העלילה, היא יכולה לשמש לתמטיקה מסוימת, היא יכולה לשמש לפרישת העולם המיוצג. לעזאזל, היא יכולה לשמש גם לפרישת החומר הלשוני, אם נרצה. הבחירה של המחבר, המימוש הספציפי, יכולה להתחבר למרחב הפוטנציאלים הנתון של הכרונוטופ, ויכולה לנסות לעשות משהו אחר, חדש נניח. בכרונוטופים מסוימים, מן הסתם, מימוש שונה של הכרונוטופ יהיה צריך לבוא יחד עם מערכת פיצויים, סוג של עודפות טקסטואלית שנועדה לחזק אצל הקורא את ההיגיון שבמימוש המסוים הזה. למשל? תיאור הגיהינום כמקום חיובי.

אבל – וזה חשוב – בחירה במימוש של פוטנציאל מסוים (הפוטנציאל העלילתי, × × ×™×—) גוררת גם פוטנציאלים אחרים (תמטיים, למשל). אם בחרנו בדרך כמקום שבו נפגשים אנשים שונים, כמעט וכבר קבענו את התמה, את הפוטנציאל התיאורי, את הפוטנציאל הלשוני. כמעט, יש לציין, רק כמעט. בחירות אחרות, מערכות פיצויים אחרות, יכולות לשנות את התמונה.

בפוסט בית החולים שלי ניסיתי לתאר איך מרחב מסוים, בתרבות מסוימת, מצמיח סביבו משמעויות, וכיצד הקטגוריות הללו תלויות אהדדי בקטגוריות אחרות, במרחבים אחרים. בית החולים הופך את העיר ללא-בית חולים, למרחב הבריאים; חדר המתים הופך את בית החולים לבית החיים. אבל כל זה היה נראה אחרת בטקסט, מתוך נקודת מבט שונה (איה! עצלנית!), מתוך בחירות אחרות. כרונוטופים באים לנו עם אפשרויות תמטיות, אבל אפשר להפוך אותן, לשחק בהן, לעקם. וזה אף פעם לא פשוט. כי הכרונוטופ לא קיים שם לבד, הוא נקשר עם כרונוטופים אחרים, עם מימושים אחרים שלהם, ומתחיל לקבל את משמעותו מהמיקום היחסי שלו אליהם; וכל אלה מקבלים את משמעותם ממיקומם ביחס לכרונוטופים אחרים, ביצירות ספרות אחרות.

אני אוהב את באחטין בגלל ש"הדיבר ברומן" מזכיר לי בודהיזם. כולו עוסק בדרך שבה השפה היא אינטראקציות בלתי נראות, יחסי גומלין בין אלמנטים. נראה לי שכל תיאוריה טובה צריכה להימדד, קודם כל, במבחן הזה: כמה אינטראקציה יש בה, וכמה שינוי.