ארכיון תגיות: מרקסיזם

בינתיים, בקצה השני של העולם

מהפכה, ואת זה יודעים כולם, אי אפשר לעשות לבד. מהפכה מצריכה, מלבד אידיאולוגיה, גם התאגדות. ואת זה יודעת גם העיתונות. העיתונות בישראל, שאפשר אולי להגיד עליה גם דברים טובים, אבל סולידארית היא לא, עושה את מיטב המאמצים כדי לחבל בשביתת המורים.
כדי לחבל בשביתת המורים לא צריך הרבה, ואפילו לא צריך להוכיח שרן ארז גר בווילה: צריך מנגנון פשוט אך עקבי של "הפרד ומשול". אל תחבר את שביתת הסטודנטים מתחילת השנה לשביתת המורים. אל תחבר את שביתת המורים לשביתת המרצים. אל תחבר את שביתת המורים לשביתות מורים אחרות בעולם. אל תחבר את המצב האולטרה קפיטליסטי של העולם כיום להתדלדלות מדיניות הרווחה בישראל. דווח על כל אירוע בנפרד. עשה כמיטב יכולתך למצוא את כל הזוויות הקשורות באותו אירוע, אבל לעולם אל תרחיב את מבטך מעבר לפיקסל הקטן בו אתה מתבונן בזכוכית מגדלת.
לו הייתה עיתונות רווחה/מרקסיסטית בישראל, הייתה ודאי פוצחת בסדרת כתבות שמשווה בין מצב המורים, החינוך והרווחה בישראל, למתרחש במדינות שונות בעולםX. ואני לא מתכוונת לטבלאות הישגי תלמידים. כיוון שאין כזאת עיתונות, הכנתי אני ראשי פרקים לכתבה שכזו (אני לא עבד שלכם. את הקישוטים הקטנים של הקונבנציות העיתונאיות – פתיח, סגיר, מסגרת ובה ראיון עם אנשים רלוונטיים – תצטרכו להשלים לבד).

פנינה
בהתחלה הייתה וואחאקה, בירת מדינת וואחאקה במקסיקו. עיירה קולוניאלית ציורית שהוקמה בשנת 1486 בידי האצטקים ונכבשה מאוחר יותר בידי הספרדים. מזה כמה מאות שנים היא נחשבת אחת מפניני התיירות של מקסיקו. אחת מהערים האלו שבהם יש כיכרות "מרהיבות".

ואז הגיעה 2001
ואז הגיעה 2001 ועימה תכנית בשם פואבלה- פנמה (המקורבים קוראים לה PPP) שמטרתה העיקרית היא "לשפר את איכות החיים של תושבי המדינות הדרומיות במקסיקו ומדינות מרכז אמריקה". כדי לעשות זאת, אומרת התכנית, יש לשפר את הקשר בין מדינות מקסיקו למדינות מרכז אמריקה. איך? באמצעות שיפור התחבורה, האנרגיה, הטלקומוניקציה, המסחר והתיירות והתמקדות בפיתוח בר-קיימא של תנאי החיים. מילת המפתח כאן היא תשתית. והרעיון הוא ששיפור התשתית (כבישים, נמלי ים, נמלי תעופה, פסי רכבת) יחזק את הקשר בין תושבי דרום מקסיקו העניים מאד לבין שאר העולם. את התכנית הגה נשיא מקסיקו דאז, ויסנטה פוקס, ואף החתים לטובת העניין את כל המדינות המעורבות.
לכאורה נשמע טוב. אולם, אומרים הארגונים השונים המתנגדים לתכנית, למעשה מדובר בתכנית להחדרת "מסחר חופשי" למדינות העניות במקסיקו. הרעיון הוא פשוט: תנו לתאגידים דרך נוחה להגיע לעובדים הזולים. בגלובל אקסצ'יינג' אומרים שהרעיון הוא להקים במקום מפעלים שבהם מרכיבים חלקים מיובאים כדי לייצא אותם מחדש למדינות עשירות. הרעיון הזה יעיל במיוחד באיזור שבו 50 אחוזים מהאוכלוסייה מרוויחים פחות מהשכר הממוצע לשעה במקסיקו, שעומד על 1.9$. "דרום מקסיקו היא ביתם של 714 מתוך 850 המחוזות העניים במדינה, ולכן ממשל פוקס קיווה להשתמש ביתרון התחרותי הזה כדי להתחרות במפעלי אסיה".

 
לעזרת פוקס מגיע אורטיס
ב-2004 תופס את השלטון במדינת וואחאקה המושל אוליסס רואיס אורטיס, שבא עם תפיסה דומה לזו של פוקס. איך הוא תופס את השלטון? יש אומרים שלא ביושר, ומתכוונים לזיופים המוניים בבחירות. אורטיס עושה כל מיני מעשים שסימני השאלה יפים להם (למשל ארגון שביתת עובדים בעיתון המתנגד ופגיעה בכיכר העתיקה בעיר, שנחשבת אחד מהאתרים האלו של אונסקו). פואבלה-פנמה+פוקס+רואיס+בחירות מושחתות=תסיסה.

ולמורים נמאס
המצב היה בכי רע. וואחאקה היא המדינה השנייה הכי ענייה במקסיקו ולמורים נמאס. במאי 2006 הם פתחו בשביתה השנתית שלהם. הם דרשו שיפור בתנאי ההוראה ובתנאי השכר. הם סרבו לקיים משא ומתן עם אורטיס והכריזו כי יישבו בכיכר המרכזית של העיר עד שיבוא מישהו מהממשלה הפדרלית וידבר איתם. הנתונים מראים כי הייתה להם סיבה לשבות: וואחאקה היא המדינה השנייה הכי ענייה במקסיקו, עם 76% מהאוכלוסייה שחיה בתנאי עוני קיצוני.
אורטיס הניח להם לשבת בכיכר. אבל אחרי 22 יום זה הגיע לו עד כאן. ב-14 ביוני הוא שלח את המשטרה של מדינת וואחאקה כדי לדכא את ההתקוממות הזאת. כמו תמיד, עיתונאי האינדימדיה מתארים זאת בצורה הדרמטית והראויה ביותר: "עם שחר פינתה משטרת מדינת וואחאקה, בעזרת מסוקים, גז מדמיע וכלי נשק, כמה אלפי מורים שובתים ממתחם השביתה בכיכר המרכזית בוואחאקה העיר, שבה שהו מזה שבועיים. מנהיגי הגוף המארגן של עובדי חינוך (CNTE) טענו כי שני מורים מתו בהתקפה ושישה נעלמו. מושל וואחאקה יוליסס רואיס אורטיס הכחיש בכלי התקשורת הרשמיים שהמורים נהרגו. המשטרה הרסה גם את תחנת הרדיו פלנטון, ששידרה מהכיכר. הנשיא וינסנט פוקס סירב לגנות את פעולת המשטרה, וטען כי זו זכותה של המדינה."

וכאן נגמר הסיפור הרגיל
וכאן נגמר הסיפור הרגיל. בכל מקום אחר, השביתה הייתה מתפזרת וביי ביי. אבל לא בוואחאקה. המורים לא נכנעו. הם הצליחו לגרש את המשטרה, והכריזו על מרכז העיר כאיזור כבוש. כדי להדגיש זאת, שלוש שעות לאחר התקיפה הם הקימו בריקדות באזור כולו, כדי למנוע מהמשטרה לחזור.
וזה עוד לא הכל. שלושה ימים אחרי "הטיהור" של משטרת המדינה קמה האסיפה העממית של עמֵי וואחאקה (המקורבים דוברי הספרדית: APPO). 70 אלף מורים, 350 ארגונים ו-800 אלף איש התאגדו תחת הוראותיה של האסיפה – 25% מאוכלוסיית מדינה וואחאקה. האסיפה דרשה ראשית את התפטרותו של רואיס, ולאחר מכן את שיפור התנאים של אוכלוסיית המדינה.
האסיפה התנהלה בדרך דמוקרטית: "כל ההחלטות החשובות מתקבלות במליאת האסיפה. לאסיפה יש הנהגה זמנית, אבל כוחה האמיתי טמון בבסיסיה החברתיים, מה שמנע מהשלטונות להחליש את התנועה. באזורים רבים ברחבי המדינה ובפרברי העוני מתכנסות אסיפות אזוריות. בהן מתקבלות החלטות ומהן מועברות הצעות לאסיפה הכללית שמושבה בעיר הבירה, וואחאקה".

וכאן מתחילה המהפכה
במשך חמישה חודשים ארוכים ניהלה למעשה את האסיפה את עיר הבירה וכן מוסדות מטעם המדינה במקומות אחרים בוואחאקה. היא ניתקה את הזרם למוסדות ממשלתיים, לרדיו ולטלוויזיה מטעם השלטון, היא הוציאה לרחובות עשרות אלפי בני אדם, ובעיקר היא הצליחה להחזיק מעמד בתקיפות חוזרות ונשנות של משטרת המדינה ובהעלמתם של כמה עשרות מחבריה. רואיס, ביחד עם כל אלפי השוטרים שלו, עמדו חסרי אונים.
כמו שמתארים זאת אנשים שהיו שם: "הוואחאקנים מתגייסים למאבק בהמוניהם, אך הם עושים גם משהו שונה, משהו בעל עוצמה רבה בהרבה: הם מתארגנים. כאן בואחאקה אין 'תקופה שאחרי ההתגייסות'. העם אינו חוזר לחיי היומיום ומחכה ל'קריאה הבאה לפעולה'. הרוטינה' של הוואחאקנים היא המאבק. באמצעות התארגנותם המתמדת יוצאת-הדופן, בני ובנות וואחאקה יוצרים מרחבים של התנגדות רציפה: הם מוכנים לכך ש'המלחמה לא תיגמר בקרב אחד'". ויש גם גרפיטי.

והאיש שבטנק מגיח
במהלך התקופה הזאת נהרגו 10 אנשים ועוד כמה מאות נעלמו. אבל האסיפה לא נשברה והחזיקה בשליטה בעיר. אין צורך לספר כי וואחאקה כבר לא הייתה פנינה תיירותית, אלא אוסף של בריקדות שצבר תמיכה בינלאומית רחבה יותר ויותר ויצר לחץ גובר על המושל רואיס.
ואז, ב-27 באוקטובר 2006, משטרת המדינה פשוט התחילה לירות על המפגינים. המשטרה טוענת כי זה היה קרב יריות וכי המפגינים השיבו אש. המפגינים טוענים: " חמושים מטעמו של הרוצח ונשיא המדינה יוליסס רואיז תקפו וירו על הבריקדות של האסיפה העממית של אנשי וואחאקה (APPO) בשדרה של פסי רכבת בסמוך למשרדים העירוניים של פרבר הסמוך לבירת מדינת וואחאקה. באחת מאותן ההתקפות הם רצחו את בראדלי וויל, כתב ופעיל באינדימדיה ממוצא אמריקאי, והותירו 6 חברים נוספים פצועים. בהמשך היום מסר הרדיו האוניברסיט אי שבשליטת האסיפה העממית כי נפטר מורה נוסף שהותקף, ועשרים נוספים נפצעו בהתקפות של כוחות פארא-צבאיים. במהלך היום, ה-28, ויסנטה פוקס שגנב את נשיאות מקסיקו החל להזרים לואחאקה כוחות שיטור מיוחדים במטרה להגביר את הדיכוי והאלימות בה."
הרצח של עיתונאי אמריקני הפך את הכל למסובך הרבה יותר, כמובן. גם בגלל שבראד הספיק לצלם כמה דברים לא נחמדים. וגם בגלל שאפילו צה"ל כבר הבין שכל עוד הורגים ישראלים או פלסטינים, זה יחסית בסדר. אבל למען השם, לא הורגים פעילי שלום בינלאומיים. הם בלונדיניים מדי ומקושרים מדי.
ומשם האלימות גברה. 3,500 שוטרי המדינה ביחד עם עוד 5,000 חיילי הצבא הפדרלי כגיבוי התחילו בעקשנות להוציא את השובתים מהכיכר. זה לא ממש עזר. תנועות השמאל במקסיקו הגיעו עד כדי פיצוץ מטענים במקסיקו סיטי. ואז המשטרה הכריזה: אין לנו שום עכבות יותר. מאות אנשים ובהם מנהיגי האסיפה נעצרו, ובא למקסיקו גואל. השליטה הושבה לידי מוסדות המדינה. ככה זה נראה (קובץ קוויקטיים).

 
שנה אחרי
היום, שנה אחרי, האסיפה העממית עדיין זוכה לתמיכה, ועדיין עושה הפגנות; חברים של בראד וויל עדיין דורשים לחקור את הירי שלו; המורים לא זכו להטבה בתנאים והוושינגטון פוסט שולח כתבת שתספר כמה קשה זה לאכול במסעדות המפוארות של וואחאקה כשהן ריקות מתיירים.

ואיך זה קשור אלינו?
ובכן, המורים שובתים. המרצים שובתים. ההורים רצו לשבות אבל ויתרו. אבל גוף מאגד ומארגן סטייל האיגוד המקסיקני, או קריאה לגוף שכזה או מודעות רחבה בציבור לכוח שאוצר בתוכו ארגון ×›×–×”, גם בימינו אנו – אין

 
X  אם הייתה סדרת כתבות כזו והחמצתי אותה, אני מתנצלת

עיון מחודש בהיפותזת הרב מערכת

הרוסי

ב-1930 פרסם ויקטור שקלובסקי, מאבות 'הפורמליזם הרוסי' את "a Monument to a Scientific Error". זה לקח לו די הרבה זמן, בהתחשב בזה שכבר ב-1924 פרסם טרוצקי מאמר, שבו הוא תוקף את תפיסת הספרות של שקלובסקי. שש שנים. במושגים של רוסיה הקומוניסטית, שקלובסקי נשבר לאט מאוד.

לטובת אלו שלא נאלצו ללמוד את זה, שקלובסקי תפס בתחילה את הספרות כמערכת סגורה-למחצה, שמתפתחת כתוצאה משחיקתם של נורמות סגנוניות ותכנים מקובלים, והחלפתם בנורמות ותכנים שונים, שיוכלו לבצע על הקורא את מה שהוא כינה "הזרה" (למעשה, אם איני טועה, קולרידג' דיבר על זה קודם, והתקשקש עם "uncovering the veil of familiarity"), תכליתה של היצירה הספרותית.

התפיסה הזו, של הספרות כמערכת אוטונומית- שהיא, יש להודות, שטות מוחלטת – התנגשה בתפיסה החברתית המרקסיסטית, שלפיה מבנה השטח משפיע תמיד על בניין העל, ולא להפך. בפשטנות מה – אמצעי הייצור משפיעים על התרבות. ספרות כמערכת אוטונומית היא יצור א-מרקסיסטי בעליל. ומבחינה זו, שקלובסקי ×”×™×” בחזקת כופר.

וכך, "a Monument to a Scientific Error" תפקד כסוג של הכאה ציבורית על חטא. יותר מכך, גם אם המאמר לא הוכיח שהספרות אינה יצור אוטונומי, הוא הוכיח, לכל הפחות, את חוסר האוטונומיות של חקר הספרות. והימים ההם ימי סטאלין. טרוצקי כבר גלה ב-1929, וירצח 11 שנים לאחר מכן במקסיקו. הכוח היה הולך עירום וגס ברחובות. שקלובסקי עשה את שעשה, וחי עד 1984.

הישראלי

אז סמי ואביבה עופר רצו מוזיאון על שמם. סמי ואביבה כמעט וקיבלו. 20 מיליון שקלים וכו'. ובכל זאת, הכוח עירום וגס, והגביר גביר.

והאמת היא, שזה לא היה משנה הרבה אם היו קוראים למוזיאון תל אביב עם שם סמי ואביבה. כפי שלאיש כיום לא איכפת מי הם הגילמנים. אלא שבמשחק הזה, שבין הון, אמנות, חינוך ופוליטיקה, מן הראוי להציב גבול. הגבול אינו טבעי, הוא נידף, וקשה למצוא הצדקה ל'למה דווקא כאן'. אבל יש להציב איפשהו, ומן הראוי היה להציב כבר קודם. לא בגלל שאכפת שם המוזיאון, אלא פשוט בגלל החדווה שבהצבה, ובגלל הצורך בגבול, איפשהו, ואם לא כאן, אז איפה ואֵימתַי.

המצרי

אבל כשאנחנו מדברים על כוח, ועל הדרישה הבוטה הזו "הבו לי מוזיאון", צריך גם לזכור שנגיב מחפוז ביקש מאוניברסיטת אל-אזהר, הסמכות הגבוהה ביותר של האיסלם הסוני במצרים, לאשר את פרסום הספר "בני שכונתנו".

לא קראתי את הספר, אבל קרוב לוודאי שניתן להשיג אותו בעברית. במצרים, מצד שני, הוא יצא מחוץ לחוק ב-1959, לאחר שפוסקים איסלאמיים טענו שהוא פוגע בדת. מחפוז בן 94 היום. הוא נחשב לאחד מחשובי הסופרים במצרים, וזכה בפרס נובל. הוא עדיין נזהר. ב-1994 הוא נדקר בצווארו פעמיים על ידי פסיכים איסלאמיים, כמעט מת, ומאז הוא לא מסוגל לכתוב (כך ב"הארץ").

צריך גם לזכור שקריקטורה מטופשת של צייר דני מציתה עכשיו שגרירויות. עד עכשיו, ארבעה אנשים נהרגו. אם הקקה לא ×”×™×” מספיק מגוחך (הקריקטורה פורסמה לפני ארבעה חודשים, אם אני זוכר נכון. לא לחינם נזכרו המוסלמים עכשיו, בעידודה הפעיל של סעודיה – אף אחד לא זוכר עכשיו את האסון בחאג'), אז ×”× ×” עיתון איראני פותח בתחרות קריקטורות על השואה.

אגב כך, קבלו ציטוט מוויקיפדיה:

"ב-14 בפברואר 1989, הוציא האייתולה חומייני, מנהיג איראן דאז, פתווה המורה על הוצאתו להורג של רושדי. […] חנויות ספרים באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, שהציעו את הספר למכירה, הוצתו. ב-24 בפברואר נורו למוות 12 אנשים בהפגנה מול השגרירות הבריטית. מספר אנשים נהרגו גם במצרים ובמקומות נוספים. קהילות מוסלמיות ברחבי העולם ערכו אסיפות ציבוריות, ושרפו בהן את הספר. ב-1991 נדקר למוות המתרגם ליפנית של רושדי, היטושי איגרשי בטוקיו. המתרגם לאיטלקית של רושדי הוכה ונדקר במילנו. ב-1993, המוציא לאור של ספריו של רושדי בנורבגיה, ויליאם ניגארד, נורה ונפצע קשה בהתקפה מחוץ לביתו שבאוסלו. 37 אורחים מתו כאשר המלון בו שהו בסיבס שבתורכיה, הוצת על ידי מפגינים שמחו נגד ×¢×–×™×– נסין, מתרגם רושדי לתורכית".

ספרות, ואמנות בכלל, אינן מערכות אוטונומיות. הן מתפלשות במערכות אחרות – חברתיות, כלכליות ופיזיקליות. אבל ההשפעה ההדדית הזו, בין מערכת למערכת, אינה צריכה להתנהל כך. ועם כל הכבוד לסמי ואביבה, הכוח אינו אותו כוח. וגם כאן, אלוהים יודע איך, צריך לשים גבול.

מסקנה אופרטיבית

אני כל כך הולך לעשות לי חולצת "הסטודנט על שם סמי ואביבה עופר", שאין לכם מושג.