ארכיון תגיות: משפחה

ערן חכים

חגיגות קולקטיביות

3 תגובות

לא מזמן היה יום עצמאות שייצר בי תחושות שלמרות שהן מוכרות מאוד לא היו ברורות לי עד הסוף, תחושות מרכזיות לחוויה שלי (ואני מנחש ששל עוד אנשים) של חגים.

יום העצמאות הוא ×—×’ עם לאומיות חזקה מאוד, ובהקשר ×”×–×” הוא, וחגים רבים אחרים, בעייתיים פוליטית מסיבות שכולנו מכירים, או לפחות הכולנו שלי מכירים. אבל יש בו, ובחגים אחרים, יחס לקולקטיבים רבים. חגים מייצרים ציווים להשתייכות לקולקטיבים מסוגים שונים – לאומיות היא אחד מהם, אבל יש גם אחרים, מסוג שונה, כאלה שאינם מדומיינים או שמדומיינים פחות, שהחגים פועלים בנוגע להם באופן שונה. נראה לי שרוב הדבר המוכר ולא ברור מההתחלה הוא שהם מעמידים במבחן את יכולת התפקוד החברתית שלנו.

דוגמא (שנבחרה ×›×™ היא מוכרת לי ×”×›×™ טוב, אבל היא לא בהכרח ×”×›×™ טובה): לרוב, ימים של חגיגות קולקטיביות קוראים לי החוצה בכח מפתיע. אני יודע שאיפה שהוא, בפאב או באיזו מסיבה פרטית של חברים של חברים שלי שכולם בה חברים של חברים שלי וקצת יפים יותר, מסובכים פחות ומעניינים פחות, כל האקשן קורה. וזה העניין, ×–×” הקול שמשתלט על הסיטואציה – הכל קורה עכשיו במקום אחר, וצריך למצוא דרך להיות חלק מה"הכל קורה" ×›×™ זאת הזדמנות וזה מבחן, וכי שם נמצאים כולם: כולם חוגגים עכשיו, כולם חוגגים עכשיו ביחד, וחווים את החוויה המדהימה של הביחד החד פעמי, חוויה שהאפשרות שלה ידועה גם למי שלא מממש אותה והייחודיות של האפשרות הזאת (אי אפשר תמיד, אפשר עכשיו וצריך לנצל את האפשרות כל עוד אפשר) ידועה היטב גם היא.

לעוצמה חזקה כל כך של ציווי לפעול חייבת להתלוות תחושה של חד פעמיות. פספוס וכורח לא יכולים להתלוות למשהו יומיומי. אם ×™×”×™×” ×—×’ גם מחר, אז לא נורא, לא יצאתי, נצא מחר, שטויות. חייבים להרגיש כאילו ×–×” אירוע נדיר. ומה שמדהים שאכן החגיגות הקולקטיביות האלה מציגות את עצמן תמיד כאירוע של "פעם ב..", כזמנים נדירים שבהם ורק בהם הכל קורה – "פורים פעם בשנה – ואתה יושב בבית ? ", וזה למרות שבפועל, הן מתרחשות אחת לחודשיים בערך, ×›×™ גם "סילבסטר פעם בשנה – ואתה יושב בבית" וכן, גם "יום העצמאות פעם בשנה – ואתה יושב בבית" ויש עוד רבים (הבא הוא ל"×’ בעומר).

מיפוי

אם אנסה רגע למפות חגיגות קולקטיביות, סוגי קולקטיבים, ואת הקשרים ביניהם בהתאם להכרות שלי עם העולם, יוצא משהו כזה (שמיד אחרי שאציג אותו אסייג):

  1. הזוג. החגים הרלבנטיים הם טו באב, ולנטיינז דיי, סילבסטר ואולי יש עוד כאלה. כזוג, אני, וכמעט כל מי שאני מכיר, לא עושה בהם כלום, אבל כלבד, הם גורמים כמעט לכולם להרגיש רע בלא בזוגיות שלנו.
  1. המשפחה המצומצמת והרחבה. החגים הרלבנטיים ביותר הם פסח וראש השנה. אני, והרבה מאלה שחייבים ללכת עם המשפחה, מתבאסים עליהם לעתים קרובות, אבל מי שאין לו לאן ללכת, בייחוד כשהם ההורים, לרוב מרגישים רע מאוד.
  1. החברים הקרובים וקשרים חברתיים חלשים יותר, שבנפרד מהווים תנאי הכרחי למשהו מעניין:

3.א. היכולת להשתייך לקבוצה רחבה של אנשים שאני מכיר חלק מהם אבל לא את כולם – קולקטיב חצי מדומיין – בו את אלה שלא מכירים, לא מכירים בצורה הרצויה. ×–×” הקולקטיב שמרכיב את האנשים שאני רוצה להיות איתם באותו אירוע. אנחנו לא מכירים אחד את השניה אבל יש לנו אנחנו חזק והנה אנחנו נמצאים במקום שכולנו בו.

יש כאן עניין חזק של יכולת תפקוד: האם אני מוזמן לאירועים, כמה אנשים אני מכיר שם, האם נח לי שם, האם אני יודע לדבר עם האנשים הלא מוכרים בצורה רצויה, האם הם לא מוכרים לחלוטין או שיש הכרות קטנה, מה יש יותר, אנשים שאני לא מכיר אבל מזהה או אנשים שלא מכירים אותי אבל מזהים אותי ואפשר לחשוב על שאלות נוספות.

הערת שוליים: אני חושב שהקולקטיב הרלבנטי עבורי, שאני (והרבה שמשויכים אליו) ביחסים אמביולנטיים מאוד איתו הוא תל אביבים-שמאלנים-אקדמיים-אמנים- צרכני תרבות. שפה יש כמו תמיד ניואנסים שאפילו אני לא מבין. אני לא אוהב לחשוב על עצמי כחלק מאף אחת מהקבוצות האלה. אני לא יושב אף פעם בפרוזדור, אבל שם נמצאים חברים שלי וחברים של חברים שלי ואני נראה ומתנהג בדיוק כמוהם. יש פה הבדלה שפועלת בלי שאני מצליח להעניק לה תוכן.

הקולקטיבים של החברים מקושרים להמון חגים, הבולטים הם יום העצמאות, סוכות, ל"ג בעומר, יום כיפור, פורים. אבל כנראה שרלבנטי גם לכל השאר, לפחות חברים קרובים רלבנטיים גם לכל השאר.

הבהרה: בנוגע לקולקטיבים, בולט בהעדרו הקולקטיב הלאומי. הדגש שלי הוא על הקולקטיבים שאנחנו מצווים לתפעל ובוחנים את עצמנו על סמך היכולת שלנו לתפעל אותם ועל סמך המיקום שלנו בהם, אני לא חושב שהלאומיות עונה לדבר הזה. טקס יום השואה או יום הזיכרון יכול להיות רלבנטי כשהוא מתרחש בתוך בי"ס או בקיבוץ, אבל לא בעולם שלי, הוא פשוט לא מפעיל אותי ככה, הוא לא מעמיד את הרשת החברתית שלי במבחן. אם זה הקריטריון, אני חושב שאלה הקולקטיביים המרכזיים.

.

הסתייגות: השיוך בין החגים לסוגי הקולקטיב לא מדויק לחלוטין, רובם קשורים בצורה קצת שונה לכל אחת מהקבוצות וליותר מאחת מהן – סילבסטר גם קשור לרשתות חברתיות, יום כיפור קשור גם למשפחה המצומצמת, ערבי פסח וראש השנה קשורים גם הם לרשתות חברתיות, ל"×’ בעומר קשור לזוגיות ואפשר להמשיך. שמתי כל ×—×’ איפה שנראה לי שהוא פועל ×”×›×™ חזק.

תוכן הציווי (ממסדי או אלטרנטיבי) ופעולת הציווי

לאנשים שמתפקדים חברתית מצוין, החגים האלה חסרי משמעות כמעט. ×–×” נכון גם, ולא פחות, אם הם מתפקדים חברתית בכיוונים אלטרנטיביים חתרניים, שהם בעצם, בהקשר ×”×–×”, לא אלטרנטיביים ולא חתרניים (וממש לא בטוח שכדאי להיות אלטרנטיביים וחתרניים במובן העמוק של המילה ×›×™ לא ברור אם אפשר לייצר אלטרנטיבה שמחה מהסוג ×”×–×”). הטקסים האלטרנטיביים מחליפים את התוכן של הטקס אבל שומרים על הצורה. ×›×›×” גם אפשר להבין למה לכל טקס לאומי יש טקס אלטרנטיבי באותו יום. בעקרון, הייתי חושב (ואפילו הייתי) שאם הטקס לא מייצר את תחושת הקולקטיביות הרצויה, פשוט לא תרצה להשתתף בו. למה לערוך טקס אלטרנטיבי באותו הזמן ? אז ההצדקה היא גם פוליטית, אבל פוליטית לא בטוח שנכון לערוך טקס אלטרנטיבי באותו יום בדיוק – אולי כן, אולי לא, לא יודע, ובטח שאין סיבה פוליטית לקיים אירוע חברתי בפסח או בערב יום העצמאות.

אבל אי אפשר פשוט לא לרצות, באמת לא לרצות, זה קשה, זה דורש המון כח, כח שקל לשאוב קולקטיבית, וטקסים אלטרנטיביים יכולים לספק אותו, אבל קשה מאוד להשיג לבד. הציווי לתפקוד חברתי חזק מאוד והוא נשאר (או תחושת הכישלון נשארת) גם אם יש חוסר הזדהות עם קולקטיב מסוים נפוץ, הכישלון\הצלחה הוא כשלון\הצלחה צורני של האישיות החברתית.

בכל אופן, לאנשים שמתפקדים חברתית מצוין בכל המישורים – זוגיות, חברים קרובים ורחוקים, משפחה מצומצמת ורחבה, החגים האלה לרוב יהיו יום ×›×™×£ אבל הם קורים ועוברים, לא ביג דיל. הם פועלים חזק הרבה יותר על המתקשים חברתית. או אז מופיעה הסנקציה – אם הציווי לא × ×¢× ×”, ואני לא מאשר מיקום חברתי עוצמתי ואפשרויות חברתיות רבות, תחושת כשלון חזקה עוטפת אותי מבפנים.

זאת בעצם טענה שהחג מייצר ציווי לאשר קומפטנטיות החברתית, שהעולם החברתי שלנו מעוצב בצורה כזאתי שאנשים שלא חלק, ידרשו להרגיש את זה, כל כמה זמן. מס אי שיתוף פעולה, מס קשיים חברתיים. וזאת הסיבה שבחגים האלה הלבד נוכח יותר. ושוב בולט שמדובר בציווי לצורה: אפילו לא צריך לרצות לחוות את החוויה המשותפת המקובלת, לא צריך שיהיה העדר של משהו ספציפי רצוי בשביל להרגיש רע, גם אם אני מוזמן למסיבה ולא הולך כי אני יודע שלא הייתי נהנה בה, וגם אם יש אפשרות ללכת לאירוע פוליטי לציון הנכבה ואני לא בוחר בה, הכישלון מורגש, לא הצלחתי להפוך לקולקטיב ברגע של ציווי לכך (כמובן שיש פה היררכיה, יכול ולא רוצה הרבה יותר טוב מלא רוצה ולא יכול, שהוא הרבה יותר טוב מרוצה ולא יכול), כלומר, הישות החברתית שלי אינה קומפטנטית. התוכן האפשרי שנדחה לא משנה את העובדה שאף תוכן לא נבחר.

אפשר להסתכל על ×–×” גם מהצד ההפוך – "חגים מעצבים ומתחזקים את המבנה החברתי שקיים בתודעה וברצונות של פרטים", וזה באמת גם ×›×›×”, אבל נראה לי שבאופן גורף הם גם גורמים להרגיש רע, ×›×™ בעצם, מעטים האנשים שמתפקדים חברתית מצוין בכל המישורים, אני לא מכיר כאלה.

יחסים בין עצמי לקולקטיביים

אני כותב פה מתוך נקודת המבט שלי וזה מורגש, מה שלי תמיד היה קל זה משפחה מצומצמת וחברים קרובים. זוגיות ורשת חברתית רחבה היו קשים יותר. בשנות התיכון וקצת אחרי קשה מאוד, ואז החגים האלה היו מבאסים ממש. עם הזמן השתפרתי מאוד בשני האתרים האלה ואפשר להגיד שאני מתפקד יופי, אבל בכל זאת, שניהם לא תמיד פשוטים לי.

היחסים שנוצרים בין העצמי לקולקטיבים השונים מעניינים ומשתנים. עבורי כיום, הזוגיות היא הצורה החזקה ביותר במשחק הפוקר של הציוויים הקולקטיביים. כשיש לי ביחד של זוגיות אני יכול לסרב לציווים ליצירת קולקטיבים אחרים בלי תחושת כשלון (לדוגמא עכשיו ממש ביום העצמאות המדובר). וזה לא תלוי בכך שאני אהיה עם בת הזוג בזמן שהייתי אמור להתחבר ולהפעיל את הרשת החברתית שלי. מספיק לי להיות איש בזוגיות בשביל להיות מוגן. אני יכול להרגיש (וזאת מילת המפתח פה) שאני לא מתיישר והופך לחלק מקולקטיב שכרגע קראו לי להיות, אבל שזה לא נורא (אולי כי אני כן חלק מהקולקטיב המקודש ביותר).

אבל זה מאוד משתנה, זה לא תמיד היה ככה, היו זוגיות שלא הגנו עלי. היו זמנים שכל שאיפתי היתה רשתות חברתיות מפותחות וזמנים אחרים שבהם היו רשתות חברתיות מפותחות שרציתי שייעלמו, היו פעמים שחברים קרובים הגנו על העדר זוגיות, היו הרבה יחסים שונים לקולקטיבים האלה, כאשר תמיד אלה שהתפקוד בהם לא משהו, עוברים רמה מסוימת של פטישיזציה.

אני מנחש שאצל אחרים היחסים רבים ומעניינים, אני מכיר אנשים שכל אחד מהקולקטיבים האלה פשוט ומסובך להם ברמות שונות, מעניין לראות איך החגים פועלים על אנשים באופן שונה.

×–'× ×™×”

אבא עושה בושות, או דיוקנו של אמן הקומיקס כאמריקני בן דת היידישקייט

13 תגובות

1. פרולוג

"את זכרונותיי מלימודיי בבית הספר היסודי אני יכול לסכם בשלוש מילים: אנטישמיות, ציונות, עצמאות. … דבר אחד ברור לי היום: שם נמחקו באכזריות עולמי, זהותי ותרבותי. … אני יודע שהייתי נתון לאלימות וגזענות יומיומית של המדינה כלפיי. למדתי מהר מאוד לסלוד מהערבית של אמי, סבתי, דודותיי ודודיי. שנאתי את הסיפורים של בני משפחתי על הימים הטובים במרוקו. כילד הייתי משוכנע שהם משקרים כדי לגונן על עליבותם מול האשכנזים אותם הם לא הפסיקו לקלל. … כך הצליחה המדינה לסכסך את זהותי ולנטוע בי עמוק את התחושה הנוראה שבאתי ממקום חלק וריק, משהו כמו פני הירח".

(סמי שלום שטרית, המהפכה האשכנזית מתה.)

 

2. מלחמה וזיכרון

 

 

מי שאף פעם לא התכווץ ככה מאיזו התנהגות של ההורים שלו, שיקום. מי שהצליח לתת להתכווצות הזו ביטוי תמציתי ומדויק כל כך, יבוא נא וישב על כיסא הכבוד לצדו של ויל אייזנר, יוצר קומיקס יהודי אמריקאי שמת לפני שנים ספורות. "כשהתחלתי לעבוד על הספר הזה התכוונתי להעביר חוויה בדיונית צרה וממוקדת של האקלים ההוא [אמריקה של שנות השלושים], אבל בסופו של דבר הוא הפך לאוטוביוגרפיה במסווה שקוף. בעבודה כזו האמת והבדיה מתערבבות בזיכרון סלקטיבי, והתוצאה היא מציאות מסוג מיוחד. בסופו של דבר הסתמכתי על האמיתוּת של זכרון-הקרביים". (Will Eisner, "To the Heart of the Storm")

אם רק היו לקומיקס ריח וצליל, לא היה מדיום מושלם ממנו לייצוג זכרונות. השילוב בין התיאור המילולי והייצוג החזותי מתקרב איכשהו למעמד המיוחד של חווית ההיזכרות, משהו ערטילאי שיושב איפשהו בין החוויה החושית המקורית ובין התיעוד המופשט של השפה. לא יודעת איך זה אצלכם, אבל הזכרונות שלי לא דומים לרשומות יומן וגם לא לסרטונים. יותר מכל הם מרגישים כמו שקופיות שמוקרנות בזו אחר זו, לא בהכרח לפי סדר הזמנים המקורי, לעתים בלווית כותרות מילוליות או תמליל מינימלי. נו, קומיקס. לדוגמה, הפער המוזר בין הדמות של אבא בבית והדמות שלו בחוץ. בבית אבא הוא גדול וחזק וקובע. בחוץ הוא פתאום מתנמך, נחלש, נכפף. אפשר להעביר את הפער הזה במילים, בטח. אבל אפשר גם להראות אותו בצורה בלתי אמצעית.

 

בכלל, מה שכיף בקומיקס ×–×” שלא צריך לומר כל כך הרבה. אין צורך, למשל, לתאר את הדמיון המשפחתי – פשוט רואים אותו, ודרכו גם את הפחד להיות כמו ההורים. "אל לב הסערה" הוא הסיפור של ויל אייזנר ושל ההורים שלו. אמא שלו, שנולדה על האוניה מרומניה לאמריקה, התייתמה בגיל עשר, הפכה לשפחה נרצעת בבית אחותה הגדולה ונחלצה משם רק באמצעות חתונה לאדם שלא היתה לה שום שפה משותפת אתו. אבא שלו, צייר שהיגר מוינה לאמריקה כדי לא להתגייס למלחמת העולם הראשונה, וכשהתחילו לגייס גם באמריקה התחתן עם מי שהיתה זמינה באותו רגע כדי להשתמט מן הגיוס; אבא שויתר בסופו של דבר על חלומותיו האמנותיים כדי לפרנס אשה ושלושה ילדים. וויל עצמו, שגודל בניו יורק תחת לחץ הדעות הקדומות האנטישמיות ומטען הוויתורים והפשרות של ההורים, על ידי אמא עם מנטליות של שפחה ואבא עם פילוסופיה של תחמון והתחמקות לצורך הישרדות.

 

 

כבר בתחילת הספר נודעים לנו כמה דברים על ויל אייזנר. אנחנו יודעים שהוא אמן. מן ההקדשה האוהבת אנו למדים שהוא נשוי באושר. והעמודים הראשונים מספרים לנו שכשאמריקה הצטרפה למלחמת העולם השניה, הוא התגייס כדי לנסוע לאירופה ולהילחם בנאצים. רק בסוף הספר מתבררת לנו המשמעות של הפרטים האלה: יחד הם מסתכמים בניצחון שלו במאבק לא להיות כמו אבא ואמא, לא להתכופף, להתחמק ולהתפשר כמוהם.

אבל לניצחון הזה יש מחיר. לא אחת עולה בספר האופציה הקלה: אנשים שמסתירים או לפחות מצניעים את יהדותם כדי לסלול לעצמם מסלול חלק יותר באמריקה. ברור מאוד שאבא של ויל לא בחר באופציה הזו. ברור גם שוויל עצמו כן בחר בה, גם אם לא בצורה מוחצנת ומרתיעה כמו דמויות אחרות שמבליחות פה ושם במהלך העלילה. בסופו של דבר מתעוררת התחושה שאייזנר מקבל את הדימוי הפתאטי של היהודי המהגר ומשתדל מאוד להתנער ממנו, להציב חיץ ברור בינו ובין השטעטעל של השיכונים בניו יורק שאותם הוא מתאר. יש לו צידוקים מצוינים, כמובן. למשל, הוא לא סתם מתגייס כמו אמריקני טוב, הוא הולך להילחם בנאצים, כלומר להגן על היהודים. אבל ברור למדי שההתגייסות הזו היא התרסה כנגד מרכיב שהוא מזהה עם הזהות היהודית שלו. על ההתנערות שלו מזהותו היהודית הוא מפצה בכך שהוא מאמץ עמדה פטרונית כלפי היהודים שלא התקדמו כמוהו בסולם האבולוציה. למעשה אפשר לומר שכל מפעל הקומיקס היידישקייטי של אייזנר הוא צעד פטרוני כזה, מחווה סנטימנטלית כלפי הקהילה היהודית שהשאיר מאחוריו, מחווה שלמעשה כולאת אותה בתוך דימוי נוסטלגי של שטעטעל קסום אבל דביק ומפגר במקצת.

ובכל זאת, מה שיפה ב"אל לב הסערה" הוא שנראה שאייזנר כמעט איננו מטייח את הקונפליקט ×”×–×”. הספר כולו הוא התכווצות אחת גדולה של ילד, גם אם ×–×” כבר ילד בן שבעים, אל מול הפשרות המביכות של אבא שלו – הפשרות שעליהן, בסופו של דבר, הוא טיפס בדרך אל ההצלחה. ובמידה מסוימת זוהי הודאה בכך שהבחירות שלו עצמו היו גם הן פשרות. במקום שבו אביו וויתר על הכבוד וההגשמה האישית ויל אייזנר וויתר, למעשה, על זהותו היהודית והגיע אל "מקום חלק וריק, משהו כמו פני הירח".

 

 

3. אפילוג

"ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות." (אסתר ד: י"ג-י"ד).

ויל אייזנר לפחות לא מחריש. גם זה משהו.