דברים שנישאו אתמול בקמפוס תל אביב בעצרת המשותפת לסטודנטים, מרצים וסגל זוטר נגד הפרטת האוניברסיטה:

אומרים שהסטודנטים הם הנפגעים הגדולים ביותר מהשביתה. ואני אומרת לכם, כסטודנטית שרוצה ללמוד, שהשביתה שאנו נמצאים בה היום היא רק קצה הקרחון. בתור מי שלומדת כאן זו השנה הרביעית, אני יכולה לספר לכם על השביתה האמיתית. זו שמתרחשת בכל הקמפוסים, יום יום, שעה שעה. השביתה הזו שאני מדברת עליה היא סמויה מן העין, אך מזיקה בהרבה מכל שביתה אחרת. השביתה הזו מתרחשת דווקא כשכולנו נמצאים בכתות ולכאורה לומדים. והשביתה הזו היא לא של המרצים, ולא של הסטודנטים, גם לא של הסגל הזוטר – אלא של האוצר. של האוצר, ושל הסניף המקומי שלו – הנהלת האוניברסיטה.

באתי לאוניברסיטה ללמוד, וגיליתי – כאן שביתה. גיליתי שאי אפשר לקיים דיון בכיתת תרגיל של שבעים תלמידים. גיליתי שאי אפשר לכתוב עבודות כשהספריה לא קונה ספרים חדשים. גיליתי שמשנה לשנה יש לי פחות ופחות קורסים לבחור מתוכם. שמעתי מחברים שלי שחוגי הלימוד שלהם נסגרו, ×›×™ הם לא היו רווחיים מספיק. במסדרונות התחלתי לפגוש יותר ויותר סטודנטים שלומדים בתכניות חוץ תקציביות – תכניות שבהן משלמים סכומי עתק תמורת תואר שני במינימום זמן ומאמץ, וברמה אקדמית מפוקפקת. גיליתי שמרצים בכירים יצאו לפנסיה, וצעירים לא באו במקומם, בגלל הקיצוץ בתקני המרצים. גיליתי שחברים שלי בחוג להנדסה מגישים תרגילים רק בשלשות – אותם אנשים שאחר כך יבנו את הגשרים בארץ הזאת. ואפילו שמעתי על מרצה אחד בחוג לפיסיקה שנאלץ לקיים את שעת הקבלה שלו בשירותי הבנות בבניין מדעים מדויקים – בחיי.

באתי לאוניברסיטה במחשבה שאני מגיעה למוסד אקדמי וציבורי, שמטרתו יצירת ידע והנחלת ידע לחברה. אבל בארבע השנים שבהן אני נמצאת כאן, גיליתי שהשביתה של האוצר שוברת את כל מה שציבורי באוניברסיטה, ואת כל מה שאקדמי באוניברסיטה. האקדמיה אמורה לתפקד כמוסד ציבורי במימון ציבורי הפועל למען החברה, ולא להיכנע לתכתיבי השוק. אלא שבשנים האחרונות האוצר וראשי האוניברסיטאות עושים יד אחת להפריט את ההשכלה הגבוהה בישראל.

ומשעה שהאוניברסיטה מתחילה להיות מנוהלת בתור עסק פרטי, היא מפסיקה לראות בסטודנטים משכילים וחוקרים לעתיד, ורואה בהם מקבץ ארנקים שניתן לרוקן אל תוך התקציב שלה. שערי האוניברסיטה הולכים ונסגרים בפני הציבור: כבר היום, חברים שלי שאינם נהנים מתמיכה כלכלית של ההורים מתקשים לעמוד בדרישות שכר הלימוד. ואם יעלו אותו עוד, אז שביתת האוצר תנחל את הצלחתה הסופית – אוניברסיטה לעשירים בלבד. שלא לדבר על הקהל הרחב – באוניברסיטה הציבורית של פעם, השיעורים היו פתוחים לשומעים חופשיים. כעת השיעורים מתנהלים בדלתיים סגורות, והכניסה אליהם מותנית בתשלום. באותו האופן, כל מי שמידפק על שערי הספריות ללא תעודת סטודנט או סגל מוצא את עצמו מול השומר והקופה הרושמת.

כידוע, לא רק באוניברסיטאות החינוך הציבורי בישראל נמצא במשבר. לא במקרה צועק רן ארז כבר שבועות מעל הבמות שסך השעות שקיצצו לתלמידי בתי הספר מסתכם בשנת לימודים שלמה. בשש השנים שבהן קרה הדבר, אצלנו בהשכלה הגבוהה קוצצה אוניברסיטה שלמה: 800 מרצים בכירים הלכו הביתה, ואחרים לא באו במקומם. בבתי הספר בחרו בדרך הקלה להתמודד עם המצוקה, והורידו דרמטית את הרמה של מבחני הבגרות. גם אצלנו, בעקבות הקיצוצים באה ירידה בדרישות האקדמיות – עם פחות שעות לימוד לתואר, פחות סמינריונים להגיש, ויותר ויותר בוגרי תואר שני ללא תזה. וכך יותר ויותר בוגרי תיכון זכאים לתעודת בגרות – על אף שנכשלו במבחנים הבינלאומיים. בקרוב אצלנו: בעתיד הנראה לעין, תואר באוניברסיטת תל אביב ×™×”×™×” שווה פחות מתואר באוניברסיטת לטביה.

אכן, הבעיה היא אותה בעיה: נרדמנו בשמירה. שתקנו כשההפרטה החלה לנגוס בחינוך ובהשכלה הגבוהה. אבל גם הפתרון הוא אותו פתרון – המאבק על החינוך הוא מאבק אחד. האוצר כמעט הצליח במהלך ×”"הפרט ומשול": בתחילת הסמסטר המורים שבתו, התיכוניסטים ישבו בבית; המרצים מחו על השחיקה בשכרם, ואנחנו הסטודנטים משכנו בכתפיים וחיכינו לפברואר – המועד שבו הבטיחה הממשלה לדבר איתנו על העלאת שכר הלימוד. כולנו שיחקנו היטב לידיים של האוצר, שקיווה לשבור אותנו בדיוק כך: מגזר אחר מגזר.

ואז התחיל לקרות משהו אחר. תלמידי התיכון החלו לצאת מהבית ומהקניון, והצטרפו למורים המפגינים. גם אני וחבריי לבשנו שוב את חולצות המאבק האדומות, ויצאנו להפגין עמם. כאשר המרצים הושיטו לנו יד לפתיחת חזית משותפת, נעלנו יחד איתם את שערי הקמפוס – בתל אביב בשבוע שעבר, ובחיפה החל מאתמול. כמו אחינו הצעירים בתיכונים, אנחנו מבינים שהאינטרס של המורים שלנו לקבל שכר הולם הוא גם האינטרס שלנו לרמת הוראה ראויה. המרצים בתורם מתחילים להבין שאין טעם בהעלאת שכר ללא החזרת התקנים שקוצצו, ויותר מכך, שהחזרת התקנים היא אינטרס משותף להם, לסגל הזוטר ולסטודנטים. אם אין תקנים למרצים, רמת ההוראה נפגעת, למתרגלים אין אופק תעסוקתי והסגל הבכיר הופך לארגון פנסיונרים שכוחו הולך ופוחת.

ההפגנה המשותפת היום היא צעד נוסף בכיוון הנכון – צעד שבו כולנו מצהירים על מחויבותנו אלה לאלה. אסור שזה ×™×”×™×” הצעד האחרון.

השביתה של האוצר היא השביתה היחידה שאותה אני מציעה לשבור בצווי מניעה – אבל אלה צווי מניעה שכולנו צריכים להיות חתומים עליהם – מורים, סטודנטים, מרצים, סגל זוטר, תלמידים והורים. צווי המניעה הללו קוראים: צאו מכאן. חדלו להפריט אותנו לדעת, די לקיצוצים חסרי התבונה. האוניברסיטה היא שלנו, בתי הספר הם שלנו. יחד אנחנו קוראים לאוצר: סיימו את השביתה שלכם!

הביטו בתמונה הזו.

שביתת המורים עומדת להשבר בימים הקרובים. משרד האוצר שלף את נשק יום הדין, והוא יכריח את המורים להתייצב בכיתות בצו בית משפט. אני מניח שסירוב לשבור את השביתה יגרור, או יכול לגרור, העמדה לדין על בזיון בית הדין.

מספרים לנו במשך יותר מחודש שרן ארז הוא עקשן גדול, שמנהל מלחמת אגו. מספרים לנו שהוא מקבל משכורת שנתית של 450 אלף שקלים. יכול להיות. בחישוב חודשי, אגב, ×–×” יוצא 37,500; לא כל כך גבוה. האנשים שמוחים על שכרו של ארז, אגב, הם בדיוק אותם אנשים שחגרו שק ואפר כשהעבירה שלי יחימוביץ' הצעת חוק שקבעה שמנהל חברה לא ירוויח יותר מפי 50 ממקבל השכר הנמוך ביותר. למנהלים – אותה קסטה מקודשת – מותר להרוויח כל סכום; למורים, ודאי מורים זקנים, אסור להרים את האף.

אנשים שכדאי להאמין להם, כמו מוטי גילת, אומרים לנו שרן ארז גורר אחריו קופת שרצים שהיתה מרשימה אפילו פוליטיקאי. יכול להיות. יכול להיות מאד, אפילו. אבל זה לא רלוונטי.

הדבר הרלוונטי הוא שרן ארז מקובל על המורים כמנהיגם, ושהוא המנהיג שבו הם בחרו לנהל משא ומתן מול האוצר, ושהם המשלמים את משכורתו. אני לא בחרתי בו וגם מוטי גילת לא, אבל המורים דווקא כן. אז בואו נשים את ארז בצד, ונעבור מטיעונים לגופו של אדם לטיעונים ענייניים. מה הדרישות של המורים?

די צנועות, בעצם. הם רוצים תוספת שכר של 8.5%, ירידה מדרישה של 15%. הממשלה מסכימה, כאילו – אבל היא רוצה להעלות את המשכורת בשלוש פעימות. אני מצטער, אבל ממשלת ישראל היא חדלת פרעון בכל מה שקשור לאשראי ציבורי. בתחילת החודש ×”×™×” שכר המינימום אמור לעלות בסכום מעורר חלחלה של 140 שקלים טבין ותקילין. ×–×” ×”×™×” סכום שהממשלה התחייבה לו, בעת הקמתה, כשדנו על העלאת שכר המינימום. לפני שבועיים חזרה בה הממשלה מהבטחתה, והמשכורת לא תעלה עד יולי 2008. מה יקרה ביולי? אולי תהיה הוראת שעה. אחרי הכל, אין ספק שעליה של 140 ש"×— בשכר המינימום תרסק את דירוג האשראי של ישראל.

רצוי לציין ש-140 השקלים הללו היו בעצם פיצוי על שחיקת השכר. המחירים של כל דבר, מבשר ועד שכר דירה, עלו משמעותית בשנה האחרונה. המחירים עלו, אבל השכר לא. אז אחרי ×–×”, מדוע צריכים המורים להאמין לנוכלים מן האוצר, שבהבטחות הם טובים ובקיום – קצת פחות? מה יקרה אם, בבוא עת הפעימה, יחליט האוצר שלא בא לו? שוב יצאו לשביתה?

הלאה. המורים דורשים את הורדת מספר התלמידים בכיתות. האוצר מסרב – “בטענה שאין ×–×” עניינם של המורים אלא של הממשלה". בינתיים, לא נערי האוצר הם אלה שצריכים לשבת בכיתות עם 40 תלמידים. מספר התלמידים בכיתה הוא בהחלט חלק מתנאי השירות של המורים. טענת האוצר אומרת דבר פשוט מאד: מספר התלמידים בכיתה לא יופחת.

המורים מוכנים לתוספת של שעות עבודה במתכונת אחד-על-אחד, האוצר דורש שזו תהיה הוראה פרונטלית. כלומר, האוצר מציע תוספת שכר עבור תוספת עבודה, מה שהופך את דרישות העלאת השכר של המורים לסבירות עוד יותר. הלאה. דרישה נוספת של המורים, שנראית לי כל כך בסיסית שלא ברור לי למה היא בכלל נתונה למשא ומתן, היא למנוע את ביטול הגמולים שכבר צברו.

הדרישה הקריטית של המורים היא החזרה של שעות לימוד, ×›-110 אלף מהן, 20 אלף מדי שנה. תחת שרביטה של לימור לבנת, קיצץ האוצר – בהנהגת סילבן שלום ובנימין נתניהו – 200 אלף שעות לימוד. ההצעה של האוצר מגוחכת: הוא מציע להחזיר רק שישית מהשעות שדורשים המורים.

×–×” נושא שיש להתעכב עליו. נתניהו וחבר מאחזי העיניים שלו חזרו שוב ושוב על המנטרה, על פיה "תן למישהו דג, והוא שבע ללילה; תן לו ×—×›×”, והוא שבע לשארית ימי חייו". כלומר, למד אדם להתפרנס, והוא מסודר. ×”×™×” ניתן לצפות, אם כן, שדווקא שרי האוצר האלה ישקיעו בחינוך, אבל – ראה ×–×” פלא – הם העדיפו לקצץ בו.

לפני חמש שנים ×”×™×” להם תירוץ. קראו לו המיתון. הם טענו שבעת מיתון, יש לקצץ את הוצאות הממשלה. הנסיון ההיסטורי – למשל, ×–×” של רוזוולט והשפל הגדול; במידה מסוימת, זו של גרמניה והיציאה מהשפל – אומר דווקא את ההיפך: על הממשלה להגדיל את הוצאותיה, ליזום מפעלים גדולים, כדי לגרור אחריה את המשק. זו יכלה להיות הזדמנות נהדרת מאין כמוה להשקעה בחינוך, בחכה ארוכה. נתניהו ואנשיו העדיפו לקצץ את החכות של ילדי ישראל.

לא משנה. אנחנו לא נמצאים כעת בשפל. הכנסות הממשלה ממיסים גואות. יש כסף. משרד האוצר שבאמת האמין ב"לתת להם חכות", היה מחזיר את השעות האבודות, ומוסיף עליהן ביד נדיבה. במקום זה, הוא מציע להחזיר רק שישית מהשעות שנגזלו.

מה קורה כאן? יש שתי תשובות אפשריות. האחת, האוצר מאמין שמגע עם מערכת החינוך הישראלית פוגעת ביכולתם של תלמידי ישראל לצאת לשוק העבודה, ועל כן יש להמעיט את החיכוך בין מורים, ספרים ותלמידים. התשובה האפשרית השניה היא שנערי האוצר לא מאמינים באמת בחכות, חינוך וכל המנטרות שהם מפזרים בציבור: הם מאמינים שאין ×–×” תפקידה של הממשלה להתערב בכלכלה, ושיש לצמצם את הוצאותיה עד למינימום. מי שיש לו, ויכול להרשות לעצמו, כבר יעניק לילדיו חינוך נאות. מי שאין לו – ובכן, תמיד ×™×”×™×” צורך בעובדי דחק.

וכשמסתכלים על הנושא מהזווית הזו, הרבה מאד דברים מתחילים להסתדר. למשל, מאמציו של האוצר להסתיר את ההכנסות האמיתיות של המדינה ממיסים; למשל, תחזיות הצמיחה המוטות שהוא מוכר לחברי הכנסת; המערכה הבלתי פוסקת כנגד ההשכלה הגבוהה; המרוץ הנצחי לעבר ההפרטה של כל דבר שזז – כש"הפרטה" היא מילת קוד שמשמעה, כמו ברוסיה של ילצין, הפשטת הציבור מנכסיו והעברתם לידי אוליגרכים, במקרה שלנו 18 המשפחות.

וכשרואים את כל ×–×”, השימוש של האוצר בבתי המשפט הופך לציני עוד יותר. הרי התוצאה ההפוכה – הוראה של בית המשפט לאוצר לממש, עד סוף חופשת חנוכה, את כל דרישות המורים – כלל לא עולה על הדעת. האוצר ×–×›×” בעוד כלי תעמולה: עכשיו הוא יוכל להציג את המורים, שנלחמים על טובת הציבור יחד עם טובתם, כפורעי חוק.

האוצר ניצח את המורים. כרגיל כשהאוצר מנצח, תושבי ישראל מפסידים. המורים יחזרו ללמד, אנוסים מכוח הפקודה. מה איכותם של לימודים כאלה, כמה ישקיעו בהם כשהם מקבלים שכר הנמוך, המוטל בספק, כשמאות אלפי שעות לימוד אבדו לעד – יכול כל אחד לנחש. עוד פחות מהאיכות הנוכחית, שגם היא נחותה ממה שהיתה לפני לבנת.

ועוד שנה, כשתלמידי ישראל – מלבד מיעוט קטן, ויש התאמה ברורה בין מעמד כלכלי ובין הצלחה בלימודים – ייכשלו שוב במבחן בינלאומי כלשהו, נשאל את עצמנו איך ×–×” קרה, ומה אפשר לעשות. המורים יהיו כבר מעמד שבור, שעמד בשביתה 50 יום בטרם נפל, שלמד מן השביתה רק לקח אחד: שאין טעם לצאת למאבק חסר שוויון מול האוצר, החמוש מלכתחילה בצווי בית משפט.

והחכות שהבטיח האוצר? הן יישמרו באותו מקום נסתר מן העין, שבו שמורות החיות המיתולוגיות, דוגמת החדקרן והעושר המחלחל מן העשירים כלפי מטה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור