לפני שנה ומשהו היה לי רעיון, כשהלכתי מהבית שלי לבית של אסף דבורי, כדי לפגוש אותו ואת איתמר, בשביל לכתוב, עאלק. הלכתי על חוף הים ואמרתי לעצמי: נכון TED זה מגניב? נכון אם היו מכרז על פתיחת סניף TED הישראלי אז הסיפור האמיתי והמזעזע של היו לגמרי ניגשים? היי, למה שהסיפור האמיתי לא יעשה TED! רק קצר! TED זה קצת ארוך! כן, הסיפור האמיתי יעשו TED קצר! ובאתי כולי נרגשת, עם ראש רוחש רעיונות, לאיתמר ואסף, שאמרו: היי, למה שהסיפור האמיתי לא יעשה TED! וככה נולד 12 דקות.

מאז אנחנו עובדים קשה על הרעיון הזה. בהתחלה אני ואסף ואיתמר, ואז איתמר פרש ולירון מילשטיין הצטרפה. חמישה ערבים כבר עשינו. שזה שלושים מרצים שעלו על הבמה ודיברו על דברים שמעניינים אותם, וכמה מאות אנשים שבאו להקשיב להם מדברים על הדברים שמעניינים אותם. חמישה ערבים זה גם שעות של זריקת שמות של מרצים לאוויר, של פגישות עם מרצים, של שיחות עם מרצים, של חיפוש מקומות לעשות בהם את הערב הבא, של תיאום עניינים לוגיסטיים, של פוסט מורטם ושל רעיונות לשיפור. זה קסם אמיתי, לפחות בשבילי (ההשפעה של 12 דקות על החיים שלי היא פוסט שלם ונפרד, שכנראה לא ייכתב לעולם, רק ייאמר בלחש בחדרי חדרים פנימה).

אבל חמישה ערבים זה גם עשרות פוסטים בסיפור האמיתי. בהתחלה זה היה נראה הגיוני. אם 12 דקות נולד מהסיפור האמיתי, למה שלא ימשיך בו. אחר כך זה כבר נראה פחות הגיוני, כי 12 דקות החליף את הסיפור האמיתי בבית של הסיפור האמיתי וזה לא יפה. ובסוף זה כבר היה ברור שהכי השתלטנו השתלטות עוינת וזה לא מתאים, לא לסיפור ולא לנו. אז עשינו מעשה: אתר חדש של 12 דקות!

אז קודם כל, לכו תראו אותו. רוני שני עשתה שם עבודת עיצוב וכתיבת קוד רבה ומייגעת, בתבנית וורדפרס שמבוססת על עיצוב של פזית בנימין. אז לגמרי לגמרי תודה לרוני ולפזית. כל ההרצאות שהיו פה, עברו לשם. ושם גם יש כל מיני דברים שלא העזנו לשים פה, כמו תמונות מהרצאות, תגיות מופרכות, וכל מיני לינקים לדברים שהיינו מארחים ב-12 דקות לו היינו TED האמיתי. ל-12 דקות יש עכשיו בית באינטרנט. ואני יודעת שייקח קצת זמן עד שאנשים יגלו אותו, אבל אני רגועה. אני יודעת שהם יגלו אותו. כי סיפרנו לגוגל. וכי יש לנו סטיקרים!

אבל מה יקרה עם הסיפור האמיתי עכשיו? בלוג מזדקן זה קטע. מצד אחד, בלוג הוא לא המטרה, אלא האמצעי. הוא נועד כדי שאנשים יוכלו לכתוב על דברי תרבות מבלי שיטרידו אותם בעניינים של אופנה ושל אורך הטקסט. הוא נועד כדי שאנשים יוכלו לדבר על תרבות במקום שמכבד תרבות, אבל מכבד גם בני אדם, טכנולוגיה, הומור וכתיבה טובה. והוא מילא את המטרה ועשה את שלו (אני חושבת), ואני לא יכולתי לפרסם ספר ולעשות את 12 דקות בלי הסיפור, ואיתמר לא יכול היה להיהפך לאקטיביסט הפוליטי שהוא בלי הסיפור. ואלו הדברים שמעניינים אותנו עכשיו, ואנחנו עושים אותם לאו דווקא באמצעות בלוגים. אז אולי צריך פשוט להשאיר את הסיפור כמו שהוא וללכת למקומות אחרים, כי נוסטלגיה זה הכי פריוולגיה לגברים לבנים.

ומצד שני, בלוג הוא בית, הוא המקום הזה שאתה מרגיש בו נכון. ויש פה חתיכת הסטוריה וז'רגון וז'אנר כתיבת פוסטים, שמתאים רק לפה. והכי הייתי רוצה לחזור לכתוב פוסטים לסיפור האמיתי. הם ממשיכים להתנסח לי בראש כל פעם שאני קוראת ספר טוב במיוחד או רע במיוחד, או רואה דברים חדשים באינטרנט או בטלוויזיה או בקולנוע או במחול. ואני מתגעגעת גם לגאווה הזאת של: כתבתי פוסט! סוג של מעשה שיש לו התחלה אמצע וסוף, ויש לו תגובות ויש לו אמירה. אז האם הסיפור האמיתי יחזור להיות מה שהוא היה, לפני שחנקנו אותו עם 12 דקות, ולפני שהזמן הפנוי שלנו הוקדש גם לדברים אחרים?

אני לא יודעת, וזה לא תלוי רק בי, אבל אני הכי סקרנית לגלות!