ארכיון תגיות: נורמות

אין מטרות, אין אכזבות

nailbender, flickr. CC By AC

תהיתי פעם אם סרטון הדרכה לאכילת סושי הוא פרודיה-סאטירית על יפנים וסרטוני הדרכה. בתגובה, טענו שורצי הבלוג כי אני "יפנופוב". חיי לא חזרו למסלולם.

מאז עבר קצת זמן. נשיא שחור נבחר בארה"ב, רה"מ אידיוט נבחר בישראל; למדתי קצת זן, איבדתי קצת משלוותי; וכן הלאה וכן הלאה, אבל איכשהו יוצא שאני עדיין מתעסק באותם הדברים. לכן, בין השאר, לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב כאן. ×›×™ אם יש משהו שהפרויקט שיזמה קרן לימד אותי הוא ×–×” – עד כמה אני × ×¢ באותן לולאות. מנוסחות טוב יותר אולי, יתכן אפילו שעמוקות יותר. אבל אותן לולאות בדיוק. אז אכתוב על הפוסט ההוא, שאני כתבתי, ולא על פוסט של מישהו אחר. עם מעט מזל, מישהו יתעצבן מספיק בשביל להתניע פוסט בעצמו. וכן הלאה וכן הלאה.

ארץ נהדרת

כחודש אחרי "עופרת יצוקה", איה הכריחה אותי ואת אסא (בנועם, בנועם!) לצפות בפרקים של "ארץ נהדרת" על המלחמה. זה היה מדהים. הביקורת על המלחמה היתה גלויה לגמרי. וזאת בתכנית טלוויזיה מגה-פופולרית, שאחוזי הרייטינג שלה מתחרים רק באחוזי התמיכה במלחמה.

וזה הטריד אותי, גם אז. אנשים חתמו על עצומות שקראו לפיטורי יונית מה-שמה, ואף אחד לא חשב על לינץ' בטל פרידמן. איך זה?

אז הסתכלתי שוב. מאחר שהקטע נמצא באתר "מקו", ואין אפשרות לקישור ישיר או לאמבדינג, תאלצו להגיע אליו בדרך הקשה. כנסו הנה, חפשו את הקטעים מהעונה השישית ומהתכנית מה-3-12.1.09 יש שם קטע בשם "אין מטרות, אין אכזבות". צפו בו רגע.

הרמטכ"ל יחד עם המסייעת עומדים בחור כלשהו בעזה. אהוד ברק מגיע כדי להסביר על יעדי המבצע. אין למבצע יעדים, הוא מסביר. כאמור, "אין מטרות, אין אכזבות". כאשר שואלים אותו מה השלב הבא, הוא מסביר: "עכשיו נעבור לשלב הדשדוש חסר התכלית שבו אנחנו נשאיר אתכם באותו מקום, מה שיהפוך אתכם למטרות נוחות ויביא, כמובן, לעוד קורבנות".

זו אכן ביקורת על המבצע. אהוד ברק (כנציג הדרג המדיני) חוטף על הראש. הרמיזות למלחמת לבנון השניה בוטות: הפעם אין יעדים, בניגוד לפעם הקודמת; נדשדש עד שיהיו לנו המון הרוגים, כמו בפעם הקודמת. סאטירה.

אבל זו לא חייבת להיות סאטירה שמאלנית. הקטע ×”×–×” יכול באותה המידה לומר את הדבר ההפוך – צריך להיכנס לעזה עכשיו, בכוח, ולוותר על "שלב הדשדוש חסר התכלית".

הקטע היחיד בסצינה שנוטה שמאלה בצורה חזקה הוא המשפט הזה: "מיד אחר כך יחתם הסכם הפסקת אש. כמובן שאני לא רואה אף אחד אומר מה ההבדל בינו לבין ההסכם שיכולנו להשיג לפני שבועיים". אלא שהמשפט הזה נאמר בהקשר. אם הביקורת שמובעת בסצינה נובעת משמאל, המשפט הזה הוא הצהרה שמתייחסת למבצע כולו, ואפילו לכל מבצע בעזה. מימין, אותו משפט מתייחס רק למבצע כפי שהוא בוצע (יבוצע, בהקשר הזה) בפועל: בהססנות, בדשדוש ובלי מטרות. ההקשר קובע כיצד יש לעגן את המשפט הזה, וההקשר נקבע על פי האמונה הפוליטית של הצופה. סאטירה.

ארץ אחרת

בפוסט אחר הזכרתי סצינה מתוך "קברט" (זהירות, ספוילר זעיר יופיע בפסקה זו). ג'ואל גריי, שמגלם שחקן קברט בגרמניה בשנות השלושים, רוקד על הבמה עם גורילה. השיר נקרא "If you could see her through my eyes", וכמצופה מהכותרת גריי שר על אהבתו לקופה המגודלת. היא לא מעשנת או שותה ג'ין, הוא אומר, והיא חכמה ומוצלחת. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, ממשיך גריי, הייתם מבינים. ואז מגיע הסיום: "אם יכולתם לראות אותה דרך עיני, לא הייתם חושבים שהיא יהודיה בכלל".

במשך שנים חשבתי שזו סאטירה נהדרת. קל לחשוב כך, מישראל בשנות האלפיים. מיותר כמעט לפרוט את הטענה: אי אפשר לכפות על אדם את מי עליו לאהוב. אבל בעיניים נאציות, זה קטע שונה לגמרי. תראו, רבותי, איך אדם מפזז עם גורילה. איך הוא לא רואה את זה?

לא ממש בא לי לומר שכל אחד רואה את שהוא רוצה לראות. אנשים מגיבים לסימנים. את יונית מה-שמה רצו להעיף מהטלוויזיה וכו'. משהו אחר קורה כאן. בשני הקטעים, הסאטירה מעוגנת בתוך ספקטרום הדעות המקובל. ב"ארץ נהדרת", גם אם תופסים את הקטע כביקורת שמאלנית, הטיעון נעדר אמפתיה כלפי הפלסטינים. המבצע עלול לסכן את חיי חיילינו, אבל הפלסטינים אינם קריטריון. אני זוכר את סוג הטיעונים הזה. השתמשתי בו בכל פעם שהתווכחתי עם מישהו על המלחמה. דיבורים על זכויות אדם לא יובילו אותך לשום מקום, אז אתה גולש לפרקטיקה, למחיר ומדיניות. אני יודע שגם קרן מכירה את זה. כדי להיות שמאל אפקטיבי, עליך לדבר ריאל-פוליטיק. כך גם כאן. ביקורת על המלחמה, אבל מתוך עמדה שמכירה בה כאפשרות, לא ריאלית אך לגיטימית.

ב"קברט" קורה אותו הדבר. כדי לטעון כנגד ההפרדה בין יהודים לגרמנים, צריך להפריד ביניהם. יותר מזה, היהודיה היא מי שהופכת לגורילה. אחרת, כמובן, הסאטירה לא היתה עובדת בכלל. אם אישה היתה רוקדת עם קוף, ומסיימת ב"לא הייתם חושבים שהוא גרמני בכלל", לא ברור היה כנגד מי הביקורת. אבל גם אם אישה היתה רוקדת עם קוף והקוף היה זה ששר, עדיין העסק לא היה עובד. למה הגרמני הוא קוף? אף אחד לא חושב שגרמני נראה כמו קוף. מאיפה זה הגיע?

יצירות נבנות על הנחות של ידע ונורמות שמשותפים לנמען ולמחבר. גם סאטירות. בדרך כלל, סאטירות מלעיגות על משהו בהתבסס על אותן נורמות. במקרים שבהן הסאטירה מלעיגה על נורמה, היא תעשה זאת בהתבסס על נורמה אחרת, שאותה היא תציג כמרכזית יותר. אבל כדי שסאטירה תהיה אפקטיבית, עליה לחלוק עם הנמען לפחות חלק מהנורמות שעומדות בבסיסה. בניסיון לעשות זאת, "ארץ נהדרת" ויתרה על הפלסטינים, ו"קברט" אימץ את ראיית העולם הנאצית.

תרגיל בדמיון מודרך

כיצד יפרש קהל ישראלי את אותה סצינה מ"קברט", בשינוי קל: ג'ואל גריי רוקד עם הגורילה. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, וכן הלאה. השיר מתקרב לסיומו. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, וכן הלאה, "לא הייתם חושבים שהיא ערביה בכלל".

לה מיזנטרופ

אני קורא עכשיו, שוב ולאט מאוד הפעם, את "מסע אל קצה הלילה" של לואי פרדינן סלין. בסיכום זריז: סיפורו של מיזנטרופ. בסיכום זריז פחות, מהכריכה האחורית: "חייו, אהבותיו ובעיקר שנאותיו של פרדינן בארדאמי על רקע מלחמת העולם הראשונה והתהליכים החברתיים והכלכליים שחלו אחריה והחישו את עליית הפאשיזם באירופה…".

אבל בלי קשר למלחמת העולם הראשונה ולאפריקה ואמריקה – שכולם נוגעים בי אישית בדרך כזו או אחרת – הסיפור הוא על מיזנטרופ. כמו "טימון איש אתונה" של שייקספיר או "קאנדיד" לוולטיר או הסיפורים של ×’×™ דה מופסאן, מה שבאמת מעניין ב"מסע אל קצה הלילה" ×–×” השונא, והשתקפות מושאי שנאתו דרך עיניו.

שלא כמו "טימון" או "קאנדיד" או מופסאן, "מסע אל קצה הלילה" הוא ספר טוב. אולי הטוב ביותר שקראתי. אני יכול לבוז לטימון ולוולטיר ולמופסאן על שנאת האדם שלהם. היא מגוחכת בעיני, ופשטנית.

אני לא יכול לבוז לסלין.

גם סלין תורם לסיפור האמיתי והמזעזע של. ואתם?

***

"מה שנחוץ, בעצם, בשביל להגיע לשלום מסוים עם בני-אדם, קצינים ולא קצינים, לשביתות-נשק רופפות, אמנם, אבל בכל-זאת חשובות מאוד, זה לתת להם ויהי-מה להתהדר, להתפלש בסיפורי התפארות מטופשים. אין גאוותנות נבונה. הגאוותנות היא יצר. גם אין אדם שהוא לא קודם-כל גאוותן. התפקיד של אסקופה נדרסת מלאת הערצה הוא כמעט התפקיד היחיד שבני האדם מוכנים לראות בסובלנות את זולתם משחק אותו וליהנות מזה קצת" (141)

בעצם, אף מיזנטרופ איננו זר. לא באמת. אינך יכול להיות זר לאנושות כאשר אתה שופט אותה בערכיה היא. יותר מזה, המיזנטרופ כותב. הוא לא רק שונא אותנו, הוא רוצה שנשנא גם כן. סמיוטית, הערך "גאוותנות" אינו רק שם תואר, הוא גם מסומן בפלוס או מינוס ערכיים. סלין לא צריך להסביר מה רע ב"גאוותנות", הרע שבה הוא קדם הנחה. לקבל על עצמך את תפקיד המיזנטרופ פירושו גם לקבל לפחות חלק מהערכים האנושיים.

***

הערת שוליים: אם כבר זר, אז ז'ורז' פרק. לא מזמן מיטל קישרה למאמר של פרק על סידור הספריה. זה פרק. הוא מפשיט מהספריה כל ערך תרבותי, והופך אותה למאגר נתונים, שאפשר לשחק איתו. כמעט אפשר לחוש איך הוא חושב, בווקטורים, במרחבים. איני זוכר עוד הרבה מ"חלל וכו': מבחר מרחבים", אבל נדמה לי שזה דומה. פרק יכול לראות את העיר ואת הבית אחרת, כי הוא שוכח את כל הסכמות התרבותיות שאנחנו מלבישים עליהן. מבחר אפשרויות המשחק שלו גדל ככל שהוא מבטל את המובן מאליו. והמובן מאליו הזה יכול להיות מובן מאליו רק בתוך מסגרת ממשמעת.

לא קראתי את "ההיעלמות", ספר שלם ללא האות "e", אבל אני רוצה לדמיין שהאילוץ החיצוני הולך ומשתלט על העולם. אני לא רוצה בספר שלם ללא האות "e", אני רוצה בספר שבו העולם חסר את האות הזו. אם כבר זר, אז פרק.

***

"הסרן פרמיזון שלי, זה שרגע קודם עוד לקח על עצמו לטהר את הסיפון מנוכחותי המרקיבה, מרגע שמצא אצלי אוזן קשבת שאין כמוה, התחיל לגלות בי כל מיני סגולות נעימות. הזרימה בעורקיו נהיתה כאילו יותר רכה בהשפעת המחמאות המקוריות שלי, מבטו התבהר, עיני השתיין המושבע שלו, עיניים מחורצות ומלאות דם, אפילו התנוצצו מבעד לטמטום שלו ומעט הספקות שאולי היו לו בעומק לבו לגבי ערכו, וברגעים של ייאוש גדול עוד היו מנקרים בו לפעמים, פגו לזמן-מה, כמה נהדר, בזכות פעולתן המופלאה של אמירותי הנבונות והקולעות" (142)

בארדאמי של סלין אינו זר. חישבו על המשפט הזה, שמוגנב בתוך כוס התרעלה הכללית: "ומעט הספקות שאולי היו לו בעומק לבו לגבי ערכו, וברגעים של ייאוש גדול עוד היו מנקרים בו לפעמים, פגו לזמן-מה". רגע החמלה הזה אמיתי באמת. בארדאמי אולי מתעב את פרמיזון וגאוותנות גם, אבל הוא יודע מאיפה שני אלה צמחו. הסרן פרמיזון אולי מִטַפֵּש, אבל הוא עושה זאת באותו אופן שבו מִטַפֵּש אדם רעב מאוד. הגאוותנות היא לא יצר, כמו שהוא כותב קודם, היא צורך.

***

הוא היה יכול לכתוב את זה גם אחרת, סלין. הוא היה יכול להדגיש את הרעב. הוא היה יכול להבין את פרמיזון ואת אפריקה הקולוניאלית ואת מלחמת העולם הראשונה. אבל אולי טוב שלא הבין. כי אחרת, אם נבין את הסרן, אם נראה את מערך היחסים האנושיים כפי שהוא באמת, על כל מורכבותו, אנו עוד עלולים להתפתות ולהאמין ב"טוב שבעולמות האפשריים". ואז לאן נגיע?

***

שתי הערות שוליים:

 

1.

לא קראתי את לייבניץ. רחמו עלי, יהודים.

 

2.

עניין המיזנטרופ ממש מעניין אותי תיאורטית. יש פה סוג של כוריאוגרפיה נורמטיבית. הגבהה של ערכים מסוימים על חשבון ערכים אחרים; הרחבה של ערכים מסוימים (הסגולות של הפחדנות מול הטיפשות שבכבוד) והתייחסות מצוצמת לערכים אחרים. יש לי המון רעיונות לא אפויים בנושא. אם יתחיל דיון, אצטרף.