הבעיה הכי גדולה של מרחבים, ואני מדברת כאן בעיקר על אלו מהסוג הפרטי, היא כמובן הלכלוך. הלכלוך הוא התוצאה של כל פעולה שלנו במרחב; מעשנים סיגריה, משאירים בדל במאפרה וקצת אפר מסביב למאפרה. שותים קפה, משאירים כפית בכיור וכוס על השולחן; מקלידים, משאירים חיידקים מהעולם על המקלדת. ואני לא מדברת בכלל על פעולות מורכבות כמו בישול/אפייה או סקס.

כל רכישה שאנחנו מבצעים מכפילה את הצורך שלנו בניקיון. אנשים שגרים בבתים שהם הבעלים שלהם מקפידים על ניקיון יותר מדיירים בדירות שכורות, אנשים שיש להם ארבעה חדרים מנקים יותר זמן מאנשים שיש להם שני חדרים, אנשים שיש להם אוסף בובות סיניות או אוסף אגרטלים או אוסף ספרים מתאמצים יותר בשעת הניקיון מאנשים שאין להם חפצים כלל, אנשים שגרים בבית צמוד קרקע, עם חצר ושביל המוביל אל הבית, מנקים לא רק את הבית, השם ישמור, אלא גם את סביבות הבית.

כל רכישה מגדילה גם את הצורך בחומרי ניקיון מסוגים שונים. אנשים שמנסים להגן על הספרים שלהם מאבק, ומניחים אותם בספרייה מחופת זכוכית, צריכים לרכוש גם חומר כחול לניקוי זכוכיות. אנשים שיש להם רצפת פרקט צריכים לקנות חומר לרצפות פרקט. אנשים שיש להם שירותים חדשים, צריכים להקפיד ולקנות גם חומר לניקוי קרמיקה. אנשים שיש להם ספות מעור צריכים לרכוש חומר לניקוי ספות מעור. שלא לדבר על המוצרים לעקרת הבית ההיסטרית, שכוללים שילוב של חומרים מסוכנים לאדם עם ריח טוב לכאורה, כמו אקונומיקה בריח תפוח או אקונומיקה פלוס חמצן פלוס חומר הדברה בריח אורנים לרצפה.

הניקיון הזה הוא לא מחוייב המציאות, הוא רק הניסיון האינסופי שלנו לעמוד בתו תקן. תו התקן הזה אינו בריאותי, כמו שאנשים מסויימים, חובבי ניקיון, בדרך כלל מהמין הנשי והאימהי, אוהבים לטעון. משום שאם היה מדובר בבריאות גרידא, היה עלינו רק להקפיד שהאוכל לא יהיה רקוב, ושכל החרקים המגעילים/מזיקים יישארו מחוץ למרחב שלנו, במרחב הציבורי. מלבד אנשים עם צרכים מיוחדים (אנשים עם תינוקות, למשל, שאומרים עליהם שהם אוכלים מהרצפה, או אנשים עם אלרגיות), אבק על החלון או על הספרייה, או פנלים לא נקיים, לא מזיקים לאיש.

תו התקן הזה, כך אני מנחשת, הומצא על מנת להיות מיושם תמיד בידי אנשים נחותים מהאנשים שאמונים על תו התקן, בדומה לדינמיקה שמתרחשת מאחורי כל תו תקן תרבותי. בימים בהם נשים היו הנחותות, הן היו אלה שהיו אחראיות על ניקיון הבית, ועל מירוק כלי הפליז, וצחצוח החרסינות, ועל כריעה על הרצפה לשם שטיפתה. בימים בהם נשים עובדות כמו גברים, אלו הם המהגרים שמוזמנים לאותם בתים שעומדים בתו התקן כדי להעלים במחי ארבע שעות ומאה ששים שקל את תוצאות כל הפעולות שלנו במרחב.

כותבת ארנה קזין (בבל, 2008) בחיבורה היפה "על הנוחות": "כדי להבטיח שנפנים את אשליית הנוחות, התרבות שלנו מצמצמת את תפקידיו של האדם בחברה לתפקידו של הצרכן הנינוח, ומרחיקה מעיניו כל סימן למרכיבים אחרים של קיומו. רבדים של קיום – כמו האדם כעובד, כחלק מהמרקם הטבעי, כיוצרת, כחברה בקהילה, כמחפש, כממציאה – שמתנגשים פעמים רבות ב"אדם כצרכן" ודורשים מאיתנו לצאת החוצה, להתערב בעולם, להשפיע עליו באופן אקטיבי. האדם כצרכן הוא בהגדרה יצור פסיבי שמתכנס בביתו. הוא לא צריך דבר, אלא שישרתו אותו ויקלו עליו את הצריכה" (עמ' 52-53).

במובן אחד, הניקיון הוא פן מסויים של הנוחות. הבורגנות, זו שכל תכליתה היא "עצלות הדובים הנרפית" (קזין, עמ' 37, שמצטטת את המניפסט הקומוניסטי), מתכנסת לה בסלוניה, אלו עם הטלוויזיה במרכז והספות הנוחות, והשלט הרחוק, וכוסות המים המינרליים מהכד שהביא השליח, והסלונים האלו תמיד נקיים מאבק וממוסר חברתי, מדיפים ריח של סיגליות וכוללים בתוכם מיני מתקנים שימושיים שנועדו כדי להשליט סדר במאות החפצים שאותם יש לנקות, שוב ושוב, במחזוריות מייאשת.

במובן אחר, אירוני וקתולי יותר, הצורך המומצא בניקיון הוא העונש שלנו על היותנו צרכנים. אנחנו משלמים על הרדיפה שלנו אחר חפצים לא רק בשעות העבודה הארוכות שאותן עלינו לעבוד כדי שנוכל לרכוש את אותם חפצים מיותרים ממילא, אלא גם בשעות העבודה הארוכות שאנחנו משקיעים כדי לנקות את אותם חפצים או כדי לממן את שכרם של אותם מהגרים/מנקים. ולכן, הדרך היחידה להתמודד עם המטלה המזוויעה והסיזיפית הזאת היא לזכור שזהו הנטל המועט יחסית שעלינו לשאת על גבינו בשם העובדה המצערת שאנחנו בורגנים.

מיטל שרון

ריצתה את עונשה לאחרונה ביום שבת, 21.6.08, למשך שלוש שעות, ואין לה כל כוונה לעשות זאת שוב עד אמצע אוגוסט לפחות.

הדבר הראשון שנראה לי משונה באתר של העין השביעית הוא בר הניווט העליון שלו; ברי ניווט עליונים נוטים לרכז את הקטגוריות התכניות המרכזיות באתר, כמו שבסופר מסדרים את המדפים על פי שימורים, מוצרי חלב וירקות ופירות, ואילו כאן הוא מוקדש דווקא לכותבים, בחלוקה שמזכירה את האפשרות לסדר את הסופר לפי תנובה, עלית ואסם. ההחלטה הזו לא נבעה מחוסר היכולת של העין השביעית לרכז את הכתבות לפי קטגוריות; עובדה, יש קטגוריות מרכזיות בבר הימני. עובדה 2, ליד כל כתבה יש "מאמרים בנושא", במנגנון שמנכיח את קיומו של תיוג נושאי במערכת ניהול התוכן של האתר.

 

מן ההחלטה הזאת נגזרת החלטה משנית, לא בלתי משונה גם היא: קידומו של דף העיתונאי. כל כותב באתר מקבל דף ובו מרוכזות כל הכתבות שלו, והדף הזה מקבל הפניה מרכזית מאד. הדף הזה מתחיל בשורה אחת מודגשת, בה מרוכז פועלו של האיש, והוא אפילו מקבל תמונה קטנה כזו, כדי שנדע על מי אנחנו מדברים.

 

הדבר השני שנראה לי משונה באתר של העין השביעית הוא החוסר בתגובות. בנאדם קורא כתבה באינטרנט, מגיע או מדלג לסיומה, ומחכה לראות את התגובות. לפעמים הוא רק סורק אותן, כי הן בלתי נסבלות לקריאה, אבל לפעמים דווקא בתגובות מתפתח דיון, כזה שתורם לכתבה ומעשיר אותה. במקום זה בחרו בעין השביעית לעודד את הדיון במקום מתוחם אחר, רחוק מפרי עטו של הכותב, בפורום.

 

התוצאה המשולבת של שתי ההחלטות האלו היא העמדת העיתונאי וכתיבתו במרכז. אל תלכלכו לנו את הדף ב"אולמרט גנב, אחד שיודע", ואל תסיטו את תשומת הלב מהעובדה שאצלנו כותבים עיתונאים מוכשרים, שכל אחד מהם מקבל תשומת לב ראויה על עבודתו. כל עיתונאי הוא סטאר קטן וכולנו אור איתן.

 

אני לא בטוחה שזו אסטרטגיה שנבחרה בקפידה; ייתכן שזהו שריד ישן למבנה קלאסי של עיתון, שבו יש כותבים וכתבות, ויש תגובות למערכת, שמקבלות מקום מצומצם. אבל אני רוצה להאמין שזו אסטרטגיה מכוונת, שנבנתה במיוחד לאתר, וככזו, אני לא בטוחה שהיא מוטעית. בעידן שבו העיתונאים הם שכירי חרב בתשלום נמוך, שבו נוסחת ה-26, 6000 שניסח גל אוחובסקי מוכיחה את עצמה שוב ושוב, שבו העיתונים בישראל כבר הבינו שיש אולי חמישה שמות שמוכרים את העיתון והם רוחשים מעט מאד כבוד לניסיון ולמיומנות שרוכש העיתונאי במהלך שנות עבודתו, ייתכן שזהו דווקא מקומו של עיתון על עיתונות להחזיר עטרה ליושנה ובר ניווט מרכזי לפועלים המרכזיים.

 

אבל אני כן בטוחה שזו אסטרטגיה שיוצרת הירארכיה; יש אותנו, חברי מערכת העין השביעית והכותבים הפרילנסארים שלה, שאנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים, ואנחנו ראויים לבמה, ויש אתכם, קוראי העין השביעית, שגם אתם כנראה ביקרתם במערכת עיתון פעם או פעמיים, אבל כל עוד אתם כאן אתם בתפקיד הצופים בלבד: הקפידו לראות ולשתוק. אתם דווקא רוצים לדבר? לכו לפורום, איפה שאנשים כמוכם מדברים זה עם זה (ואף מילה על השנה שבה היה מקובל באינטרנט לקדם פורומים).

 

וההירארכיה הזאת מעצבנת. יש דרכים לעודד דיון – NRG קאמס טו מיינד, עם התגובות המשורשרות שלו, וגם הבלוגים של העיתונאים בנענע10, שבהם עוסקים באותם נושאים נפיצים מבחינת תגובות שבהם עוסקים בכל כתבת חדשות ממוצעת ב-Ynet, אולם מבנה האתר וחשיפתו המצומצמת יחסית גורמים לסינון טבעי של התגובות המטונפות –  והדיון ×”×–×” נמצא בלב ליבו של שיח מקצועי, שבו הקהילה כולה ניזונה מדעותיהם וממיומנותם של כל אחד מחבריה. מהדיון הפוטנציאלי ×”×–×” בחרו בעין השביעית להתעלם.