לאגוש היא סוג של עיר נופש בדרום פורטוגל. המון אנשים צעירים ברחובות. רובם תיירים. המון מצלמות וקרם שיזוף. המון משקפי שמש. בחום הצהריים אנשים שותים בירה (קרה). רובם גולשים אוסטרליים שזופים, שבאו להנות מגלים (טורקיז. הטובים באזור. ולשבת בחול הלבן).

ימים של בדידות מעקצצת בינות השזופים-העולצים. הלכתי בעיר שעות. כתבתי עשרות שירים (כמעט כולם גרועים). צילמתי את כפות הרגליים שלי בחול. סביבי צחקו בשפה זרה (חיוכים רחוקים כמו אוסטרליה).

אולי זה משהו ירושלמי כזה: ככל שהרקע בהיר יותר את מרגישה נבולה. (ודווקא בעיר החבוטה, המטורפת, הענייה והרדופה, את כל כך חיונית ומאושרת).

בחזרה אל ההוסטל פגשתי את יוהאן. (מעניקה לו הפעם את השם יוהאן, מתוך הכרת תודה של חירות מלאה של מי שזוכרת פנים ושוכחת שמות).

גרמני, צרוב שמש. משקפי ראייה. מבוגר ממני, ומכל הצעירים שסביבנו, בעשר שנים לפחות.

שאלתי אותו מה הוא עושה כאן. הוא אמר לי שהוא חוקר זן מסוים של פרפרים כבר כמה שנים, ובגלל השינויים האקולוגיים של התחממות הגלובלית הם כבר לא מגיעים לגרמניה, אז הוא כל שנה נוסע רחוק יותר כדי להמשיך את המחקר, בקיץ. השנה האוניברסיטה פסקה שהמחקר שלו "אינו רלוונטי", והפסיקה לו את המימון.

הוא נסע למרות זאת. כדי להמשיך לכתוב את המחקר. הם כבר הגיעו רק לדרום פורטוגל, ולכן הוא כאן. הגיע באוטו.

טנדר מיוחד שהוא גם מתקן ללכידה ומעקב אחרי פרפרים.

כן, זאת דרך ארוכה לנסוע במכונית.

(רציתי להוריד לו את המשקפיים ולנשק את עפעפיו. ללחוש לו: יא אללה, יוהאן, אני אוהבת אותך ברצינות תהומית ובחרדה עזה. אני מאוהבת בך, יוהאן, אתה מבין? עד הבהונות, יוהאן, עד הריסים, עד כל הקצוות הפרומים של גופי, והלאה. אין אף מקום בפורטוגל, או באירופה, או בעולם כולו שבו הייתי רוצה להיות יותר מאשר כאן, עכשיו).

ואמרתי: זה קטע, יש מחזה יפה בעברית, של אחד ניסים אלוני, על צייד פרפרים שפוגש כלה שברחה ביום הנישואין שלה.

והוא אמר: נחמד.

ואני אמרתי: כן.

והוא אמר: אני הולך, להתראות.

ואני אמרתי: להתראות. בהצלחה עם המחקר.