זהו, נשברתי.

גם אני התאכזבתי לא אחת, הופך בארבעת עמודי המוסף, מחפש לשווא משהו שיהיה רלוונטי וקריא, גם אני נמלאתי חימה לנוכח הבמה שניתנה להגיגיו של אורי הולנדר, או לנוכח הבריונות הלאורית. ואף על פי כן עד היום נטיתי סוג של חסד לציפר, מצאתי את עצמי נהנה לא אחת מהפרובוקציות בגרוש שלו, קראתי בחיוך חלקים נרחבים מספרו האחרון, זקפתי לזכותו כמה פנינים שגיליתי עם השנים דרך 'תרבות וספרות'. לא עוד. נשברתי.

כבר כתבתי במקום אחר על ההתרגשות שאוחזת בי בכל פעם שאני פותח את 'תרבות וספרות' של ערב פסח, על ההמתנה הדרוכה לפרצופיהם של הזוכים, הבטחתי להתייחס לסיפורים הזוכים של השנה.

השלמתי עכשיו את קריאת הסיפורים, ורע לי, אני כועס, ציפר ובני מינו כבר לא מצחיקים אותי. לא שהסיפורים רעים, חלקם טובים, אפילו טובים מאוד, אבל לא זה העניין. לא, לא מדובר ביצירות נלעגות כמו שטען הפרויקט החגיגי שנערך כאן בשנה שעברה, אבל הנזק של התחרות הזו לספרות העברית הוא גדול בהרבה מאשר אילו אפשר היה לבטל את הזוכים כנלעגים. 'תחרות הסיפור הקצר של הארץ' היא הבמה היוקרתית ביותר שקיימת כאן לכותבים חדשים, אבל היא הופכת לנגד עינינו לבדיחה חסרת טעם. כמעט בכל אחד מהסיפורים, הזוכים והמומלצים, אפשר להרגיש את הציפר הדמיוני מציץ מעבר לכתפו של הכותב אל המסך, גוער בו כשהוא סוטה מהקו, מעודד אותו כשהוא ממשיך בכיוון הנכון. כן, הכותבים הצעירים והמוכשרים שלנו לומדים לנסות ולכוון לטעם ולחוסר הטעם של ציפר, הזוכים עושים את זה בכשרון לא מבוטל, אבל אני משוכנע שגם האחרים מנסים לכוון אל אותה מטרה.

רחמיי נכמרים על נרי לבנה, מגיעה בצעד נמרץ לפגישה עם נערי הפלא הציפריים, אלמוג בהר ואורי הולנדר, שולפת רשימה שהכינה אחרי קריאה של מאות סיפורים. "תראו, היא אומרת, היה הסיפור ההוא, עלילה מקורית, טיפול מעניין בדמויות., "נו באמת, " נוחרים לעברה השניים בבוז "תראי מה יש לנו פה, איזה לעג מעודן לתעשיית הספרות הישראלית, איזו רב תרבותיות משעשעת, ואיזה שם חתרני, אודיסעה בעי"ן, את קולטת?! ותראי את זה, נוסטלגיה למעברה, למרוקו, והשיא, יש לנו אפילו יחסי מין של צעיר יהודי עם קצין נאצי ועם סמל בריטי, כל הגיחוך הציוני בסדרת זיונים פראיים על רקע השואה, זה גדול."

"כן" ממלמלת לבנה במבוכה, אתם בטח צודקים.

בשנה הבאה, אם לא יקרה שום דבר דרמטי עד אז, אפשר כבר לדמיין את אורן קקון, "הילד הרע" החדש של ציפר, זוכה לכהן כשופט, אפשר כבר לקרוא את קיתונות הבוז שיישפכו בדבר השופטים על ריבוי של קולות בורגניים ושבעים, ואת הבחירה המתבקשת להמשיך ולרומם כאן דור של תואמי ציפר, כאלה שיוכלו לשפוט בתחרויות של השנים הבאות.

נשברתי, כאמור. גם אני מצטרף-