הפוסט נכתב בתגובה ל"במדינת העבדים".

באחד הקורסים שאני לוקחת העירה המרצה הערת אגב, שהיא ליבה של התגובה הזו. "בשנים האחרונות", אמרה המרצה, "יש נטייה, הנובעת מייאוש מהמוסר האינדיבידואליסטי, לחזרה אל המוסר של היוונים". היא אמרה את זה בהקשר של אריסטו, כך שאני מתייחסת בעיקר אליו.

המוסר האינדיבידואליסטי, או הרעיונות האינדיבידואליסטים, הם שמובילים לאנשים בתגובה של אורן צור לפוסט שלך. אותם אנשים מלכלכים כי זה לא מזיז להם וכי הם חושבים שהם רק טיפה בים. זה לא מזיז להם, כי ההוליסטי, הקולקטיבי, החלק של הים, הוא לא חשוב. רק הטיפות חשובות. במובן מסוים, התפיסה המעמידה במרכז את היחיד משחררת אותו מאחריות ומאפשרת לו להיות בעמדה של "לא אכפת לי".

המוסר האינדיבידואליסטי המעמיד במרכז את טובת היחיד הוא גם שאחראי, במידה רבה, למה שאנחנו מכנים "שיח הזכויות". המרנו את ה"מידות טובות" בזכויות (בראשן חופש הביטוי והזכות להגשמה עצמית), ואת הערכים ההומניסטיים של החובה האזרחית, בערכים אינדיבדואליסטיים של תביעת זכויות מהחברה. אותן זכויות מחייבות מאוד את החברה כלפי הפרט, אבל הפרט יוצא פטור מחובותיו המוסריות, במשמעותן היוונית. הפרט הופך מאזרח המחוייב למען החברה, לצרכן התובע את זכויותיו.

כתבתי על חובות מוסריות במשמעות היוונית, אז אולי מוטב שארחיב בנושא. כשאריסטו כותב על חיים מוסריים, הוא קודם כל מדבר על מימוש עצמי ועל חיים טובים. אנחנו רגילים לפצל בין מושג "החיים הטובים" לבין "חיים טובים מבחינה מוסרית", או "חיים מוסריים". היוונים קשרו בין הטוב הספונטני, היום יומי, לבין טוב במובן המוסרי. ולכן, כשאני כותבת שלפי אריסטו המימוש המימוש העצמי מזוהה עם חיי אושר אני בהחלט מתכוונת גם לסוג הזה של אושר, גם לטוב יום יומי ולחיים של נוחות פיזית, כבוד מהסביבה וכד'. עם זאת חיי אושר הם חיים לפי הסגולה הטובה.

אז מה מאפיין את הסגולה הטובה? ראשית, סגולות טובות מתבטאות בבחירות ובהתנהגויות שלנו – הן בשום פנים ואופן לא מושג תיאורטי. לפי אריסטו אי אפשר להיות טוב מבלי להגשים את הטוב ×”×–×”. שנית, הסגולה טובה היא סוג של אתוס, דרך חיים. אין אפשרות להיות ערכי רק לרגע אחד. ×–×” עניין של חיים שלמים, הדורש אימון והכשרה שיש להם מרכיבים פרקטיים ורגשיים.

הסגולה הטובה, לפי אריסטו, מורכבת משלושה חלקים: רצון, עשייה ומטרה.

רצון, כי לא מספיק שתפעל בצורה מסוימת, אתה גם צריך לרצות לפעול כך. אריסטו מדבר על אימון של הרצונות והתשוקות, אל מול האינסטינקטים ואל מול הנטיות הטבעיות (לאהוב בשר, למשל). גיבוש התשוקות הוא פרויקט, מפעל חיים שבמהלכו האדם הופך למושלם יותר, מוסרי יותר ומאושר יותר. תומר פרסיקו כותב בתגובה לפוסט שלך (בהקשר של אכילת בשר) שצריך להיות לא רק בעל מודעות מוגברת, אלא כוח רצון מיוחד (לאו דווקא חזק, יותר במקום הנכון) כדי לבצע בעצמך את אותה תנועה נפשית שחורגת מהמובן מאליו. זה בדיוק מה שאריסטו אומר.

אתה עונה שאדם צריך להשתנות בצורה ניכרת בכדי שיוכל לעמוד בפני עצמו בכבוד, ושקשה לבצע את התנועה הנפשית הזו. "בסוף אקרוס", אתה כותב, "כמו מי שמחליט להתעמל ושורד שבוע". כאן נכנס החלק השני: העשייה (הפרקטיקה של המידות הטובות). אריסטו מדבר על חיים שלמים של שכלול, של לימוד. משמעות העשייה אצלו הנו שכלול היכולת. אמנם ההבנה הבסיסית לגבי מבנה הנפש אותו צריך לחפש והידע על מבנה העולם באים מבחוץ, אבל עם הלמידה, ועם הביצוע, משתכללת היכולת. מרמיט כותב בתגובה שלו שהחתירה הזאת היא מפעל לחיים, לא קמפיין חד-פעמי: "מנסים, וקורסים, ומנסים שוב רק חלק מהדברים, ומתקדמים בצעדי צב, ומתרגלים את המודעות כמו שריר, ולאט ובהדרגה נוצר בסיס מוצק של מודעות שהופך לטבע, לחלק מה“אופי“. ואז ממשיכים ”להיטהר“ ולהשתפר עד אין סוף". ×–×” מה שאריסטו אומר. מבחינתו, הפרקטיקה נמצאת ביחסי גומלין עם ההבנה, והן משתכללות יחד. זהו מאפיין של האתוס, של החיים שהם חיים הדרגתיים של לימוד: הפעולה גורמת לתכונה והתכונה גורמת לפעולה.

החלק השלישי היא המטרה. לפי אריסטו, על מנת לפעול בצורה מוסרית יש להבין את היעדים, ולדעת באילו מצבים נדרשת ההתערבות שלנו בעולם. בחלק הזה יש לתבונה ולהבנת העולם (לידע על העולם) תפקיד קריטי. מרמיט כותב: "אני חושב שהצעד הקשה ביותר, שבו אנחנו נוטים להישבר ולסגת, הוא הצעד הראשון: ההכרה איזה בן-אדם מחורבן אני בעצם. קשה להשתחרר מהשיפוטיות ולהבין שזה שאני רוצה להשתפר לא פוסל את כל מה שהביא אותי עד הלום". ההכרה הזו היא שליש מלהיות אדם מוסרי, לפי אריסטו. ההבנה מה הן הסגולות הטובות, מה הם היעדים אליהם אני חותר.

צריך להבין גם שהכלי של אריסטו הוא כלי שאדם מפעיל על עצמו. זה לא כלי של שיפוט מוסרי למעשים של אחרים, אלא כלי לבדיקה עצמית ושכלול עצמי מוסרי. כאן נכנסת התפיסה היוונית המנוגדת לאינדיבידואליזם: אריסטו מאמין שהאדם הוא חברתי ממהותו ולכן חלק בלתי נפרד מגיבוש התשוקות, מההבנה מה הן הסגולות הטובות, היא הבנה של אנשים אחרים. מדובר פה בשכלול עצמי בתוך מרחב חברתי. אריסטו בהחלט מאפשר ביצוע דברים שלא נהוגים בחברה בה אתה חי, אבל מתוך הבנה שמעשים אלו ישפרו את החברה. לפיו, כשאתה מסגל סגולות טובות, אתה חושב על החברה שבה אתה חי.

המחשבה היוונית לא מפרידה בין אינדיבידואל לחברה. בתפיסה הזו המחשבה על עצמנו גורמת לנו לצאת לחברה. השאלות על עצמנו מפעילות אותנו כיצור חברתי. אין לנו קיום מחוץ למסגרת של חברה, אבל חשוב להבין שההאחדה בין האינדיבידואל לחברה, לא מונעת ביקורת על החברה. אריסטו מדגיש כי חידוד התבונה האנושית, בין השאר לצרכי ביקורת, הוא גם חלק חשוב מהחיים המאושרים, המושלמים, המוסריים. התבונה דרושה על מנת שהביקורת שלנו תתעלה מעבר למה שמקובל בחברה שלנו, על מנת שנוכל לחשוב מעבר לסטנדרטים המוקנים לנו על ידי החברה.

ועוד משהו על התהליך ההדרגתי. לפי אריסטו, מעשה לא נשפט כרע כשלעצמו. אפשר להגיד: "×–×” מעשה רע שפגע באחרים". אבל כשאנחנו מנסה לקבוע אם המעשה ×”×–×”, שפגע באחרים, הוא רע – אנחנו צריכים קונטקסט. צריך להסתכל על כל המהלך שקובע את אתוס העיצוב העצמי. כשאני מעצבת את ×—×™×™ אני צריכה לקבוע ביחס למעשה: האם הנזק שגרמתי ×”×™×” מעשה של רוע, או טעות (מעשה טוב שכשל), או שזה ×”×›×™ טוב שאני יכולה כרגע ובהמשך אהיה יותר טובה? רק אדם יכול לקבוע לעצמו האם מעשה הוא רע, בהתאם למהלך שקבע את המעשה. חשוב להבין שזו לא יחסיות במובן שאנחנו משתמשים במילה. הסגולה הטובה היא אבסולוטית, והטוב הוא אבסולוטי, אבל ייתכן שבתהליך הלימוד אני מבצעת טעויות, וייתכן שיקח זמן עד שאוכל לעשות מעשים שהם טוב מוחלט, ×›×™ אני עדיין בתהליך של סיגול ערכים. במובן ×”×–×” זו תיאוריה מוסרית שאפשר לאמץ, ×›×™ היא לא דורשת ממך לעשות את הבלתי אפשרי. אם להמשיך את דוגמת הקארניבור, אתה לא צריך היום להפוך לטבעוני. אפשר להתחיל מלקנות ביצי חופש, מלאכול פחות בשר. תהליך הפיכתך לאדם מוסרי לא יקרה ביום, הוא תהליך הדרגתי שבו מיום ליום אתה משפר את המוסריות שלך (בשלושת המובנים: הרצון, הפרקטיקה והמטרות).

ואם נחזור לעניין המשרתים, הדגש במקרה ×”×–×” לא צריך להיות על "זכויות המשרת" אלא על "מה היא הסגולה הטובה אותה אקיים במהלך יחסי הגומלין שלי עם המשרת". זו הסתכלות אחרת. יש כאן המון בחינה עצמית, אבל כזו שתופסת אותי כחלק מחברה, שרואה גם אנשים אחרים חוץ ממני. והי, אריסטו טוען שזה גם מוביל לחיים מאושרים יותר – לך תדע, אולי אני בדרך הנכונה.