צילומי התאומים הקורסים שודרו שוב ושוב במהלך הימים שלאחר הפיגוע. אין לי כיום טלוויזיה אבל אני מעריך שגם היום הן משודרות במסגרת סיקורי אירועי השנה ל-9.11.

באזני חברי כבר הבעתי מספר פעמים את דעתי, שאני עדיין מחזיק בה, שהפיגוע ×”×™×” אחד מהמראות היותר אסתטיים שחזיתי בהם, ולו רק מפאת סדר הגודל. איתמר הצביע בזמנו על חוסר הרגישות שבאמירה זו, הברורה מאליה – אירוע בו נרצחו אלפי אנשים הוא לא הדבר הראוי ביותר לתיאור כאסתטי.

הוא צדק, כמובן, וגם טעה.

המראה, כשהוא מנותק מהקונטקסט שלו, הוא אכן מראה אסתטי, וניתן למצוא את האסתטיקה גם במאורעות קשים אף יותר ממנו. אבל בכל זאת לא הייתי נחפז לפרסם עבודה אקדמית על האסתטיקה של הפתרון הסופי. אני לא מוצא את הערך של ×–×”. ערך אקדמי אולי אין בזה – אמנותי, לדעתי לפחות, יש.(ויסכימו איתי גם פינק פלויד)

מיטל כתבה על סוויני טוד, ותהתה למה הדם הוא דם של תיאטרון, למה רואים שזה צבע? אני חושב שזה בדיוק למען אותה הפרדה – לאלימות אין ערך אסתטי בעולם ×”"אמיתי" אבל בעולם שיוצרת היצירה, ×–×” שאינו אמיתי יש את החופש להציג את ההיבט האסתטי של האלימות. אני מתייחס לכל פעם שפני נעווים אל מול דם או אלימות בסרט כסוג של כשלון שלי כצופה (או אולי כישלון של יוצרי הסרט?) – לא הצלחתי לייצר את ההפרדה בין שני העולמות האלה, לכן הנאתי מהיצירה נפגמה.

למרות זאת, נדירים בעיני הסרטים הטובים אשר מסתמכים רק על האסתטיקה של האלימות. בדרך כלל האלימות בהופעתה הריאליסטית משמשת לצורכי ייצוג העולם, כמו "אוז" שמייצג באופן מוקצן מציאות אלימה (אני מקווה בשביל אסירי ארה"ב שזה מוקצן), או ייצוג אופי, כמו סצינת חתיכת האוזן בכלבי אשמורת. שני מקרים בהם האלימות אסתטית להחריד – אם הייתי חוזה בהם במציאות, הייתי כנראה מתעלף.

נחזור לטוד – יש המון דם בסרט, אבל המון. להבו של טוד משסף גרונות רבים במונוטוניות מבחילה ומבחינתי ×–×” משרת את העלילה – מדגים את התדרדרות דמותו של טוד עד גרוטסקה. ודווקא כאן בחר ברטון ליצור אלימות לא ריאליסטית – מעיין דרך ביניים, גם אראה אלימות אסתטית וגם אחוס על הקהל ואעדן את הפנים הפחות אסתטיים שבה. אני אהבתי.