ארכיון תגיות: סטיבן קינג

פחות מדי ארוכה הדרך הביתה – שיעור בכתיבה מאת סטיבן קינג

The long walk (מעכשיו: הצעדה. אין לי כוח לעבור לאנגלית כל פעם) הוא ספר אימה שכתב סטיבן קינג תחת שם העט ריצ'רד בכמן. הוא התחיל את הספר כשהיה בן 18 (!!!!!!!), ולמעשה היה הספר הראשון שהתחיל לכתוב, ובאמצע עבר לדברים אחרים, ככה שהספר יצא ב-1979, כשקינג היה בן 32. וכשאני אומרת ספר אימה, אני לא מתכוונת לסתם רצח המוני זול, עם מלא קטשופ שמושפרץ על הקירות או למגיפה פשוטה שיום אחד אולי תתפשט על העולם. אני מתכוונת לספר שאתה אשכרה הולך ברחוב בבוקר, אחרי שקראת לפני השינה, ואתה מפחד שמא מה שקראת בספר מתרחש עכשיו איפשהו, ואולי אפילו ברחוב לידך.

 

מה הסיפור?

100 נערים עד גיל 18 נבחרים בהגרלה טלוויזיונית מבין אלפים שהתנדבו לצעדה שנמשכת עד שכולם מתים מלבד הנער האחרון הצועד. עליהם לצעוד בקצב של לפחות שישה קילומטרים וחצי לשעה. ללא הפוגות כלל, יום ולילה ויום. מי שמאט את הקצב מקבל אזהרה. לאחר שלוש אזהרות, נשמעות שלוש יריות והנער מת. האחרון שנשאר צועד זוכה בפרס האולטימטיבי: הוא מקבל כל מה שהוא רוצה עד יום מותו. וזהו. אין שום מפלצת בשיחים (מלבד המייג'ור, מנהל הצעדה, שהוא גרסה מעוותת של כל מפקד בסרטי צבא אמריקאיים ביקורתיים), שום טוויסט עלילתי. ושום סיבה אמיתית לקיום הצעדה, מלבד כמובן בידור ההמונים; האלפים שבאים להריע לצועדים על מסלול הצעדה והמיליונים צמאי הדם שצופים בצעדה בטלוויזיה.
 

מה הקטע?

הצעדה הוא ספר מעולה. הספר מחזיק 388 עמודים ובערך מהעמוד ה-20, כשהנער הראשון נורה למוות, הקוראת יודעת מה צפוי לקרות בו: המספר חייב להיות האחרון שיישאר, כי אחרת אי אפשר יהיה לדעת מי ניצח, ו-99 נערים ימותו בדרך זו או אחרת, ועד אז הם יצעדו, יצעדו עד יבלות, עד שיתוק, עד אי שפיות. יצעדו.
זה רעיון מעולה, אבל זו הדרך שבה סטיבן קינג מבצע את הספר הזה היא שיוצאת דופן, ולדעתי היא שיעור מעולה בכתיבה. ואלו הם ארבעת השיעורים שאני לקחתי מהספר

הכריכה המקורית של הספר
הכריכה המקורית של הספר

 

1. פתח דבר

כשכתבתי את הספר שלי (זה לקח נצח) תמיד פינטזתי על הרגע שבו אגיע לכתוב את אחרית הדבר, ואוכל להסביר את עצמי בפשטות, בלי הצורך להתחבא מאחורי ספרותיות. אבל כשהגיע הרגע באמת, חשבתי שאני צריכה לתת לספר לדבר בעד עצמו, ושלשים את עצמי שם במרכז הדפים יהיה דבר מגלומני ומיותר. אבל לסטיבן קינג אין שום בעיה להיות מגלומני. הוא יודע (בטח עכשיו, אחרי חמישים ספרים) שהספר הוא ספר ואחרית הדבר היא אחרית הדבר, ושניהם עומדים בזכות עצמם. ולכן זה כבר פתח הדבר השני המעולה שלו שאני קוראת. ומה הוא כותב שם? הוא מספר את סיפורו של שם העט ריצ'ארד בכמן, שבו הוא פרסם כמה ספרים שכתב לפני שהיה מפורסם, אבל חשב שהקוראים יאהבו גם עכשיו. שם העט התגלה בסופו של דבר, והוא הגיב על הפרשה והבהיר שאכן מדובר בו ודי. אבל משהו בזה הציק לו וזה מה שהוא כותב (תרגום וקיצורים שלי. אני לא חושבת שתרגמו את הספר הזה לעברית):

"סטיבן קינג תמיד הבין שהבחורים הטובים לא תמיד מנצחים (למשל "Cujo", "בית קברות לחיות" ואולי גם "Christine), אבל הוא גם הבין שלרוב הם כן. בכל יום, בחיים האמיתיים, הבחורים הטובים מנצחים. לרוב הניצחונות האלו נותרים מחוץ לכותרות העיתונים ("אדם שוב ×”×’×™×¢ הביתה בריא ושלם מהעבודה" היא לא כותרת שתמכור הרבה עיתונים), אבל הם עדיין מתרחשים… ובדיון צריך לשקף את המציאות.
ועדיין…
הבחורים הטובים לרוב מנצחים, האומץ לרוב מתגבר על הפחד, והכלב המשפחתי כמעט לעולם אינו חולה בכלבת: אלו דברים שידעתי בגיל 25 ואני עדיין יודע אותם, בגיל 25*2. אבל אני יודע גם משהו אחר: ברובנו יש מקום שהוא לרוב גשום, שבו הצללים ארוכים והיערות מלאים במפלצות. טוב להחזיק קול שבו אפשר לתאר את אימי המקום הזה ואת הגאוגרפיה שלו, מבלי להכחיש את אור השמש והבהירות שממלאים כל כך הרבה מחיי היומיום שלנו".

והנה, בכמה פסקאות, סטיב קינג מצליח לנסח לא רק את האחריות שיש לסופר (לוודא שהספרים שלו מתארים את המציאות ולוודא שהמציאות המתוארת משקפת את האופן שבו הוא חושב על החיים), אלא גם את האופנים שבהם האחריות הזאת גדולה עליו, ואת המקומות שעליו לברוח מעצמו כדי לכתוב את הספרות שמתאימה לו. והדיסוננס הזה הוא גם חשוב נורא וגם מבלבל נורא, וטוב שיש את סטיבן קינג כדי לנסח ולפתור אותו.
 

2. המסר

המסר של הצעדה הוא פשוט וברור כבר מהתקציר: במקום שבו הצבא והמשטרה שולטים, במקום שבו בידור טלוויזיוני הוא חשוב יותר מהחיים עצמם, הנערים ישחקו לפנינו וימותו בקלות יתרה. זה נכון בתקופת מלחמת ויטנאם כמו שזה נכון בתקופת נתניהו השלישית ובכל תקופה איומה בחיי כל מדינה.
אבל אם אתה סופר מוכשר וסבלן, או סופרת מוכשרת וסבלנית, את יכולה ללעוס את המסר הזה לאט אט. את סומכת על עצמך וסומכת על הקוראים שלך, שהמסר יובן כבר מהתחלה, אבל שיש לכולם את אורך הרוח הנדרש כדי להבין את כל ההשלכות של המסר הזה לרוחבן ולעומקן. כי זה חלק ניכר ממה שעובר על הדמויות הספר: הן מבינות מה פרוש הצעדה, הן מבינות מה פרוש הצעדה עבור הצופים, הן מבינות מה פרוש הצעדה עבור המשפחות שלהן והן מבינות מה פרוש הצעדה עבור המייג'ור. וביחד עם הצועדים הולכים הקוראים.
אין שום דבר שמתגלה לפתע בעשרים העמודים האחרונים, שהופך את הספר למובן וקוהרנטי. לא. אין הפתעות ואין זיקוקי די נור (חוץ מעיר אחת משוגעת, שבה כולם צמאי דם במיוחד). יש סופרת וקוראת שצועדות אט אט ביחד, בנחת ובסבלנות, כדי לדבר על משהו לעומק. זו אמונה מדהימה ונדירה בכוחה של הספרות. וזה פאקינג סטיבן קינג, לא איזה פרוסט או משהו לאליטות.

נעליים של ילד מפונק שלא משתתף בצעדה (תמונה: dakotilla)
נעליים של ילד מפונק שלא משתתף בצעדה (תמונה: dakotilla)

 

3. פרקים

יש סופרים שלא מחלקים לפרקים. אני לא אוהבת אותם. בנאדם צריך שיכתיבו לו מתי כבר מותר ללכת לישון רגע. או מתי מותר להשתין או ללכת לפייסבוק. אף אחד הוא לא מתוחכם מספיק כדי לוותר על פרקים (אני אומרת את ×–×” גם לעצמי: רק חצי מהספר שלי ×”×™×” מחולק לפרקים. (אבל הייתה לי סיבה טובה)). אבל עד עכשיו מה שחשבתי על פרקים הושפע בעיקר מהז'אנר של אריך קסטנר: יש פרק, יש נושאים בפרק, והוא נגמר כאשר הנושאים מוצו. אבל סטיבן קינג פועל בתוך ×–'אנר המתח והאימה: הוא צריך להשאיר את הקוראים שלא יילכו להשתין ולא לפייסבוק, אלא רק למרות עצמם. אז הפרק שלו מתחיל בשיא הדרמה, נרגע, ומסיים בשיא הדרמה. ×›×›×” שאין נושא לפרק, אלא יש מקצב. מתנשפים מהר מחוסר אוויר, נרגעים רגע ומקשיבים ביתר תשומת לב, ואז שוב מתנשפים מהר ו… נגמר הפרק. אבל אל תלכי עדיין ×›×™ את באמצע ההתנשפות.
הרבה יותר אפקטיבי!
 

4. הדמויות

ברוב הספרים שאני קוראת יש דמות אחת או שתיים ראשיות, שהן דמויות מובנות לחלוטין. הן עגולות ומשתנות והמניעים שלהן ברורים. יתר הדמויות הן במקרה הטוב לא גיבוב מוחלט של שטויות, שנאסף לכדי דמות לפחות חצי קוהרנטית, שאת אולי יכולה לדמיין אותה במציאות אם תטרחי, אבל ספק אם תעשי זאת. כך שהפער בין הדמויות הראשיות למשניות הוא עצום, כאילו יש חומה דמיונית בין הדמויות הראשיות והקוראת שנמצאים באותו מקום, ובין הדמויות המשניות שנמצאות בחצר.
אצל קינג יש נגיד עשר דמויות. הדמות הראשית היא גרטי, שהספר מסופר מנקודת המבט שלו, ולצידו עוד חבורה של נערים שאיתם הוא צועד ואליהם הוא מתקרב ומתרחב חליפות, בהתאם לקצב הצעדה ולהתפתחות ההבנה שלו לאורך הצעדה. המידע על הדמות הראשית משוחרר בצורה איטית מאד מאד, בטפטוף של אנטיביוטיקה לווריד, והמידע על הדמויות האחרות נאסף גם הוא באותה מהירות, כך שבמהלך הקריאה ההרגשה היא שאת פחות או יותר יודעת על כולם את אותו הדבר. רק אחרי שהאנטיביוטיקה סיימה לטפטף, את קולטת שיש את גרטי, ויש את השאר. וככה, גם יש לך באופן חד משמעי עם מי להזדהות, וגם יש לך ממי להתרחק קצת, להתרחק הרבה ומי לחבב בסתר. כי זה באמת כמו בחיים: אין תהום עמוקה בינך לבין כל אדם אחר. יש אנשים שקרובים אלייך לגמרי, אנשים שקרובים אלייך קצת, אנשים שקצת רחוקים ממך ואנשים שרחוקים ממך הרבה. זו הדרך הנכונה לבנות את הדמויות!
 

אז לסיכום

  • אחרית דבר: תודה לנדב שקנה לי קינדל ותודה לאמזון שהציעה לי את הספר ×”×–×” בחיפוש של סטיבן קינג
  • תקראו אותו
  • הוצאות ספרים יקרות: תתרגמו אותו לעברית. אני אשמח לעשות זאת

מנשרים מארה"ב

א. היסטריית בטחון. אם חשבתם שקב"טים ישראלים הם עם לחוץ – ואני יכול לחשוב על קב"ט מסוים, שתלה את דגל ישראל מאחוריו, מוחזק על ידי סיכות, ושתלה לראווה את אוסף מקבצי האקדח שלו – ובכן, אי אפשר לומר שאתם טועים, אבל בארה"ב הכל יותר גדול, ובמקרה ×”×–×” יותר פסיכי.

מאבטחים ישראלים, בדרך כלל, אינם חמושים בגלוי. כלומר, כולם יודעים שהם חמושים, אבל כשאתה מתקרב למאבטח, גם בנתב"ג, הוא בדרך כלל לא משדר את הרושם שאם תעשה איזושהי טעות, אמא שלך תזהה אותך רק לפי רישומי שיניים.

הייתי בכנסת. אבטחה לחוצה, גם כשאתה נושא מכתב שמעיד שיש לך פגישה עם ×—"×›. אבל האבטחה שם היא כלבלב – מין פודל צרפתי ×›×–×”, עם סוודר של מעצב אופנה; מסוג הדברים שמאיר שטרית קונה – לעומת הפרוצדורות של השגרירות האמריקנית.

הישראלי שאיתרע מזלו לבקש רשות לבקר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ייאלץ לעבור דרך שלושה חדרים שונים, שלעיני המקצועית-למחצה נראו כאילו היו מיועדים לעמוד בפיצוץ. גדול. כלומר, בהנחה שאחד מהאנשים בשלושת החדרים ×”×’×™×¢ למקום עם חגורת נפץ, והצליח להסתיר אותה מהמאבטחים ומהמכשירים, הוא יהרוג רק את הנמצאים באחד מן החדרים. שזה, יש להודות, מקצועי – אבל גם מאד פרנואידי.

והאבטחה בשדות התעופה – אלוהים אדירים. שורה של בני אדם מסירים בצייתנות את הסוודר, את הנעליים, את החגורה, והולכים אל תוך מכונות השיקוף, כששני שומרים מודדים כל אחד מהם במבטו.

וכל כמה שניות, כל כמה שניות, הודעה מנסרת בחלל: "נוסע יקר! מסיבות בטחון, אסור לך להשאיר את מטענך לבדו! אנא שמור על המטען בכל עת! מטען שיושאר ללא השגחה יוחרם או יושמד! אל תקבל חבילות מאנשים אחרים!".

למה זה טוב? כן, כן, אני יודע. היה מפגר שניסה לפוצץ מטוס באמצעות נעל. ובדרך כלל אני מציית בחיוך. וזה עדיין תיאטרון אבסורד.

ב. שפה אחת? אל תהיו מגוחכים. אם השלטים קובעים את ההוויה, אם נוכחותם של הרוסים הוטבעה בישראל בזכות העובדה שבכל מקום יש שלטים ברוסית או תרגום לרוסית, הרי שמשהו דומה קורה לארצות הברית: כמעט בכל מקום, גם בצפון המערב, השלטים דוברים אנגלית וספרדית כאחד. העתיד יהיה מעניין.

ג. החזית לשחרור הפרגית: אנחנו יושבים בדיינר בפורט-טאונ (שאר השם הושמט מתוך שאיפה לצמצם את מספר הישראלים במקום) שבמדינת וושינגטון. ד. לא מרוצה מהביצים המוצעות; היא מקדימה ומבהירה שהיא איננה משתייכת ל-Chicken Liberation Front אבל למרות זאת היא רוצה ביצי free range, היינו ביצים שהוטלו על ידי תרנגולות שתנאי השבי שלהן נוחים יותר. המלצרית עונה שבדרך כלל הם מחזיקים כאלו, אבל הבוקר, אללי, אזלו. אני חושב על איך היה נראה דיאלוג כזה בישראל, ומצליח להחניק צחוק פרוע.

פורט-טאונ, מבט מן המזח

ד. תודה: בכניסה לפורט טאונ., מעל מוסך, מתנוסס שלט "Back in Business Because of you, thanks!". אני שואל את ד. לפשר הדבר.

מסתבר שהמוסך הוא בבעלות "אחד הבחורים האלה, כאלה שיודעים הכל על כלי רכב ואיך לגרום להם לעבוד, ושתמיד קוראים להם ×’'ון או ×’'ימי או טוני. טוני ×”× "ל הוא בחור שתמיד עזר לאנשים – אם רצית רכב מסוים, הוא ×”×™×” נותן לך עצות עליו, והיה ממליץ איפה לקנות אותו אם לא מכר אותו בעצמו. מאד פופולרי.

"ויום אחד נשרף המוסך שלו, והביטוח לא ×”×™×” קרוב לכסות את הכל…"

"כמה היה חסר?"

"סכום גדול. 20,000 או משהו כזה. בכל מקרה, הלקוחות שלו התכנסו, עשו מגבית, ושילמו את החסר. עכשיו המוסך שוב פה, והוא שם את השלט".

ה. המם של סטיב: אחרי כמה ימים אני כבר לא יכול יותר, ואני שואל את ד. וד.' "איפה הסוד האפל"?

"איזה סוד אפל?"

אני מתקשה להסביר. פורט טאונ. היא עיירה קטנה שהוקמה במאה ה-19: חלק גדול מהמבנים, בעיקר הבתים, הם שרידים לתקופה ההיא. יש לה נמל ומספר רציפים ומאות סירות וספינות ודייגים; חיית המחמד של המחוז היא דג סלמון העונה לשם Fin.

האנשים נחמדים ומאירי פנים. בישראל, אם תאמר לזר ברחוב "בוקר טוב", הוא לא ישיב לך במאור פנים, אלא ינעץ בך מבט חשדני, תוהה מה אתה זומם, האם אתה כייס או מאנשי הצוות של יצפאן. בפורט טאונ., האנשים מקדימים לברך אותך לשלום; ילדים החולפים על אופניים נדים בראשם; נהגים פותחים את החלון ואומרים "יום טוב". המקום רוחש פעילויות חברתיות: כמעט כל מי שפגשתי חבר במקבילה של שתיים או שלוש עמותות.

הנוף מדהים. ים, וים כמו שהוא צריך להיות, כמעט בכל מקום. יערות מסביב. לעשן מקטרת, מול מפרץ בעת שקיעה, צווחות שחפים ברקע, סירת מפרש נכנסת למעגן….

בקיצור, בדיוק המקום שבו סטיבן קינג היה בוחר למקם את אחת מעיירות הזוועה שלו (כן, אני יודע, הוא מתעסק בעיקר עם מיין. בכל זאת.) למעשה, חלק מהצילומים של בסדרה האיקונית "טווין פיקס" נערכו בקרבת מקום.

×–×” לא שהעיירה נטולת צרות: גרים בה שני עברייני מין מועדים – ומוכרים לציבור; ×–×” צריך להיות ×›×™×£, במקום ×›×–×” – ולפני כחודש בוצע בבנק המקומי שוד שלומיאלי למדי, שתפס את הכותרות הראשיות של השבועון המקומי, The Leader, שבימים כתיקונם מקדיש מקום נרחב לאבל על מותם של פעילים למען זכויות הדייג הקטן.

ופורט טאונ. איננה עיירה קטנה טיפוסית. היא הצביעה נגד בוש ב-2000 וב-2004, דבר המוסבר באמצעות המספר הגבוה של היפים-לשעבר ופנסיונרים מקליפורניה המתגוררים במקום.

ובכל זאת: עיירה שלווה, נוף אידילי, אנשים נחמדים – ומיד אתה חושב על אימה מעולמות אחרים, רצח פולחני ושאר אביזרים מילקוטו של קינג. בחמישים השנים האחרונות הפכה העיירה האמריקנית, זו השואפת ל"שנות החמישים, מושדרגות", לסמל של טירוף המסתתר מאחורי נורמליות. המם המושלם: הוא מופיע מעצמו.

קינג לא יצר את התפיסה הזו – הוא ממשיך את מסורתו של הווארד פיליפס לאבקראפט (Howard Philips Lovecraft), אחד מסופרי האימה המשפיעים ביותר, והגרועים ביותר, במאה ×”-20.

לאבקראפט מגיע מכיוון מעניין יותר – על פי המיתוס שפיתח, התבונה האנושית היא נסיון להמלט מן האימה הקוסמית, להכחיש את קיומה; העיר היא הפניית גב מכוונת, מודעת, לכפר (וכפרי, אחרי הכל, הוא paganus), מנוסה נואשת מן האמת המצמיתה אל הזיוף המרגיע.

קינג, מבחינה זו, הוא ממשיך של קו כתיבה "עירוני" בתרבות האמריקנית, שמנסה להתמודד עם תביעתה של העיירה האמריקנית לאותנטיות (ועד כמה חזקה התביעה הזו, יעיד הביטוי my home town), באמצעות לגלוג והשחרה. רוצחים סדרתיים הם תופעה עירונית במובהק; הם זקוקים להמונים ולאנונימיות של הנרצחים. אבל, סטריאוטיפית, הרוצח הסדרתי פועל כמעט תמיד בעיירה או בכפר.

העיר האמריקנית משליכה על העיירה את פחדיה שלה. ובאמצעות סטיבן קינג ודומיו, היא מצליחה לייצר מם מרתק מאד, כלי מנצח במלחמת התרבויות.

(לפני כמאה שנים, אגב, נעלם ראש העיר של פורט טאונ. ולא נראה עוד. על מה חשבתם עכשיו(?

ו. עשן מעל סיאטל: ערב הטיסה חזרה, אני עומד בחזית החדר שלי ומעשן מקטרת. חזית החדר, המשקיפה על החצר, היא המקום היחיד בו מותר לעשן.

מישהי מבקשת אש. מפתחם של חדרים רבים עולה הבהוב אש זעיר. סיאטל – עיר נמל ענקית – פרוסה מתחתנו, וכ-20 בני אדם נאבקים ברוח הבאה מן המפרץ כדי להינות מן העשב האסור, הנאה שבמרחק 30 סנטימטרים וחלון אחד היא בלתי חוקית.

וארה"ב, רצוי לזכור, היא אחת מיצרניות הטבק הגדולות בעולם.