ברמות ארגון נמוכות של האישיות אין הפרדה טובה בין הקונקרטי לסמבולי. אפשר לראות את ×–×” כתופעה נורמטיבית אצל ילדים צעירים שנוטים לפרש מטאפורות שלא כהלכה. ואפשר לראות את ×–×” אצל הסכיזופרן שמרגיש שהאישיות שלו "פריכה" ו"נוטה להתפורר" ולכן חושש לגעת בעצמים קשיחים. אפשר לדבר על ×–×” דרך כל מני פריזמות פסיכולוגיות, אבל אני לא אלאה אתכם, רק אציין שאנשים ששייכים לספקטרום הסכיזופרני (החל מחולי סכיזופרניה  כרוניים ועד לבעלי הפרעת אישיות סכיזוטיפלית) מוגדרים כבעלי רמת ארגון נמוכה עד בינונית של האישיות, ומשתתפים בבריאת מימד של המציאות שבו אובייקטים ממשיים מקיימים שכבות על גבי שכבות של משמעויות סימבוליות שהופכות להיות (בגלל הפרדה לקויה) חלק מהמאפיינים של האוביקט עצמו.

העולם שלי לפני 6 שנים היה עולם שבו חייתי את הסיפורים הסימבולים שמסתתרים מאחורי הממשות הקונקרטית. בעיני, אלו היו החוקים האמיתיים של העולם. וכדי לפעול בעולם באופן הכי פחות מעורר חרדה, (כלומר האופן הבטוח ביותר, כלומר זה שדוחה את האסונות העומדים על סף דלתי עד המעידה הראשונה, כלומר כדי לא להתפורר, לקום בבוקר אילמת-חרשת, לקום בבוקר מפגרת, לקום בבוקר ולגלות שהעולם הפנימי שלי נטש אותי והלך לגור אצל ילדה אחרת, או וגם נגנב ממני,)

כדי להמנע מכל זאת ועוד, יש לשחק את המשחק של העולם.

המשחק של העולם הוא רשת סיפורים שהם הפרשנות האמיתית של המציאות. יש למקם כל אובייקט ברשת לפי הסימבול שהוא, וכך ניתן לדעת איך להמשיך לפעול.

הרשת הזו נשמרת באופן אדוק, מהפעילות הכי פשוטה- איך לסדר חפצים על שידת הלילה, ועד לרמה רגשית סבוכה- איזה תפקיד יש לשחק מול אנשים שונים במערכות היחסים בחיי.
והיא יכולה להידמות בעינכם כסוג של משחק, אך בשבילי היתה רשת בטחון שמונעת מהאישיות שלי להתפצל ולהתפזר אחרי נשף לילי – כל החלקים שלה עם בנות זוגם ממשפחת החרדות הפסיכוטיות.

נניח למשל- מזלג
טוב, מותר לאכול עם מזלג רק בבתים של אנשים שאת מעריכה את האופן בו הם מבצעים החלטות בחייהם.
 ×•×œ×”לן הסיבה: מזלג הוא סוג של צומת, סוג של בחירה בדרך. (מזלג דרכים)
וכן הוא סכו"ם- ובכך משמש כדי להזין אותך- ואוכל הוא משהו שנטמע בגופך ועוזר לך לגדול.
לפיכך מותר לך להטמיע בגופך דברים שמעצבים אותכם (אותך ואותו) רק באמצעות תבניות הבחירה של אנשים שאת מעריכה. ולכן אסור לאכול בעזרת מזלג בהקשרים שאינם כאלו.

זהו, זו דוגמה ממש פשוטה לאיך שזה עובד.
בדרך כלל היו ערמות בלתי ניתנות להתרה של סמלים ומשמעויות ודרכים לפעול בסיפור בהתאם להם, ואני באיזשהו שלב הייתי מרימה ידיים ונכנעת לחרדה.

אבל היום יש לי בחירה. אני לא חייבת לראות את העולם כך. ואם אני בוחרת להסתכל עליו בצורה הזו, אז אני דואגת שהסמלים יקושרו לתמות שוות. אחרת זה לא מגניב לי.
וזה הדבר שהכי חשוב לי בעולם- שהעולם שלי יהיה לי מגניב.