ארכיון תגיות: סימולקרה

מעשה בשני לימונים

הרבה לפני שמדעי הרוח השתלטו על משנתו של בודריאר, התמקד ההיפריאליזם בעיקר בסוגיות של צרכנות (או נגיד: כלכלה). תהה סבר פלוצקר, לפני יומיים ב"ממון" (ואני מרשה לעצמי לחזור על דבריו באי-דיוקים כאלה ואחרים): האם מישהו מכם ראה פעם אגרת חוב? מניה? נקודה במדד ת"א? מישהו החזיק בידיו את הנאסד"ק או שומו שמיים, הדולר?

פלוצקר השווה את התופעה הזו לחיים במטריקס. בודריאר, הרבה לפניו, קרא לה סימולקרה. ואפשט: אנחנו משלמים בנייר (כן, פיסות של עץ מעובד) שמייצג מטבע עלום, שמייצג מטילי זהב ששוכבים או לא שוכבים אי שם בבנק העולמי בארה"ב (אם להאמין ל"מת לחיות III") תמורת סחורות אמיתיות לגמרי.

במצב כזה, באמת אין אף אחד שמונע מממשלת ארה"ב להדפיס עוד ועוד דולרים על מנת להציל את הכלכלה המתפוררת שלה. מישהו מכם ראה פעם את הדולר? לא. אז לאף אחד לא באמת יפריע אם נשכפל אותו עוד ועוד ועוד ונציף את שוקי העולם בדולרים.

המסומן והסימן שהוא מצביע עליו הם כבר – מזמן! – שני דברים נפרדים לגמרי. אחד פירושו (נגיד), 2 לימונים = X מטבעות נחושת = X שקלים חדשים = X דולרים והשני פירושו, פשוט: הדולר.

כלכלה כזו, מה הפלא שאיננה יכולה להחזיק מעמד? אנחנו, הרי, חדלנו מזמן לשלם בשווי-הערך של לימונים עבור לימונים. מבחינה ריאלית (בתרגום של עלות ייצור + שעות עבודה של כל המעורבים בדבר + ייבוא/יצוא) אנחנו משלמים תמורת 2 הלימונים העלובים שקנינו בסופר את שווה הערך של: 3 לימונים + 5 גמלים + 2 עגבניות + בתך הבכורה. זאת לא כלכלה שיכולה להחזיק לאורך זמן, אלא אם כן היא מתנהלת על גבם של עבדים. ולעבדים האלה נמאס לשלם משכנתא.

אז הם הפסיקו.

המצב ×”×–×” (כפי שמדעי הרוח הבינו, כאמור, די מזמן), קיים לא רק בכלכלה. הוא קיים גם בספרות. אם המסומן לא שווה לסימן – אם כשאני אומרת X, יורם במילא שומע XY, ×›×™ הסימן שלו מורכב משכבה של רפרנטים שמתווספים על ×”X ומוסיפים לו עומק ומשמעות – למה לעזאזל להתעסק בXים?

שנינו במילא דוברים את אותה שפה. שנינו במילא חיים בתרבות שמייתרת, לאט לאט, את הצורך במקור האותנטי. שנינו בלאו-הכי נדרשים להתמקצע בניב הגלובאלי התובע שנכיר לא רק את הסימנים והמסומנים של העולם החדש והשטוח הזה, אלא גם את הרפרנטים שלו, הסימנים החדשים שלו.

זו שפת הסימולקרה. או שפת ×”XY, או איך שלא תרצו לקרוא לה. היא חופרת באיטיות מתחת למה שאנחנו חושבים על תרבות, ומתקנת – תרצו או לא – את מקומם של המסומנים והרפרנטים בחיינו. והיא עובדת בשילוב ידיים עם התרסקות הקפיטליזם, שגונב את הלימונים מתחת אפו של הפרדסן.

למה אני אומרת את זה?

כי תרבות מקומה בין הילידים. אמנות שייכת למי שרוצים ליצור אותה, לא לאקדמיה, שרוצה להתווכח בינה לבין עצמה האם צלמים הנעזרים בפוטושופ ראויים או לא ראויים להכרה כאמנים. ספרים מקומם על המדף ובין האצבעות והישר מולנו, על מסך המחשב הביתי- באימיול, בביטורנט, בכל מקום שמישהו רוצה וליבו משתוקק לקרוא בהם.

זה המקום שבו היצירה שייכת ליוצר;ליוצרים; ליצירה (ליצר), ולא לשיקול הפינאנסי הקר.

פאנפיקשן הוא קוד פתוח. של תרבות. של ספרות. של קולנוע וטלוויזיה. הוא לימון בעד לימון. ומקורו בתרבות שהרגילה אותנו לחשוב שלימון שווה עץ הדרים, גמל ותרנגולת.

בודריאר קלאסי

אנקדוטה

פינת עישון נענע, לפני שלוש שנים או משהו כזה
תומר: מספר משהו שהוא בבירור סימולציה.
מיטל: נו, זה בודריאר קלאסי.
איתמר ותומר נקרעים מצחוק.
מיטל חושבת לעצמה: מה, זו לא סימולציה? אה, שיט, הם צוחקים על הפומפוזיות.
מיטל מצטרפת לצחוק (אני מקווה לפחות שהצטרפתי לצחוק. אבל אני לא אתפלא אם סתם ישבתי שם, הסמקתי וזעפתי).

ומאז, "זה בודריאר קלאסי" היא מטבע לשון.

סימולציה

הרעיון של בודריאר בנוגע לתרבות שבנוייה מדברים ומחיקויים מעוותים של אותם דברים הוא לא רעיון חדש. הוא לא חדש לתרבות הקלאסית, ולא לתרבות הפופולארית המודרנית. ההבדל היחיד בין שתי התרבויות האלו הוא לא בקיום הסימולציה בתוכן, אלא במשמעות הערכית שהן מעניקות לו: בעוד התרבות הקלאסית כיבדה במיוחד את הדיוק שבחיקוי והתירה אחוזים מועטים בלבד של שינוי, הרי שתרבות הפופ מכבדת במיוחד את אלו שיודעים לקחת את כל מה שעשו לפניהם, לזרוק באוויר, ולתפוס ליצירת צורה חדשה מהרכיבים הקיימים.

לאחרונה נתקלתי בשתי דוגמאות לסימולציה שכזו; האחת היא בספרו של אופיר טושה גפלה (האיש נשבע שזהו שמו האמיתי) "הקטרקט בעיני הרוח". זה לא איזה ספר מבריק, אבל באחד הקטעים שם, מתואר מישהו שחווה כל העת דז'ה-וו. המצב שלו כל כך מתדרדר עד שהוא לא מצליח לתפקד בעולם, משום שכל רגע נחווה כרגע שכבר נחווה בעבר, והוא לא מצליח להבחין כלל בין מציאות לשעתוק. בודריאר קלאסי, כאמור. מה עושה הגיבור? הוא מחליט לכתוב מחדש יצירות קלאסיות. כך הוא יוצר משהו כמו האידיוט של דוסטייבסקי מאת [שם הגיבור]

הדוגמה השנייה לקוחה מהסרט שאני כל כך רוצה שכבר יתחיל להציג: be kind, rewind.

צפו בטריילר ותראו איך החיוך הרחב של "בודריאר קלאסי" מתפשט לכם על הפנים, כאשר מתברר כי הגיבורים הולכים לעשות גרסה מחודשת לקלאסיקות הקולנוע המודרניות, לאחר שכל קלטות הוידיאו נמחקו. האופציות שזה פותח בפני יוצרי הסרט והצופים בו הן כמעט אינסופיות. אגב, אני גם יודעת "קראטה של רובוטים".

שתי הדוגמאות האלו לכאורה צועקות אינטרנט, כפי שהיטיב להסביר איתמר. מישהו התחיל משהו, מישהו הגיב על זה, ונוצר משהו שלישי שהוא מספיק רחוק כדי ליצור בעצמו תגובת שרשרת חדשה לחלוטין. לא חיפשתי, אבל אני בת זונה אם אין באיזשהו מקום כבר אתר "ספרות מעריצים" לסרט של גונדריי, שיוצר עוד ועוד ועוד סרטים שצולמו מחדש.

סימולקרה

ההבדל בין סימולציה לסימולקרה, גורס בודריאר, הוא: סימולקרה היא סימולציה שאיבדה את המקור שלה. איבוד מקור מוחלט לא יכול להתרחש בעולמנו, אומר בודריאר, ולכן סימולקרה לא באמת יכולה להתקיים במציאות, אבל דוגמאות קרובות להחריד יש גם יש. אם נשתמש בדוגמה פופולארית: נעליים "איטלקיות" שמיוצרות בארצות-הברית הן סימולציה, משום שיודעים מה החיקוי ומה האמיתי. מלון ונציאן בלאס וגאס, שבנוי כמו חיקוי של המהות הונציאנית, כפי שתופסת אותה התרבות וכפי שמנסחים חוקי הקפיטליזם האמריקני, ויותר מכך, מלון ונציאן במקאו, שהוא חיקוי של מלון ונציאן בלאס וגאס, רק בהתאמה לכאורה למוח המזרח-רחוקי (זה לא באמת עובד), הם סימולקרות. לך תדע איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר.

ולכן, הדוגמאות האלו הן לא באמת אינטרנט ויש לכך שתי סיבות מרכזיות: המחבר והזמן והמרחב. הסרט והספר נהגו, נכתבו ונחתמו על ידי יוצרים מסויימים. ולכן, העלילה המתרחשת, על כל פיתוליה, סגורה. אי אפשר להוסיף עוד ספרים שייכתבו מחדש על ידי אותו איש דז'ה-וו, משום שאופיר טושה גפלה חשב על כל האפשרויות הגלומות במשחק הזה, שיחק אותן, ופרסם את הספר. הסימולציה שיצר קרויה על שמו, והיא חתומה במספר האפשרויות שהמוח שלו אפשר לו להגיע אליהן. האינטרנט, לעומת זאת, הוא כמו סיפור עם. יש את השיר נומה נומה היי (אני יודעת, אולד סקול. ובכן, אני עדיין רוצה להיות הוא כשאהיה גדולה). ויש את הגארי ברלסומה הזה שהפך את השיר לתופעת אינטרנט. אבל התופעה נוצרה רק הודות לכל מחקי גארי ברלסומה שאין להם שם ופנים, שעשו אינספור גרסאות של גארי וכך הגדילו פי אינספור מונים את אפשרויות המשחק. ולכן, לתופעת נומה נומה היי אין מחבר אחד, אלא אלפי מחברים.

הזמן והמרחב, או ליתר דיוק חוסר הזמן ועודף המרחב, תורמים גם הם להיווצרות תופעות אינטרנט. כמו שיודע כל מי שהתלהב ממשהו באינטרנט רק כדי לקבל את הפרצוף המזלזל של "זה נורא ישן", אי אפשר באמת לדעת מה חדש ומה ישן באינטרנט, כי הכל מונח שם לנצח. באותה מידה, יש באינטרנט כל כך הרבה דברים, עד שהכל באמת תלוי בנתיבי הגלישה שלך. העולם הקיברנטי (חחח) הוא כל כך גדול, שהניסיון ליצור לו מרכז הוא בלתי אפשרי באופן מבני.

אלפי המחברים והבו-זמניות של הזמן והמרחב הופכים את הסימולציות של האינטרנט לסימולקרות, משום שאין אף מקום אחד שממנו יוצאים החיצים לעבר התיבה שבה כתוב "התופעה". או כמו שאמר מגיב מספר 89 לקליפ המעולה והבודריאר-קלאסי של eurotrash girl (ותודה לדולי): See, this is why You Tube was created.

סיכום

וזו, אני חושבת, התשובה לשלוש שאלות:

1. למה האינטרנט הוא כל כך מגניב – סימולקרות מגרות את החושים הרבה יותר ממקור –> חיקוי שהוא חד-חד ערכי.
2. למה אני מפחדת לפרסם לינקים ב"גם-שם": הרבה יותר קשה למרקר דברים שאין לך מושג אם הם מחדשים משהו למישהו.
3. למה מישהו חייב לקחת אותי ללאס וגאס!