[חתו-היטלר]

אין מגזין בישראל. כלומר, יש אבל רע. הפעם הראשונה שהבנתי את זה, שהבנתי באמת, היה כשקראתי את הכתבה הזו. הכתב, ריק כהן, מחליט לקחת את שפם-מברשת השיניים של היטלר, ולתבוע אותו בחזרה. כל מי ומה שעונד את השפם הנ"ל נעשה להיטלר, כותב כהן, והגיע הזמן לשחרר את השפם. וכך הוא עושה. הוא מגדל לעצמו שפם היטלר, ויוצא להסתובב ברחובות, לא לפני שהוא מתאר ארוכות את הסמיוטיקה של השפם. כתבה מדהימה, באמת. ואין כאלה בישראל.

יש לנו תחקירים ויש לנו חדשות ויש לנו כתבות הרחבה, אבל מגזין אין כאן. כמעט ואין. גם לו היה כאן עורך שיעז להעלות רעיון שכזה, לא היו לו כתבים. הכתבים הטובים, המעט שהוא קושש, לא יכתבו לו את זה. הם לא יגדלו שפם היטלראי בעבור שכר הקבצנים שמחולק בעיתונות הישראלית. ולו היה כתב, והיה כותב, היה העורך מקצץ את כל הפרולוג ההיסטורי הארוך. שכן כאן לא מתעניינים בדברים כאלו. קוראים אוהבים את זה קצר. ספר לנו אנקדוטות, לא היסטוריה.

קולה יישמע

יו"ר דירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 2, יהודה לנקרי, אמר לא מזמן ש"לא מכבר הקדישו אייטם ליורם קניוק, ונינט היא אייקון תרבותי וככזו ראויה לחשיפה ושקולה יישמע". הוא אמר את זה בתגובה לביקורת הרשות השניה, שהשמיעה צפצופי מחאה על החלטת חדשות ערוץ 2 לשדר אייטם של 7 דקות אודות הקרחת של נינט.

ההשוואה של לנקרי קצת מקוממת, אבל הוא צודק. נינט היא אייקון תרבותי, וכאייקון היא גדולה פי כמה מיורם קניוק. אפשר לראות זאת אפילו בציטוט של לנקרי: "[…] ליורם קניוק, ונינט […]". לקניוק יש שם משפחה ושם פרטי, לנינט יש שם פרטי בלבד. אמרת "נינט", אמרת "הנינט".

ומלבד זאת, עצם הביקורת קצת מקוממת. הקרחת של נינט נחשפה ונחשפה שוב בכל עיתון ואתר חדשות (מלבד אולי "הארץ"), לעתים בדף הראשי. בחדשות ערוץ 2 קיבלו את ההחלטה שקיבלה כמעט כל מערכת חדשות אחרת בישראל.

הביקורת הזו, למעשה, מכסה יותר משהיא חושפת. היא הופכת את האייטם על נינט לבעיה נקודתית. והבעיה, הבעיה עמוקה ורחבה בהרבה.

אותם אילוצים, אותם סקרים, אותם מפרסמים

ב"על הטלוויזיה" כתב בורדייה על ההומוגניות של תקשורת ההמונים: "תחרות בין עיתונאים או עיתונים הכפופים לאותם אילוצים, לאותם סקרים, לאותם מפרסמים […] יוצרת הומוגניות. השוו את עמודי השער של העיתונים היומיים בצרפת פעם בשבועיים: הכותרות פחות או יותר זהות. גם במהדורות החדשות בערוצים הגדולים בטלוויזיה וברדיו, לטוב או לרע, משתנה רק סדר ×”'אייטמים'".

התחרות היא אחד מהמנגנונים שמייצרים את ההומוגניות הזו, מאחר שעיתונאים ויוצרים בתקשורת משווים עצמם ×–×” לזה. במובן מסוים, הם קולקטיב, טוען בורדייה. הם בודקים ×–×” את פרסומיו של ×–×”, ומרגע שכלי תקשורת אחד מדווח על דבר מה, הוא מסמן אותו כחשוב, ושולל את האפשרות להתעלם ממנו. "בישיבות מערכת מקדישים חלק ניכר מהזמן לשיחה על העיתונים האחרים, בעיקר דנים ב'מה שהם עשו ושאנחנו לא עשינו' ('את ×–×” פספסנו!') ושהיינו צריכים לעשות – אין בכלל מה לדבר – שהרי הם עשו זאת" (שם, 25).

התחרות, שאמורה היתה לגרום לביזור, נעשית לכוח צנטריפטלי שגוזר על המתחרים לגעת באותם הנושאים. אבל, אם להקדים את המאוחר, זו לא כל התמונה. הצנטריפטליות של השיח נוצרת לא בגלל התחרות דווקא, אלא בגלל שהמתחרים משתייכים לקבוצה מצומצמת, שמכירה זה את פועלו של זה.

ושוב נינט

[נינט, לפני]

חזרה לנינט. נינט עשתה קרחת. נינט עשתה פרסומת. נינט קיבלה כסף. נינט קיבלה אייטם. האייטם קיבל אייטם. האייטם קיבל ביקורת. הביקורת קיבלה ביקורת. נינט קיבלה ראיון. כך עובדת המערכת.

הביקורת על חדשות ערוץ 2 מתעלמת מהעובדה שהקרחת של נינט היא אכן אירוע תרבותי בישראל. היא אירוע תרבותי באותו מובן של "תרבות" שאנו הולכים ומתרגלים אליו – הסחת דעת. נינט היא רק כוכב אחד בקוסמולוגיית הסלבס שפיתחנו כאן ושייבאנו מחו"ל; והקוסמולוגיה הזו היא רק סימפטום לצורה שבה התרבות ותקשורת ההמונים התממשקו זו עם זו, ולכבלים ששתי המערכות הללו עטפו עצמן בהם.

הזעם על לנקרי, למי שהספיק לפתח זעם שכזה, אינו מוצדק. התגובה הרגשית הנכונה תהיה רחמים. ×”× ×” אדם שהלך לעשות עיתונות, ×”×’×™×¢ לחדשות ערוץ 2, ומוצא את עצמו מייצר אייטמים על נינט. בורדייה מתאר – ומניסיון, במידה רבה מאוד של צדק – את הדינמיקה שמתקיימת במערכות תקשורת: עורכים/כתבים צעירים וחדורי אידיאלים, שנהדפים אל תוך הסד התקשורתי הקיים על ידי עורכים מבוגרים יותר, אנשים שזיקקו ציניות מחלומות העבר, אנשים כמו לנקרי. וכך פועלת כיום התקשורת, אלו שיש להם כוח להשפיע איבדו מזמן את הרצון או האמונה ביכולתם לעשות זאת.

חבל גם לבזבז כעס על נינט, אולי הדמות הטראגית הגדולה של זמננו. שמועות מספרות שהיא לא כתבה דבר בדיסק האחרון שלה, ושימשה רק כפה וטלפיים. מרגע הזכיה ב"כוכב נולד", עטפו אותה גדודי יחצ"נים, ניחשו את הקהל, מתגו אותה ואז מתגו אותה מחדש. לא ברור כמה נינט יש בדבר הזה, אם יש שם נינט בכלל. לא ברור אם המותג השאיר משהו מהאדם.

So It Goes

האנטילכאה, על פי אריסטו, היא הרגע שבו חושף העצם את מהותו, מגיע למימוש העליון שלו. קצת ירדתי מאסנציאליזם לאחרונה, אבל המושג הזה עדיין מעניין מאוד. תקשורת ההמונים הולכת ומתקרבת לאנטילכאה שלה, מעט מעט היא מקצינה את הדינמיקות שעומדות בבסיסה, ומפשיטה מעליה סרחים עודפים.

ומה הדינמיקות האלה? כסף ואתיקה. בין שתי אלה קיים משחק עדין על שליטה, וככל שמאבק הקיום התקשורתי נעשה חריף יותר, כך נחשפת ההיררכיה שהיתה שם מלכתחילה: כסף קודם, אתיקה אחר כך.

אני שונא לכתוב זאת. אני נשמע לעצמי כמו אחד מטורי הדעה המשמימים ב"הארץ". אבל זה כך, ובמידה גדלה והולכת. לפני 4 שנים איש מהעורכים שלצדי לא ידע דבר אודות שיווק. היום כולם יודעים משהו. תקשורת ההמונים נמצאת בסחרור איטי ומהפנט, שמפשיט ממנה עוד ועוד פריטי לבוש, ומותיר את משמניה חשופים לעין כל. כי יש לומר זאת: זכות הציבור לדעת אינה כוללת בהכרח את חיי המין של טום קרוז; העובדה שאמש עלתה ידיעה על מאבק המרצים אינה טענה כנגד העלאת ידיעה אודותיו גם היום; תוכן שיווקי אינו שיטה לגיטימית להרוויח כסף; 300 שקלים אינם שכר הולם לכתבה.

כל הדברים האלה הן בבחינת מובן מאליו כיום. הם התקדשו ככאלה בעזרת הזמן וההרגל. מי שרוצה לראות כיצד מתקבע שיח, מוזמן לעבוד שנה, רק שנה, במערכת חדשות. הוא יראה כיצד דברים שעד אז נחשבו לבלתי ראויים, הופכים ל"אין מנוס" ומשם ל"ככה זה". So it goes.

האייטם על נינט אינו אפיזודה במחזה מוסר, הוא חוליה בטרגדיה.

הארד הארי

[כריסטיאן סלייטר המלך]

כתבתי קודם שההומוגניות התקשורתית, הכוח הצנטריפטלי, אינה נגרמת בגלל התחרות, אלא בגלל מיעוט המתחרים, והעובדה שהם כולם מתחרים על אותו קהל. כאשר מספר המתחרים גדל, כבר אינך יכול להשוות את עצמך אליהם. הכוח הצנטריפטלי מפנה את מקומו לכוח צנטריפוגלי. אנשים לא מפסיקים להשוות את עצמם זה לזה, כמובן, אך עתה יש באפשרותם לבחור לאיזה קולקטיב ברצונם להשתייך.

אני מדבר על האינטרנט, כמובן. ואם לדייק: אני מדבר על מתנדבי התוכן של האינטרנט, האנשים שכותבים בחינם. רוב האלו לא יכולים למלא את התפקיד של התקשורת הממוסדת. לרבים מהם אין את הכלים והקשרים ליצור חדשות, ורק מעטים מהם יטרחו לעשות "מדריך קנייה לשואב אבק", למשל. אבל הם שם, הם מתרבים, והם כמעט היחידים שכותבים משהו מעניין באמת כיום. וזה מגניב לאללה.

בגיל 16 ראיתי בפעם הראשונה את "Pump Up the Volume". כריסטיאן סלייטר משחק נער עם תחנת רדיו פיראטית, שיוצר מהפכה קטנה בבית הספר שלו. ספוילר: בסוף, במרדף האחרון, הוא זועק לאוויר "seize the air". כשהמסך מחשיך שומעים עשרות תחנות רדיו פיראטיות חדשות מתחילות לשדר (חכו לסוף הקליפ). הוא צודק, לעזאזל. תִפְסוּ את האֶתֶר.