ארכיון תגיות: עופרת יצוקה

למלשינים אל תהי תקווה

ארגון "שוברים שתיקה" פרסם את עדויות החיילים ממבצע "עופרת יצוקה". מה אפשר לכתוב על זה בכלל? שזה מזעזע? זה לא מזעזע. לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת. ודווקא רציתי לכתוב על זה, אבל מה עוד כבר אפשר לומר?

לאחרים דווקא ×”×™×” מה לומר. אפילו די הרבה. אחרי קצת זמן בעיתונות, אתה לא צריך אפילו לחכות לטורי הדעה. אתה יודע מה ×™×”×™×” שם. משמאל – לחקור את ×”"כשלים"; ממרכז – העדויות לא אמינות; מימין – העדויות לא אמינות, למלשינים אל תהי תקווה, השם יקום דמם.

בקישור הקודם ניתן לקרוא תמלול של חלק מהשיחה בין עירית לינור לקובי אריאל. השניים מתפללים בקול לכמה "חֵזְקִי", שיקומו ויראו למוסרים האלה מה זו ציונות. וגם זה לא מזעזע, וגם זה צפוי עד בחילה. החידוש היחיד הוא תיבול הפולקלור היהודי מצדו של אריאל, וגם לזה יכולנו לצפות, בעצם.

  התמונה מכאן

אבל כדאי לקרוא בכל זאת, כי כך נראית המלכודת שבה נמצא השמאל הישראלי היום. אם אתה יוצא להעיד, היה מוכן לכך שייכנסו בך. עד העצם. כאשר "שוברים שתיקה" רק הוקם, המשטרה הצבאית פשטה על התערוכה של הארגון, החרימה את הפריטים שהוצגו, ופתחה בחקירה נגד המתלוננים. הם הרי העידו על ביזה, לא? אנשי "שלום עכשיו", לא בדיוק הטיפוסים הכי רדיקלים על הסקאלה, חוטפים איומים ומכות ממתנחלים בשטחים, בכל פעם שהם מנסים לקבוע כמה התנחלויות בדיוק יש; ומי שהולך לבילעין או נעלין, ובכן, דמו בראשו. אם, מצד שני, תחליט להעיד מבלי להיחשף, אז לינור ואריאל יכעסו נורא. אליבא דלינור: "תבסס את עצמך, יא זבל".

כמה נורא, ככה פשוט. אליעזר יערי, מי שהקליד את הדברים, משווה בין השירות הצבאי של אריאלי ולינור לבין זה של אנשי "שוברים שתיקה". הופה, לכאורה קלף מנצח. אבל גם זה לא מדויק. כי אם אתה לא עשית צבא, או לא עשית קרבי, או לא עשית קרבי מספיק, אז אתה משתמט. אבל אם עשית צבא, וראית דברים, למה לא דיווחת על זה קודם? איפה היית בזמן אמת?

תמיד יש מה לומר, ותמיד יהיה מי שיגיד את הדברים. בתוך מערכת הקודים הישראלית, קשה לצאת גם שמאלן וגם צודק. אבל לפעמים צריך לנסות. קראו את העדויות הללו, נסו לחשוב אם אתם הייתם יכולים להמציא אותן. לא רק את הסיפורים, את השפה. קראו איך השפה הצבאית מצליחה לכסות על פשעים, גם כאשר דובר השפה הזאת מנסה לספר על הפשעים האלה. לא כך נראה זיוף.

ואם אתם רוצים לשכנע מישהו, זכרו שהאנשים שבוחרים לא להאמין לעדויות הללו הם אותם אנשים שקוראים את העיתון ומצקצקים על הפוליטיקאים המושחתים וכתבות הפלילים; הם אותם אנשים שמתנדבים לספר איך הולך ופוחת הדור, ואיך אין לנוער כבוד לכלום; הם אותם אנשים שראו בכל הארץ כתובות של "מוות לערבים", וראו איך, באוטובוס, ערס נטפל למישהו סתם בשביל המשחק. הם יודעים איך העם שלהם נראה. בישראל, צה"ל הוא ממלכה אבודה ומנותקת. כולם היו שם. כולם יודעים איך זה באמת עובד. אבל אף אחד לא רוצה לעשות את החיבור. הגיע הזמן לשכנע אותם.

* ואני, אני שונה? בפסקה הראשונה כתבתי על המבצע ש"לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת". כמה אמון אני יכול לתת לצה"ל? גם אני, כמו ישראלים רבים, קובע את דעתי מראש.

אבל לי יש סיבה. שמעתי את דובר צה"ל משקר יותר מפעם אחת. למעשה, משרד הדובר שיקר לי אישית כמה פעמים. למעשה, חשבתי להקים אתר שיעקוב אחר השקרים האלה. אין לי את הזמן. מישהו רוצה לקחת את זה על עצמו?

* הפוסט כולו רק מגרד את פני השטח של פוסט של קרן, שיום אחד עוד ייכתב, אם רק אצליח להוציא אותה מרבצה. קרן, איה אבדת?

להיות ישראלית

לחיות בישראל, כלומר להיות ישראלית, אומר להשלים עם כך שיש נתח כלשהו, לא מבוטל, באוכלוסיה שהוא לוחם בעברו. זה קל לשכוח את זה כשבחיים שלך יש חבורת רכי מבט ועזי מוסר. כלומר, נגיד איתמר. הוא כאן רק כדוגמה נוחה, כמובן. כי אני, וגם אתם, יכולים להיות בטוחים שיש לו מוסר ללא רבב. ועם זאת, לו הייתם מדברים אתו על הצבא, כמו שאני עשיתי, הייתם יכולים לדעת שגם הוא שירת בצה"ל, ועל אף שלא היה כנראה לוחם דגול, ובוודאי לא הסתובב בעיר שבה גדל ביום שישי כשמדיו המגוהצים למשעי לגופו, מתישהו הוא חזר מהצבא, ביום שישי, עייף, ובן 18, ורובה נחבט באחוריו, ותורת הלחימה והצה"ליות הכללית במוחו.
האיתמר הזה, ובואו נניח לרגע לזה הספציפי ונלך לאיתמר הכללי, משתחרר מהצבא ומתחיל את החיים האזרחיים שלו. הוא יכול לעשות הכל. לנסוע. לחזור. לעבוד. להתבטל. ובתוך כל זה, רבים מן האיתמרים, על אף שהם אזרחים, בראש שלהם הם חיילים לשעבר. ובגלל שהם היו חיילים בצה"ל הספציפי, יש סיכוי של 20% לערך שמדובר באנשים בוגרים שמתישהו, בין גיל 18 ל-21, עמדו בפני דילמות מוסריות קשות ונכחו בסיטואציות נוראיות. הם שכחו את זה. או לא שכחו את זה אבל לא חושבים על זה. או חושבים על זה אבל זה זיכרון רחוק. או זה זיכרון חי מאד אבל אין מה לעשות אתו. לא יודעת איך זה עובד, המנגנון הזה. אני בחורה. רובנו זוכרות בעיקר משרדים מכוערים וטירונות אידיוטית. אבל בראש של הלוחמים ביניהם, אי שם, יש כפר כנא או חומת מגן או קשת בענן.

מווינט: מחפשים אחר החברים. צילום: ברקאי וולפסון

ובראש שלך, בראש של הבחורה שלך, אין כלום. מעבר למה שמראים בעיתונים ובטלוויזיה ובאינטרנט, אפילו העיתונות הזרה, אפילו הסיפורים האישיים, מעבר לזה יש לך ריק. ערפל. את לא יודעת איך נראה ערב בעזה. את לא יודעת איך זה להיות במארב. את לא יודעת איך זה להיכנס לבית של פלסטיני ולחפש שם נשק. לא יודעת כלום מזה. וגם את שוכחת מזה.

מנענע: מחפשים אחר החברים. צילום: ברקאי וולפסון

ואז את רואה "ואלס עם באשיר" או קוראת פוסט כזה. ואת אומרת לעצמך, אלוהים אדירים, היא צודקת. ואז, חצי שעה אחר כך, ג'ני מוסיפה את זה. ומתברר לך שלא רק שהיא צודקת, זה גם דבר ידוע. ופתאום את חושבת על איתמר, הכללי, כן?, עומד שם בזמן שהמפקד שלו מספר לו על "נוהל חניבעל", והוא, שהיה ילד בן 18 אווילי ולהוט לגמור עם זה ולהגיע לאזרחות, בדיוק כמוך, צריך, משל היה לוחם גרילה עם מוסר של מערב פרוע, להנהן ולדעת שבמקרה שחייל נחטף, עוד איתמר אחד, הוא אמור להרוג אותו, כדי שצה"ל, הספציפי, כן?, לא יצטרך לשבור את הראש הקטן והיפה שלו על איך להתמודד עם החטיפה.


מנרג': מחפשים אחר החברים. צילום: ברקאי וולפסון

וזה רק קצה הקרחון, כמובן. כי חיילים חוטפים מעט, אבל פעילות מבצעית בשטחים עושים הרבה. ואת עומדת שם, חסרת אונים, וחושבת לעצמך, אלוהים אדירים, מה הם עושים, כל האיתמרים המשוחררים האלו, איך הם מתמודדים עם זה? איך זה עובד? איך עובדת החברה הזאת עם כל האיתמרים בתוכה? ואיך, כל מבצע מחדש, נכנסים עוד איתמרים למעגל הזה, ואיש לא סופר את זה כנזק מלחמה?

—–

לעיון נוסף:

חייל מספר על קשת בענן באתר שוברים שתיקה

—–