ארכיון תגיות: ×¢×–×”

פוסט פוליטי

בעמוד הבית של NGO מוניטור תמצאו מאמרים על המנהרה מרצועת ×¢×–×” (וכיצד היא "מפריכה את הטענות של ארגונים לא ממשלתיים בנוגע לעזה" 1), על הדו"×— האחרון של "יש דין" ("וקידום חקיקה במימון האיחוד האירופי") ועל מימון אירופי לארגון "זוכרות". אני לא מצאתי בו מילה על חקירת קטינים פלסטינים, על תג מחיר בירושלים, על "עבודה עברית" ועל כל שאר האירועים הקטנים, המכוערים, שהם חלק בלתי נפרד משגרת החיים כאן. להמשיך לקרוא פוסט פוליטי

למלשינים אל תהי תקווה

ארגון "שוברים שתיקה" פרסם את עדויות החיילים ממבצע "עופרת יצוקה". מה אפשר לכתוב על זה בכלל? שזה מזעזע? זה לא מזעזע. לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת. ודווקא רציתי לכתוב על זה, אבל מה עוד כבר אפשר לומר?

לאחרים דווקא ×”×™×” מה לומר. אפילו די הרבה. אחרי קצת זמן בעיתונות, אתה לא צריך אפילו לחכות לטורי הדעה. אתה יודע מה ×™×”×™×” שם. משמאל – לחקור את ×”"כשלים"; ממרכז – העדויות לא אמינות; מימין – העדויות לא אמינות, למלשינים אל תהי תקווה, השם יקום דמם.

בקישור הקודם ניתן לקרוא תמלול של חלק מהשיחה בין עירית לינור לקובי אריאל. השניים מתפללים בקול לכמה "חֵזְקִי", שיקומו ויראו למוסרים האלה מה זו ציונות. וגם זה לא מזעזע, וגם זה צפוי עד בחילה. החידוש היחיד הוא תיבול הפולקלור היהודי מצדו של אריאל, וגם לזה יכולנו לצפות, בעצם.

  התמונה מכאן

אבל כדאי לקרוא בכל זאת, כי כך נראית המלכודת שבה נמצא השמאל הישראלי היום. אם אתה יוצא להעיד, היה מוכן לכך שייכנסו בך. עד העצם. כאשר "שוברים שתיקה" רק הוקם, המשטרה הצבאית פשטה על התערוכה של הארגון, החרימה את הפריטים שהוצגו, ופתחה בחקירה נגד המתלוננים. הם הרי העידו על ביזה, לא? אנשי "שלום עכשיו", לא בדיוק הטיפוסים הכי רדיקלים על הסקאלה, חוטפים איומים ומכות ממתנחלים בשטחים, בכל פעם שהם מנסים לקבוע כמה התנחלויות בדיוק יש; ומי שהולך לבילעין או נעלין, ובכן, דמו בראשו. אם, מצד שני, תחליט להעיד מבלי להיחשף, אז לינור ואריאל יכעסו נורא. אליבא דלינור: "תבסס את עצמך, יא זבל".

כמה נורא, ככה פשוט. אליעזר יערי, מי שהקליד את הדברים, משווה בין השירות הצבאי של אריאלי ולינור לבין זה של אנשי "שוברים שתיקה". הופה, לכאורה קלף מנצח. אבל גם זה לא מדויק. כי אם אתה לא עשית צבא, או לא עשית קרבי, או לא עשית קרבי מספיק, אז אתה משתמט. אבל אם עשית צבא, וראית דברים, למה לא דיווחת על זה קודם? איפה היית בזמן אמת?

תמיד יש מה לומר, ותמיד יהיה מי שיגיד את הדברים. בתוך מערכת הקודים הישראלית, קשה לצאת גם שמאלן וגם צודק. אבל לפעמים צריך לנסות. קראו את העדויות הללו, נסו לחשוב אם אתם הייתם יכולים להמציא אותן. לא רק את הסיפורים, את השפה. קראו איך השפה הצבאית מצליחה לכסות על פשעים, גם כאשר דובר השפה הזאת מנסה לספר על הפשעים האלה. לא כך נראה זיוף.

ואם אתם רוצים לשכנע מישהו, זכרו שהאנשים שבוחרים לא להאמין לעדויות הללו הם אותם אנשים שקוראים את העיתון ומצקצקים על הפוליטיקאים המושחתים וכתבות הפלילים; הם אותם אנשים שמתנדבים לספר איך הולך ופוחת הדור, ואיך אין לנוער כבוד לכלום; הם אותם אנשים שראו בכל הארץ כתובות של "מוות לערבים", וראו איך, באוטובוס, ערס נטפל למישהו סתם בשביל המשחק. הם יודעים איך העם שלהם נראה. בישראל, צה"ל הוא ממלכה אבודה ומנותקת. כולם היו שם. כולם יודעים איך זה באמת עובד. אבל אף אחד לא רוצה לעשות את החיבור. הגיע הזמן לשכנע אותם.

* ואני, אני שונה? בפסקה הראשונה כתבתי על המבצע ש"לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת". כמה אמון אני יכול לתת לצה"ל? גם אני, כמו ישראלים רבים, קובע את דעתי מראש.

אבל לי יש סיבה. שמעתי את דובר צה"ל משקר יותר מפעם אחת. למעשה, משרד הדובר שיקר לי אישית כמה פעמים. למעשה, חשבתי להקים אתר שיעקוב אחר השקרים האלה. אין לי את הזמן. מישהו רוצה לקחת את זה על עצמו?

* הפוסט כולו רק מגרד את פני השטח של פוסט של קרן, שיום אחד עוד ייכתב, אם רק אצליח להוציא אותה מרבצה. קרן, איה אבדת?

ולכן הלכתי מההפגנה בשבת

ספרול: הקנדון הוא נצחי

צינגרבאי: פעם אמרו את זה גם על הכפתור. והמציאו את הריצ'רץ'. אבל נניח. הקונדון נצחי, והאדם? היום אני בן ארבעים וחמש. הקנדונים למאה שנה, מי חי עד גיל מאה ארבעים וחמש?

-סוחרי גומי/ חנוך לווין

פתאום קם בבוקר אדם, ומבין שהוא עורף. העורף בארץ, מסתבר, קיים עבור החזית, ולא להפך. העורף לא צריך להישבר, להתפורר, להתלונן. העורף לא צריך לשאול את החזית שאלות קשות כשהיא חוזרת הביתה, נוהמת, בסוף עוד יום של לחימה בבוץ של עזה. הוא צריך לעשות לה מסאז' ומקלחת חמה. אולי גם איזה נס עם שתי סוכר וחלב.

פתאום קם אדם בבוקר, ומגלה שהוא רדיקאלי. כתבה יפה קרן בשבוע שעבר: טווח הדברים שניתן לומר, ולהישאר רלוונטית, כלומר בתוך השיח הציבורי, כלומר נשמעת- הולך ומצטמצם לכדי נקודה עילגת וזעירה. ("מלחמה זה לא משהו. אני בעד שלום"). אז את הולכת והופכת ללא-רלוונטית, כלומר לחיצונית, לסהרורית, לרדיקאלית. ואת נעשית כזו, בעל כורחך, בשל השינוי שחל בשבועות האחרונים (ובאופן הדרגתי יותר, גם בשנים האחרונות) בעצם ההגדרות של "שמאל" ו"שמאל רדיקאלי". למה (רמז- זה לא במקרה) מטפח השיח הציבורי בישראל ראדיקליזציה מואצת של השמאל? באיזה אופן "השמאל" עצמו שותף למהלך הזה?

פתאום קם אדם בבוקר, ומבין שהוא כבר לא ממש-ראדיקלי. יותר ויותר אנשים אוהבים פחות ופחות את מה שצה"ל עושה בעזה. כל זה היה צפוי להחריד. כרגיל: מצטברים קצת יותר מידי הרוגים בצד הישראלי, וקצת יותר מידי תמונות מזעזעות של הרוגים בצד הפלסטיני. מגיעים כמה גינויים חריפים מאירופה. מסתמנת תנועה ב"דעתַקהל". מישהו אומר שצריך לצאת. מישהו כותב שצריך לצאת בכותרת ב"הארץ".

ההפגנה בשבת האחרונה, בעיקר בהשוואה להפגנה בשבת שלפניה, היא שיעור מעניין בראדיקליזציה של השמאל, ובעיקר, באופן בו מנסה השמאל "השפוי" להתנתק ממי שהוא מסמן כילד המופרע, ההורמונאלי, הקצת-זקוק-לריטלין שלו. ההפגנה בשבת, כפי שהצהיר אופנהיימר מעל במת הנואמים (שמעתי ולא ראיתי, הפגנות זה קטע מוזר מגובה מטר וחצי), שייכת ל"אנשים שאכפת להם מחיילי צה"ל", קרי "ציונים אמיתיים", ש"לא רוצים לראות את חיילי צה"ל מתבוססים בדמם" (ככה במקור-מקור, נשבעת באמא שלי). המשך המהלך הזה הביא, איך לא, לעדות המיוסרת של תושבת "עוטף עזה" (מה זה עוטף, מכרבל. עושה כפיות). בעורף כמו בעורף. בשלב הזה כבר הלכנו משם.

באיזה אופן פעילות מחאה של אזרחית במדינה דמוקרטית, כנגד החלטות הממשלה במדינה הזו, חייבת להיות מגובה תמיד, במובהק, בהצהרה על "ציונות"? באיזה אופן הקטגוריה הזו, כחלק בלתי נפרד מכל שיח פוליטי בישראל, משנה את עצם רעיון המחאה?

ממש כמו הספינקס, מתברר, ששומרת על המפתן ב"סיפור שאינו נגמר", מסוגלת ה"שמלאנית השפויה" להבחין במבט אחד בין מי "שראוי שיכנס" ובין מי ש"אינו ראוי": האם אתה ציוני?

מעניין אותי לשאול מה הלגיטימיות של השאלה הזו, ומדוע היא נותרת הכרחית. "ציונות" הפכה הרי לתווית הפלא שתמיד מעל להגדרות הקונקרטיות. לא בדיוק "פטריוטיות". לא בדיוק "לאומנות ישראלית-יהודית". לא ממש "ישראליות", או "אזרחות מסורה" או "אכפתיות חברתית כללית". כמו מבחן הספינקס, נדמה לי שהמבחן הציוני נותר תמיד מחוץ לחדר, כלומר, ברמת ה"מטא", מחוץ לכל הקשר פוליטי-היסטורי מסוים.

זה די מוזר, כשחושבים על זה. הקטגוריה של "ציונות", כמו מרבית הקטגוריות של השיח הלאומי לפני מאה, השתנתה הרי במהלך ההיסטוריה, ובמהלך 60 (וגם 30, ו- 20) השנים האחרונות. אולי זה בדיוק העניין: ציונות, מאחר והיא לא ממש דבר מסוים (אלא, לכל הפחות, "כמה דברים" והאינטראקציות בינהם) ממשיכה להיות ה-קטגוריה.

הייתי רוצה לנסות לחשוב על השיח הציבורי סביב המלחמה בלי השאלה הזאת, שנדמית לי מטשטשת יותר ממבהירה, מכסה הרבה יותר מחושפת. ה"ציונות" היא קטגוריה נצחית, ואני הייתי רוצה להיות מסוגלת להתבטא ביחס לסוגיה קונקרטית. הייתי רוצה להיות מסוגלת לדבר בתוך ויכוח על בעיה אקטואלית, פוליטית, בלי להידרש שוב ושוב לדיון המטא, שלוכד אותי בציפורניו, מסמן אותי כ"רדיקאלית", מכריח את המחאה שלי לתוך מקום של "איתנו או נגדנו", כאילו ה"איתנו" הזה הוא יציב ומוחלט, ניצב מחוץ לפוליטיקה וקודם לה.