יום שישי בבוקר
הפגישה הראשונה של צוות העריכה של עמותת נשים לגופן בה השתתפתי התרחשה בבית של מיכל לסטר, ביום שישי בבוקר, מתישהו ב-2006. הגענו לירושלים, בנפרד אם אני זוכרת נכון, והתכנסנו בבית, אליו הביאה כל אחת כמה ממצרכי ארוחת בוקר. היו שם מיכל לסטר, יו"רית משותפת, דנה וינברג, מנכ"לית ומייסדת, טל תמיר, העורכת הראשית של הספר, וטל ויינטראוב, עוד חברה בצוות העריכה. התחלנו למרוח גבינות על לחם וירקות על גבינות ולדבר. כדי להסביר מה הלך שם, צריך לדבר קצת על העמותה.

על העמותה
נשים לגופן היא עמותה ישראלית-פלסטינית שמטרתה להוביל שינוי בתפיסת בריאות, גוף ומיניות של כלל הנשים בישראל. איך העמותה מנסה לעשות את זה? באמצעות סדנאות עם נשים ברחבי הארץ ובאמצעות כתיבת ספר עב עב כרס אודות בריאות האישה, שמקיף תחומים שונים כמו: דימוי גוף, התמכרויות, אלימות, זהות מגדרית, מין בטוח, אימהות, גיל המעבר, אבדן יילוד ועוד ועוד. שמונה מאות עמודים (שקוצצו מאלף).
הספר מבוסס על הספר האמריקאי המצליח our bodies our selves, שיצא לראשונה בשנות ×”-70, על ידי קומונה של נשים מבוסטון, שניסו לפנות לגיניקולוגים כדי לדבר קצת על בריאות האישה, אבל נתקלו בחומת שתיקה, שאותה החליטו מייד לנפץ, כיאה לזמן ולמקום. מאז יצא הספר במספר מהדורות מתוקנות, וכן יצאו כמה וכמה התאמות תרבותיות שלו למקומות שונים כמו מזרח אסיה, ארצות ערב, אמריקה הלטינית וארצות ערב.    
העמותה הוציאה לאור שני ספרים – בעברית, ביחד עם מודן, ובערבית, בהוצאה עצמית. בתחילת העבודה על הספר העברי חשבנו שאפשר ×™×”×™×” להסתמך באופן ניכר על הספר האמריקאי, לתרגם אותו, ורק להוסיף קולות מהשטח הישראלי. אחרי עבודה על כמה פרקים התברר ×›×™ הספר האמריקאי לא מתאים ברוחו ולא בשפתו למציאות שלנו, והוא שימש רק כמתווה כללי ביותר.

יום שישי בבוקר
חזרה לשולחן ארוחת הבוקר בביתה של מיכל. מדברות. מדברות. שתיים ביחד. שלוש ביחד. היא מפה. ההיא משם. גבינה. לחם. קפה. הרבה קפה. קפה קר. קפה חם. הולכת. חוזרת. באה. מטבח. סלון. מרפסת. הבת שלי חוזרת מבית ספר. מספרי פרקים עפים באוויר. שמות של נשים אחרות נזרקים לאוויר. אתן לא מאמינות מה קרה לי אתמול בעבודה. צריך לדבר איתה. צריך להחזיר תשובה להיא. פה צריך לקצץ. פה העבודה עוד לא התחילה. היא אומרת שהן מתקדמות. הבעל שלי אומר. צריך לגייס כסף לפרק ההוא. אתן לא מאמינות מה קרה לי באוטובוס.
יצאתי אחרי שעתיים וחצי מהבית של מיכל לשקט היחסי של הרחוב הירושלמי וחשבתי לי: יאללה, מה קרה כאן? לא ידעתי לענות על זה. האם התקדמנו? האם יש רשימת משימות? האם יודעים להגיד כמה אחוזים מהספר הושלמו? לא, חשבתי לי, נדמה לי שלא התקדמנו. אבל היה נחמד להכיר אותן, ונחמד לשמוע קצת רכילות. בסך הכל, לא בזבזתי יותר מדי זמן. באותו ערב נשלח מייל עם רשימת משימות ברורה וסופית, שהדהימה אותי עד בלי די. בתוך הרעש הקקפוני שהיה שם נעשתה עבודה, ואני לא הבחנתי בהתרחשותה.

יום ראשון בבוקר
לא זוכרת איפה עבדתי אז, ובטח לא מה עשיתי באותו יום ראשון בבוקר, אבל אני יכולה לנחש שהלכתי לעבודה. וישבתי מול המחשב. והיה לי גאנט עם משימות, כי ככה זה בהייטק, אפילו בתפקידים שהם רק תומכי לחימה כמו אלו שאני עובדת בהם. ובטח הייתה ישיבה.
והישיבה בטח התנהלה לפי החוקים הבאים:
1.    יש אדם אחד שאחראי על ניהול הישיבה. הוא הדובר המרכזי, אלא אם כן העניק את רשות הדיבור למישהו אחר, או כאשר מתלהט ויכוח
2.    בישיבה יש מצגת. המצגת מחולקת לסעיפים
3.    רק בישיבות מיוחדות יש אוכל. את האוכל מביאים אנשים שאינם חלק מהישיבה
4.    הישיבה תחומה בזמן
5.    הישיבה אינה כוללת שיחה על חיים פרטיים

ערבים וסופי שבוע מאלפיים ושש ועד לפני חצי שנה
איך הלכה העבודה על הספר? קבוצת נשים בעלות ידע ותשוקה לנושא אחד מתכנסת. זוהי הקבוצה שעובדת על הפרק. הן מחליטות על ראשי הפרקים בפרק וכל אחת כותבת את חלקה. העורכת מקבלת את החומר, מחליטה מה חסר לה, ומבקשת תוספות. אחרי שהיא מרוצה, היא מעבירה את הפרק לעורכת הראשית ולצוות העריכה. הן עוברות על הפרק ומבקשות תוספות. התוספות מגיעות וקוראות אותן שוב. אחרי שהחומר קיים, קוראות שוב את הפרק ועורכות אותו. ומכווצות אותו לדיוק המקסימלי שלו ולאורך המינימלי האפשרי. אחר כך קוראות שוב. מישהי מתמרמרת על משהו שירד. מישהי עונה. מישהי מוצאת עוד דבר שחשוב להוסיף. קוראות את הפרק שוב. מחליטות. קוראות את הפרק שוב.
בקיצור, אחת משיטות העבודה הכי לא יעילות שהכרתי בחיי. במקום הפירמידה המוכרת של הררכיה, שמתחילה בבסיס רחב שנאסף ממספר כותבות, וממשיכה לעבר עורכות משנה ועורכת ראשית, שלכל אחת מהן יש זכות וטו קטנה או גדולה, יש כאן חצים שמובילים לכל הכיוונים, הרבה מאד שלבים, הרבה מאד שעות אישה, ומספר שמתרחב ומתכווץ חליפות של נשים שעוסקות במלאכה.

פמיניזם!
וככה פעלתי בתוך שני מישורים שהתנהלו באופן אחר לגמרי. מצד אחד הייתה העבודה, מאורגנת לכאורה, עם חוקים נוקשים שמפרידים בין פרטי לציבורי, עם רשימת משימות ברורה ועם הררכיה בלתי מתפשרת, שהסתיימה מתישהו בין 6 ל-8 בערב בימי חול. ובצד השני, בערבים ובסופי שבוע, הייתה העמותה, שתמיד התנהלה בשיחות אינסופיות שכללו את כל הדרגים (אם אפשר בכלל לקרוא להם ככה) את כל הנושאים (אבל את כולם), בתשוקה, במשימות שלעולם לא נגמרו, בעוד ועוד נשים שמותר היה להן להביע דעה ולדרוש ולהתווכח לכעוס ולהיעלב, ומעל טקסטים שהלכו וקיבלו צורה מגובשת ומנומקת.
זה לקח לי כמה שנים לנסח את זה לעצמי, אבל בסוף הבנתי: יש כאן התאמה בין צורה ותוכן. התוכן הוא הספר: אנציקלופדיה מקיפה על בריאות נשים. פרוייקט פמיניסטי. הצורה היא צורת העבודה: מבולגן, בלי התחלה אמצע וסוף, בלי הררכיה, עם התייחסות רצינית לכל הערה, שולית ככל שתהיה. ספר תיאוריה פמיניסטי. והתאמה בין צורה ותוכן תמיד הייתה בשבילי הצורה הנעלה ביותר של הוכחה, כזו שלא מדברת רק על הכוונה, אלא גם על התוצאה.
זאת הסיבה שהמשכתי לקרוא שוב ושוב ושוב ושוב (ותאמינו לי, אני יודעת לצטט בעל פה את הפרק על מין בטוח) את אותם פרקים. כי הרגשתי, וזאת הרגשה שפועמת בידיים, שאני לומדת פמיניזם, שאני לומדת פמיניזם מתוך השחלות של לוס איריגאריי או משהו. באמת שאהבתי אותן על הלימוד הזה.
ועל כן, כשהספר יצא לחנויות, התרגשתי. תראו, כמה מתאים הוא: