סיגל היא מנהלת בכירה שיודעת לנתח היטב את המצב, לעשות מאזנים, לדבר על שולי רווח והפסד, ולחשב את עתידם של עובדיה. אולם בסתר ליבה, הסיבה המרכזית שבגללה היא באה לעבודה היא רוחב כתפיו של הבוס שלה, איתמר, שבו היא חושקת. לא סתם חושקת, בוערת מתשוקה. סיגל, אם חד הורית, היא בת לאבא מבוגר שיושב בבית אבות ולאם שעדיין בביתה, ובין בני המשפחה פעורה תהום של סוד נורא מן העבר, שאיש אינו שש לדבר עליו, אולם הוא רודף את כולם בסיוטי הלילה. סיגל היא האלמוות.
נעמה היא העובדת של סיגל, אולם היא לא בעמדת מאזנים, היא בעמדת אנשים. וכאשר שוכחים את האנשים שמאחורי המספרים היא מתרגזת מאד ויוצאת למסע שכנועים שסופו ידוע מראש לכל קוראי עיתוני הכלכלה. נעמה היא בחורה שגרה עם נורי, כלבתה האהובה, בבית שבו גרה בילדותה עם הוריה, והיא נתקלת בשכן אחד לא נחמד, מהעבר, ובשכן אחד נחמד, מההווה, והיא עושה מה שהיא צריכה כדי להסתדר עם זה וגם עם זה. נעמה היא הזיכרון.
אביגדור הוא איש מבוגר בעידן של צעירים, ועל אף שאין כל סימן לחוסר היכולת שלו, הוא נאלץ לשלם את מחיר הדינמיות של הדור. אביגדור, האיש שדאג לפרנס את עדה אשתו כל חייו, חושב, בלית ברירה, לבנות את עצמו מחדש בערוב ימיו. הוא חושב על רומן. אביגדור הוא ההמתנה.
אלו הן שלוש הדמויות להן מוקדשים חלקים נפרדים בספרו של אסף שור, סיגל. והן דמויות טובות. חשבו על הסוד הנורא של סיגל, האין הוא ראוי להתייחסות? האין ×–×” מסקרן לחשוב כיצד הוא משנה את ×—×™×™×” ואת ×—×™×™ בני משפחתה, כיצד הוא מנווט את דרכה אל בין כתפיו של איתמר, כיצד הוא גורם לה להתהפך על מיטתה היוקרתית, וכיצד המערכת הרגשית המורכבת הזו פועלת כאשר היא נתקלת במערכת רגשית מורכבת לא פחות, זו של נעמה? מסקרן גם מסקרן. ונעמה עצמה, אינה ראויה להתייחסות, עם היחס החם שהיא מעניקה לבעלי חיים ולעמיתיה לעבודה? עם  העדינות והרגישות שבה היא פועלת עד אשר המצב מכריח אותה לעשות מעשים שסימן שאלה מוסרי גדול מרחף מעליהם? ראויה גם ראויה. וגם אביגדור, בן דמותם של גברים מבוגרים שפרנסו עמודים רבים בספרות הישראלית והלא-ישראלית, האין הוא מעורר את החמלה והאמפטיה של הקוראת כאשר הוא יושב שם, נזכר באביו של קפקא, ומנסה להבין מאיפה הוא ×”×’×™×¢ ולאן הוא הולך. מעורר גם מעורר. כל אדם הוא עולם ומלואו, ובין המיטה שבה הוא ישן, העבודה שבה הוא עובד, האמביציה שאותה הוא מאמץ והדמות שבה הוא בוחר להתאהב טמון כל ההבדל כולו.
ובכל זאת, אסף שור מתעלם מכל אלו. הוא מניח את גרעיני הסיפור, שותל אותם באדמה, ואינו משקה אותם לעולם. במקום להשקות אותם, ולהצמיח מהם פרחי פרוזה נאים ומדיפי ריח הומניות, הוא מעדיף לדבר על הספרות. בשביל שור, סיגל נעמה ואביגדור אינם אנשים, אלא מטאפורות בעלות מטרה – אלמוות, זיכרון והמתנה בהתאמה – שהוקמו מעפר אי-הקיום כדי לעזור לו להבהיר עניינים בוערים יותר. הוא מדבר, למשל, על משבר הייצוג בעולם הפוסט-מודרני שבו איש אינו מאמין עוד למחברים, ×›×™ אין אמת ואי-אמת, וכל דמות היא בהכרח מראה, ישרה או מהופכת, לדמות אחרת, וכולן נותרות ברובד ×”×–×” בלבד, של דפים ונייר ומלים כתובות, שביניהם אפשר למתוח קווים ברורים ואירעיים כאחד. הוא מדבר על עמדתו של המספר יודע-הכל שיכול, באמצעות בחירת השפה שבו הוא מספר את הסיפור ובאמצעות בחירת המקומות שעליהם הוא מתעכב ומפרט ומסביר, לתעתע בקוראת, לגרום לה לאהוב, לחמול ולחשוק או לבוז ולהתנכר, במחי פסוקית לוואי. הוא מדבר על הקשר בין הטקסט לבין הערות השוליים שלו, בין החיים במרחב הפתוח ובין החיים תחת עולן של מסגרות מוגבלות ומדכאות. אסף שור יודע הרבה על ספרות.
כמו בספרו הקודם, מוטי, מתעקש שור לשרבט סקיצות של דמויות על הדף ולהניע אותן במרחב רק כדי לזכות בהזדמנות נוספת ללבן דברים שבין אדם לבין התיאוריה הספרותית שלו. שור, שכאמור יודע ספרות, ודאי גם יודע שיכולת הקמתו של הספר לחיים נותרת לנצח בידי הקוראת. והקוראת הזו בוחרת לסגור את הספר בעייפות גדולה, ולהיזכר בנוסטלגיה בעולם אחר, שבו סיפור ×”×™×” סיפור ודמויות היו ייצוג ייחודי של השקפת עולמו של המחבר על העולם ועל האנשים המורכבים שחיים ופועלים בו. או במילותיו של שור עצמו: "עובדה: ×”× ×”, אדם אחד, אב, בביתו. ביצייה במחבת, עגבנייה, מעט מלח, מעט מאד, ×›×™ לחץ הדם. אחר אינו בביתו, גם הוא אב, אלא שנגמר הבית, אין יותר, מי גר שם, זרים… אלא שאין ×–×” סיפורם. ×–×” הסיפור של סיגל, ×›×™ סיגל שכבה במיטתה ולא אמרה לעצמה דבר, וגם ×–×” שקר. ×”× ×”, כך". 

נכתב במקור עבור טיים אאוט

עודפות היא סימן מוסכם בין סופר לקוראת שלו: ברגע זה אני מפסיק לצייר לך את העולם כמו שהוא, אם עשיתי את זה אי פעם, ואני מתחיל להתעסק ברטוריקה ובאסתטיקה, וכאן את צריכה להפסיק רגע עם האמפתיה והלב ולהניע את השכל. כי בשביל עודפות, שהיא בעצם חזרה עם כוונה, צריך יד עליונה, ובשביל יד עליונה ולא נעלמה צריך אמנות, לא חיים.

זה היה ככה תמיד, נדמה לי. במעשיות ובסיפורי עם, כאשר מגיעים לרגע שבו חוזרים על אותו דבר שלוש פעמים, אפשר לדעת שכאן תיכף יסתתר המשל, שכאן מפסיקים לספר סיפור מעשה תמים, ומגיעים למסר שאותו רוצים להעביר. בבדיחות, אותו דבר, רק עקום.

ברומנים של המאה ה-19, שמטרתם המוצהרת היא להעביר פיסה מהחיים אל הדפים, העודפות, כמו הטפט המפורסם של בלזק שתיאורו משתרע על כך כך עמודים (לא קראתי את העמודים האלו. אל תסתכלו עליי. עם כל אהבתי לבלזק, כל מה שאני יודעת על קטע הטפט המפורסם בא מתיאוריות של ספרות), נועדה כדי להדגיש את הרטוריקה של הרומן, את העובדה שכאן ישב בנאדם, גזר בגזירות קטנות וקפדניות חיים, על כל פרטיהם, והעביר אותם עבורך הקוראת אל הדפים.

דבר דומה קורה, אני חושבת, בזרם התודעה (לא מספיק מבינה בזרם התודעה, אני מודה, זה לא הז'אנר הנגיש ביותר בשבילי, אבל שוב התיאוריות של הספרות אומרות ש), שם העודפות מוגשת בצורת בריחה אל מחוזות אחרים, שלכאורה לגיטימיים במחשבה אבל לא לגיטימיים באמנות, כאלו שהיו נחתכים בעריכה, לו היו עשויים על פי קונבציות הרומן.

עודפות ישראלית. גרבוז (מתוך המגזין לאודיו וידיאו וצילום דיגיטלי)

בפוסטמודנרניזם עושים את זה אחרת, נדמה לי. דרך אחת היא באמצעות שבירת הסיפור ומרכיביו לחלוטין, ואני לא רוצה לדבר עליה עכשיו, כי אני פחות אוהבת אותה. אני רוצה לדבר על משהו אחר. על ריבוי סיפורים. אני חושבת על שלוש דוגמאות. הדוגמה הראשונה היא ה"הרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". מייקל שייבון מספר שם אולי טריליון סיפורים (הספר לא לפני, אז מהזיכרון): האסקפיסט, והסיפור על המלחמה והמוצב בשלג, והסיפור של ההתבגרות שלהם בניו יורק, והסיפור על ההפיכה שלהם לאנשי קומיקס, והאיש ההוא הגדול והבלונדיני שאחר כך מתברר שהוא הומו. כל סיפור כזה לוקח את הקוראת למחוזות חדשים, וכל סיפור כזה גם מזהיר את הקוראת: אל תפתחי בי אמון יותר מדי, אני סתם מפריח פה בועות סבון קלילות, אפשר לנפץ אותן, אפשר לייצר אותן, זה הכל בר החלפה, בר השגה, בר מוות.

ג'ונוט דיאס, שבבירור הושפע משייבון, עושה דבר דומה ב"חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו", רק שהוא הולך צעד אחד קדימה, ומשלב בין טריליון הסיפורים, שמסופרים גם מטריליון נקודות מבט, על אף שמפי אותו מספר, גם פרטים היסטוריים אמיתיים. בעזרת המשחק (סליחה, אבל הכל כך גימיקי) שלו עם הערות שוליים שמפוזרות בנדיבות לאורך ספר הפרוזה הזה, הוא מייצר קשר בין הסיפורים של הדמויות המרכזיות והשוליות בספר ובין ההסטוריה האמיתית של הרפובליקה הדומיניקנית. בעזרת העודפות הזו של הסיפורים הוא אומר לקוראת שלא רק בועות הסבון שהוא מפריח ניתנות לניפוץ ביד פשוטה, אלא ממש מצייר סביבה עיגול שובר אור, ואומר לה שהיא בעצמה וההסטוריה שלה והמיתוסים שלה גם הם ברי ניפוץ.
הדוגמה השלישית היא ישראלית. כולל הכל, כמה מפתיע. מחזות, מכתבים, סיפורים קצרים, תסריטים, הגיגי המחבר, כל הצורות הרטוריות מגוייסות וכל הקירות המדומיינים נשברים על ידי הפנר כדי לייצר תחושה של עולם מלא בסיפורים, שבו הכל, כולל חייו האמיתיים, שכמובן מצביעים גם על חייה האמיתיים של הקוראת, כולל חיי קרוביו, כולל העבר הרחוק, העבר הקרוב, והעתיד הלא-ידוע, הם כלי משחק בידי מחבר אלמוני, היושב ברמת אביב וטווה את סיפוריו, כשזגוגית החלון וקירות הבתים מפרידים בינו לבין החוץ.

עודפות אמריקאית, נו, קצת מגמתית. ראושנברג (מתוך  netlex focus)

וזו דרך מגניבה בעיניי, ריבוי הסיפורים. רק שמעניין שכשעושים את זה סופרים אמריקאיים, הם עושים את זה בעזרת קומיקס והומור. וכשעושה את זה סופר ישראלי, הוא עושה את זה באמצעות תסריט על השואה, סיפור על שחקנית בתיאטרון יידי נכחד שמתה על הבמה, ותסריט ועל ערבי שמתפוצץ בסמוך לאולם קולנוע. ואני חושבת עכשיו שאולי בגלל זה הספרות שלנו קצת מבאסת, כי רק לעתים נדירות מאד מאד היא יוצאת רגע מהשואה ומהערבים ומפסיקה לקחת את עצמה כל כך ברצינות.