נתחיל מהתחלה; כלומר, נתחיל מהערה ארוכה בסוגריים מרובעים; כלומר, ממבוא אפולוגטי:

[אני לא מבין דבר בתיאוריה של צילום או ציור. קראתי את לסינג וזהו. פרשנות של ציורים וצילומים תמיד נראתה לי מפוקפקת. קראתי כמה פרשנויות מעולות, והרגשתי לא בנוח. אם לתמלל את הרציונליזציה, הרגשתי שהמעבר מהמדיום הוויזואלי למדיום הלשוני צריך להיעשות – אם הוא כבר נעשה – באיפוק. אני יודע שישנה מסורת ארוכת שנים של ווירבול הוויזואליה; אני יודע שאם ישנה מסורת פרשנית, ישנה גם מסורת ציור מקבילה, שנוצרה בהתייחס אליה. כלומר, ציורים מצוירים מתוך התכוונות לפרשנות מסוג מסוים; כלומר, ההסתייגויות שלי, לגבי איפוק, מפוקפקות משהו. ועדיין, לא נוח לי. אז הסתובבתי עם הנקודה הקטנה הזו מתגלגלת לי בראש כבר זמן מה, והרגשתי כמו טמבל להעלות אותה כאן. אבל אולי יש בה משהו. ואם אין, אשמח לגלות למה]

אגם קומו, כפי שהוא משתקף מווילה קרלוטה. איטליה. (rita crane, flickr)

1.

העולם יפה. הכל יפה ומורכב. הכל נע בת אחת, ונושם, ומתפזר באלפי וקטורים קטנים לכל כיוון. הכל יפה. הכיעור גם. גם הסתמי. גם עמודי החשמל. במיוחד עמודי החשמל, בעצם.

2.

אבל אני כותב זאת עכשיו, כך שאני חש צורך להדגיש. ואני חש בצורך הזה כי לפעמים שוכחים. רבים שוכחים לרוב. נסעתי באופניים לפני כמה ימים, ושמעתי ילד אומר בפליאה "בלון", ואמו, בקול מתקתק מזיוף, אומרת "איזה יופי". איזה יופי.

3.

אם אני צלם, והכל יפה, ואני רוצה לומר שהכל יפה, אין לי ממש איך. צילום ממסגר, וזה נהדר. מסגור מפנה תשומת לב. אבל המסגור הבסיסי לא מספיק. אם תרצה לצלם יופי, אתה כבול לצילום דברים יפים – כלומר, דברים שנחשבים ליפים – או, שתיאלץ לנסות להדגיש. ואיך תדגיש? באמצעות זווית ופוקוס, באמצעות משחק עם הצבע. כלומר, תיקח את כל היפה ×”×–×”, ותעמיד אותו בזווית יפה, כך שכולם יראו כמה ×–×” יפה, מהזווית הזו, שבה רגילים ממילא לראות את היופי שבדבר. אתה כבול לזוויות שנתפסות כיפות ממילא, ולדברים שנתפסים כיפים ממילא. הצורך לתקשר יופי עם קהל לוכד את כל היופי ×”×–×” לקלישאות של יופי.

4.

וזו, בעצם, הבעיה שלי עם פליקר.

אחד הדברים היותר כיפיים שהאינטרנט המציא הוא twitter, האתר ששואל את המבקרים בו שאלה אחת, חשובה במיוחד: “מה אתם עושים עכשיו?” שעות של עבודה פוטנציאלית ירדו לטימיון, בעודי מתזזת בין "נערת הסושי" מטוקיו למיניהן, שמקפידות להציב משפטים שמופיעים על המסך שלי בצורת סימני שאלה (לא, באמת, היפנים האלו משוגעים על טוויטר. יש אלפים מהם שם, מדברים בשפה הבלתי מובנת שלהם), לבין ×’'ייסון ואחיו שבדיוק "מנסה את adobe apolo” מ"אי שם בעמק הסיליקון" לבין כל מיני דניאל שבדיוק "סיים להקליט את "אהובתי", השיר האחרון בתקליט שלי. עכשיו ב-daniel.myspace.com”.

לפעמים, כשאף אחד לא מעלה עדכון מעניין גם בטעינה השלישית של העמוד, אני הולכת לכלי העזר. התחנה הראשונה היא twitterearth, שהוא Mash-up של טוויטר ביחד עם google earth (בדומה, אגב ל-twittervision, שמבוסס על google maps). הרעיון הוא אותו רעיון, רק שהפעם לא רק שאתה יודע מה עושה אותו בנאדם, אתה גם מרחף מעל מפת כדור הארץ ביחד עם הטוויטרים, כדי לראות איפה הם נמצאים כשהם עושים את מה שהם עושים.

אם גם ×–×” לא מספיק, אז אני עוברת ל-mash-up המלנכולי מכולם . מדובר בשילוב של טקסטים שהוצבו בטוויטר, תמונות מפליקר וסרטוני וידיאו. מוזיקת סדרת מתח בטלוויזיה נשמעת ברקע, ועל המסך מוצגת תמונה מפליקר, ורצות מילותיה של אנג'לה מלוס אנג'לס, למשל:  “כרגע סיימתי לאכול ארוחת בוקר. שתי ביצים שלוקות, לחם, חמאה וגבינה. יוצאת לעבודה". המוזיקה המלנכולית, ביחד עם התמונות הסמי-אמנותיות, הופכות את כל העולם לקונסיפרציה אחת גדולה, ואני נאלצת לבדוק שאיש אינו עומד מאחורי גבי ומנסה לרצוח אותי.

יום אחד, כשעצמתי את העיניים ועדיין המשכתי לראות את הרקע התכלכל של טוויטר, הבנתי שאני בבעיה, בה לא נתקלתי מאז ימי 4 seconds fury העליזים. מה לעזאזל, שאלתי את עצמי, את מוצאת באתר הזה? מה איכפת לך מנערת הסושי, מג'ייסון או מדניאל? ואם זה כבר מעניין אותך, אז למה שלא תלכי לרשת חברתית נורמלית, ושם תוכלי לפחות גם לראות את הבלוג שלהם, התמונות, הסרטונים, הלינקים, החברים ושאר הדברים שיאפשרו לך הצצה נורמלית לחיים שלהם?

ואז הבנתי: טוויטר היא פשוט הרשת החברתית היעילה מכולן באפקט המציצנות שהיא מספקת. ראשית, אם אני חושבת על החיים שלי, מעטים האנשים שיודעים מה אני עושה בכל דקה משעות היום. הזכות הזו שמורה בדרך כלל רק לאנשים המקורבים ביותר. כל אדם אחר שישאל אותי "מה את עושה עכשיו" ייחשד כבעל אף ארוך יתר על המידה, ואני אנחר בבוז ואסרב לענות על השאלה. ולכן, כאשר אני יודעת על nobu-nakata שהיא בדיוק מחפשת מורה לאנגלית, אני חשה מקורבת אליה הרבה יותר מלאנשים בבניין שלי, למשל.

שנית, השאלה הזו היא מייצגת פשוט את אפיון הדמות הטוב ביותר. תשובה אחת לשאלה הקומפקטית הזו מגלה, לעיתים, על אדם הרבה מאד מקווי האופי שלו, משום שהיא קושרת בין המניעים של הדמות לבין המעשים שלה. כאשר nzle כותב "מטען: הלך לאיבוד. חייב להתמודד עם סופשבוע בשיקאגו בלי תחתונים, משקפיים או לבוש למסיבה", אני ישר יכולה לדמיין אותו, מבוהל וקצר רואי בדרך משדה התעופה. הוא חשב שהוא הולך לעשות חיים משוגעים בסופשבוע הזה. הוא התכונן למסיבה הזו כל החודש האחרון, ועכשיו הוא קצת מסכן. אבל הוא לא מאבד את העשתונות. הוא יודע שתמיד יהיה לו את הבייגלה ששם בתיק היד שלו.

שלישית, המיידיות של השאלה מספקת אשליה של חוסר צנזורה. זו לא שאלה כללית ופילוסופית, שעליה אתה יכול לחשוב, לנסח, לצנזר, להתחרט, לשכתב, לסגנן או להתחכם. זה קצר ולעניין וזה מיידי: עכשיו. מה אתה עושה עכשיו? ולכן, הטוויטר הזה נותן תחושה של ייצוג של אמת. זה לא שום דבר אמנותי, אלא החיים עצמם. זה כמו לשבת בתחנת רכבת ולהתבונן באנשים שחולפים מול העיניים. אף אחד מהם כלשעצמו לא מעניין אותך במיוחד, אבל החבילה הכוללת, הרועשת והגועשת של יצירי אנוש שחולפים לך מול העיניים, עושה לך נעים בלב: מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד, אז שיספרו מה הם עושים.

(הפוסט הזה נכתב לפני זמן מה, ומועלה עכשיו מסיבות לא הכי חשובות. למעשה, גם הדיסקליימר הזה לא מי יודע מה חשוב, אבל לעזאזל, זה מה שאני עושה עכשיו)

שיטוטיי בפליקר הביאו אותי ליוזר שנקרא בפשטות דומם פעיל. מדובר באוסף של תמונות של אקטיביסטים מפעולות שונות: הפגנות בבילעין נגד הגדר, הפגנות נגד תקציב המדינה, הפגנות נגד אוכלי בשר חיות, הפגנות נגד המלחמה בלבנון וכו' וכו'. הידד, חשבתי לעצמי. תמונה הלא שווה אלף מילים ואלף תמונות של אקטיביסטים שקולות לטריליון מילים של אנשים שמדברים על עוולות. כאן אוכל סוף סוף לראות את מה שמסתירים מפניי כל השנים. לא עוד תמונות ערוכות בידי עורך "מבט לחדשות". הבו לי את החיים האמיתיים, החיים מבעד לעדשת מצלמתו של הלוחם בממסד.

אבל דבר משונה קרה. התמונות נראו בדיוק אותו דבר. אפקט "אה, הנה דנה והנה ההוא, מסלון מזל" אמנם פעל, אבל לזה הייתי מוכנה. התמונות עצמן, לעומת זאת, נראו בדיוק כמו כל התמונות שנראות בכל העיתונים. גם התבוננות פרטנית יותר בתמונות גילתה את אותו מאבק ידוע: אקטיביסטים נלחמים בחיילי מג"ב וחיילי מג"ב נלחמים בכולם.

חשבתי לעצמי מדוע כך קורה. את האפשרות הראשונה שהעליתי בדעתי, לפיה אני פשוט מכירה טוב מדי את הסיפור, פסלתי מיד. הלא הייתי אולי בהפגנה וחצי מבין שלל אירועי המחאה המתועדים שם. ואז העליתי אפשרות אחרת, סבירה יותר: הכותרת משתלטת על הטקסט. ואני אסביר: הדבר היחיד שבאמת נקלט בראש מכל התמונות האלו, של הממסד ושל האקטיביסטים כאחד, היא האלימות. "אני רואה מאבק", מציין לעצמו המוח, ואז עושה עם ×–×” מה שעושה. פרטי הטקסט עצמו – האם הגיבור הוא החייל או האקטיביסט, האם האקטיביסט יפה יותר מהאקטיביסטית או ההיפך, האם הערבי מצולם מן הזווית המנמיכה או המאדירה – מטשטשים בפני העובדה הקשה שאתה צופה באלימות. וזו בעיה של היוזר activestills ושל היוזרים הצופים בו כאחד.

לו אני הייתי האחראית על היוזר – ואני לא, ומסיבה טובה – הייתי משתדלת להשאיר את "חיילי צה"ל ירו לעבר המפגינים כדורי מתכת מצופי גומי, למרות שהייתה זו הפגנה שקטה ולא אלימה" לחדשות, וכאן נצמדת לסיפורים המעניינים יותר, לאותו נרטיב שהופך יוזרים בפליקר ללהיט – הרגעים הקטנים הניתנים להזדהות.