ארכיון תגיות: פמיניזם

פנתיאון

אחת האמיתות החשובות ביותר שלמדתי מפרופסור ×—× ×” נוה, שהיא מבחינתי האימא של לימודי המגדר לדורותיהם, היא שפמיניסטיות אינן יכולות להרשות לעצמן להיות נוסטלגיות. כלומר, אישה אישה בביתה יכולה לעשות זאת בחשאי, אבל כולנו, כגוף פוליטי, צריכות לדחות את ההתרפקות על העבר לטובת מחשבות נוצצות עיניים על העתיד, משום שהעבר ×”×™×” רע לנו והעתיד צופן בחובו השתפרויות אין קץ, ועלינו לעבוד למען השיפורים האלו ועל כן בהם עלינו למקד את מחשבותינו. להמשיך לקרוא פנתיאון

שם ועכשיו

הקדמה מתנצלת

אני כותב את הפוסט הזה מבלי באמת להבין על מה אני מדבר. אני הולך לכתוב כאן על השמאל הרדיקלי וקצת על המיקום האישי שלי בתוכו, אבל אני לא באמת אדע להגדיר שמאל רדיקלי אם אתבקש, וההיכרות שלי עם השמאל הזה היא היכרות עם אנשים, פחות עם תיאוריות. ובה בעת, אני מרגיש צורך לכתוב את זה, גם אם אטעה. ראשית, כמי שהולך לקשקש בקרוב על הזכות לטעות שללתי מעצמי את הזכות להימנע מטעות, לפחות הימנעות אקטיבית כל כך. שנית, אולי בין הבל להבל יהיה כאן משהו. אולי לא.

ה-Weathermen ואני

לפני מספר ימים ראיתי סרט תיעודי על ה-Weathermen ביוטיוב. הוות'ר-מן היו קבוצת טרור שמאלנית רדיקלית, שפעלה במהלך שנות השבעים בארה"ב. הם לקחו את ה-SDS (סטודנטים עבור חברה דמוקרטית), אחד מהגדולים שבארגוני השמאל האנטי-מלחמתיים בארה"ב, והפכו אותו לארגון שולי, מפורק, שהלך ואיבד רלוונטיות במהירות.

הבעיה היתה המלחמה. מלחמת ווייטנאם. קל לדמיין איך ×–×” מכאן, מישראל הכובשת, לראות את הזוועות האלה כל יום, לראות את כל ההפגנות שעשית, וכמה מעט השתנה בעקבותיהן. המטרה של הוות'ר-מן היתה להביא מהפכה. מהפכה, משום שהחברה מקולקלת ללא תקנה. מהפכה, משום שהקלקול ×”×–×” גורם עוולות לאינסוף. הדרך למהפכה עברה בסיסמה "Bring the War Home”. כלומר, הביאו לאמריקאים טעימה מווייטנאם. כלומר, פצצות.

החודשים האחרונים קשים לי. העבודה על המדרון נעשית מרירה יותר, עבורי, מיום ליום. לראות את כל החרא הזה מתקדם מאליו, בקצב הולך וגובר, ולא להצליח לעשות כלום. ומסביב, קצת כמו אז, העולם השלישי נשטף במהפכות. כלומר, העולם הערבי. ואינך יכול אלא לצפות, אכול קנאה, בנפילתם של עריצים.

יוליה שמואלוב ברקוביץ' ואני

לפני חודשיים אמרה ח"כ יוליה שמואלוב ברקוביץ', בין שאר הדברים, זאת: "בחיים, טפו טפו טפו, אף אחד לא הטריד אותי מינית. אני לא חושבת שאני כזו מכוערת. ציון חמש וחצי. אבל כשגבר אומר לי מחמאה אני מבסוטית, זה חלק מהאיזון הטבעי בטבע. אם שולח ידיים, שתי פליקות ושלום על ישראל". מיטל פרסמה תרגום לכתבה מעניינת שעסקה בפמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות. אבל למה, בעצם, יוליה שמואלוב ברקוביץ' אפשרית? למה ישנן תמיד פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות?

אחת התשובות, אולי, נעוצה בפמיניזם עצמו. לפמיניזם יש נטייה לרדיקליזציה, במובן זה שהוא תובע שנביט היישר מעבר למובן מאליו התרבותי. אם לוקחים אותו ברצינות, הטבעי, המובן מאליו, הופך לחברתי, ולרוב הוא מתרגם לשורה ארוכה של עוולות. לא לחינם שמואלוב ברקוביץ' מרגישה בנוח לתקוף את הפמיניזם הרדיקלי, מכיוון שהוא זה שמאיים עליה באמת. התביעה שלו אינה רק לבצע שינויים חברתיים מסוימים, התביעה שלו היא להביט, קודם כל, על מה שלא בסדר. כל מה שלא בסדר. ונכון שסביר להניח ששמואלוב ברקוביץ' לא באמת תדע להבדיל בין פמיניזם רדיקלי לפמיניזם מסוג אחר, וסביר להניח שהיא לא באמת ניסחה לעצמה את הדברים כך. אבל אני חושד שהיא כן מבינה את זה, ברמה מסוימת. כי כשגבר נותן לה מחמאה היא "מבסוטית". כלומר, היא לא מרירה. ומרירות היא התכונה שהכי אוהבים לטפול על פמיניסטיות. יוליה שמואלוב ברקוביץ' אינה פמיניסטית משום שהיא רוצה להישאר מבסוטית. היא רוצה ללכת על נעלי עקב מבלי לחוש מגוחכת. היא לא רוצה לראות את מה שהפמיניזם מציע לה לראות.

זה אינו רק קטע פמיניסטי, זה פחות או יותר הקטע של השמאל. החברה פגומה, פגומה עד כאב. ומרגע שבחרת להסתכל, אינך יכול אלא לראות זאת. בשר זה רצח, גבינה זה רצח, השפה היא סוכן של אי-שוויון. אני לא ציני. אני באמת מאמין בדברים האלה.ואני אוכל בשר וגבינה, ואני צריך לחיות עם זה.

אני לא חושב, אגב, שאין דברים כאלה בימין. אני לא חושב שדווקא בימין מקבלים את כל קדם ההנחות החברתיות. בה בעת, אפשר לקבל, ולו לרגע, את החלוקה הגסה הזו, מכיוון שהשמאל, בדרך כלל, שואף קדימה, לעתיד מדומיין כלשהו. סוג העוולות שהוא בוחר להביט בהן תובעות חברה אחרת, דמיונית, שטרם היתה כאן. אין לנו עבר מדומיין לחזור אליו. לא כי העבר היה דווקא רע יותר, אלא מכיוון שהעבר, בפשטות, לא היה טוב.

הדת ואני

בקריאה השניה של "החטא ועונשו" שמתי לב למשהו מוזר. הכרתי חלק מהשיחות בספר. בווריאציות אחרות, גסות פחות, אבל הכרתי אותן. הכרתי את הסטודנטים שדרשו מסביבתם לחיות חיים אחרים, רציונליים. את הדרישה שהאידאולוגיה תהיה חלק מהחיים עצמם, לחיות אותה כאן ועכשיו. שיחות דומות ראיתי גם ב"האיש בלא תכונות", שם הן היו נחלתו של נוער אנטישמי, שדיבר על הלאום כעל גוף אחד, שצריך להתאחד באהבה. והאהבה אינה רק דיבורים, עליה להיות מעשה. הדרישה הזו מוכרת משום שהיא הגיונית. היא נשמעת אבסורדית אם אנו לא קונים את האידאולוגיה שמאחוריה, אבל אין בעיה מיוחדת בתביעה לחיות באורח שתואם את אמונותיך.

והדרישה הזו מוכרת משום ששומעים אותה גם כאן ועכשיו. והיא קשה, מכיוון שלצידה נע עוד מצעד העוולות הבלתי פוסק, זה שלמדת להבחין בו. במלים אחרות, שמאלנים נתבעים לא רק לתקן את העולם, התיקון חייב להתחיל קודם מהם עצמם. הם צריכים לחיות את האוטופיה שהם שואפים לה.

זו הגזמה, כמובן, פראית אפילו. אבל לא פראית מדי. כי ככל שאתם נעים מהשמאל הליברלי אל הקצוות הרדיקליים, כך מוצאים יותר ויותר צורות שונות של התנהלות בעולם. משמאל לצמחונים נמצאים הטבעונים שמשמאלם נמצאים הפרוטניסטים, שמשמאלם הראוופודיסטס. ולצד אלו יש קבוצות אחרות, רבות מספור. פמיניסטיות שאינן מגלחות רגליים לצד פמיניסטיות ופמיניסטים שמדברות ומדברים בגוף נשי-רבים. אני לא חושב לרגע שזה מגוחך, אם במקרה עלתה השתמעות כזו, אני חושב שאידאולוגיה צריכה להיהפך לפרקטיקה. אם אני מאמין בזכויות אדם, לא אשב בשקט כאשר זכויות אלה מופרות.

אבל אני מאמין גם בזכויות נשים ובזכויותיהן של חיות להישאר בחיים, ובחברה סוציאלית ובאלוהים יודע כמה דברים נוספים. ואני לא יכול לממש את כל האמונות האלה. כלומר, יכול, אך איני מוכן עדיין למחיר. ואיני היחיד, מן הסתם. העולם מלא באנשים כמוני, שאוכלים בשר מתוך ידיעה ברורה של מה שהם עושים. וכך, לצד האידאולוגיה ישנה גם האשמה, האשמה ההכרחית.

במובן מסוים, כל זה מזכיר קצת את הקבלה הלוריאנית, הניסיון לתקן את השבר שבעולם באמצעות עשיית מצוות. אבל האמת היא שזה לא כל כך מעניין. יותר מעניין אותי האפקט הנפשי שיש לכל זה על האנשים שאני מכיר, עלי.

×›×™ לצד האשמה מחוסר היכולת לתקן את עצמך, האימפוטנציה אל מול העולם חריפה יותר. ואין אונות היא מתכון לא רע לרדיקליזציה. בסרט על הוות'ר-מן אמרה מישהי שהיא לא הצליחה להבין את אדישות הציבור האמריקני לפשעים שנעשים בווייטנאם. היא החלה לשנוא אותם, את האנשים הללו שחגגו ימי הולדת וצפו בטלוויזיה, “ונשאתי את שנאתי כתג של עליונות מוסרית". כל כך קל ליפול לשם, אלוהים. אני נופל לשם כל כך הרבה פעמים ביום.

אבל אני לא נופל למלכודת השניה, מלכודת המהפכה. המהפכה היא אחת המגפות שהוריש מרקס לשמאל, והיא תמיד יושבת שם, כאופציה. אם העולם ×›×” פגום, הדרך היחידה לתקן היא להתחיל מחדש. המהפכה היא הרי הריסטרט האולטימטיבי, הקונטרול-אלט-דליט של הפוליטיקה. אני לא מאמין במהפכות כפי שאיני מאמין באוטופיות. אין ניצחונות בעולם, מלבד ניצחונות זמניים. אבל הפיתוי, כרגיל, שם. בתחילת דרכם הוות'ר-מן הודיעו על "Days of Rage” בשיקגו. ואני זוכר את עצמי מייחל ליום זעם אחד כאן.

וזהו, אין פואנטה. בכלל. זו סתם תזכורת, בעיקר לעצמי, שעם כל המדרון אנשים הם עדיין אנשים, ושרובם משתדלים בכל כוחם להיות בני-אדם הגונים. וששינויים חברתיים קורים לאט, תמיד לאט יותר מהשינויים שחלים בך. ושקורט וונגוט צדק: ככה זה.

מדוע סופרי מתח לא מבינים נשים

מאז שהחלטתי לכתוב ספר מתח, והתחלתי לקרוא ספרי מתח, אני מגלה כל מיני דברים מרגשים. הראשון בהם היה דשייל האמט, שכתב ספרים פמיניסטיים למדי, ונתן לגיבורים שלו להיעזר בנשים בלי שום חשש, והיה בלי כל ספק ג'נטלמן למופת והייתי בהחלט רוצה לשתות איתו ויסקי בניו-יורק. השני היה שפמיניסטיות רבות בחרו את ז'אנר ספרי המתח כדי לגאול בעזרתו את הנשים שלהן מהשיממון התרבותי שאליו יועדו, שזה מפתיע, תודו. והשלישי הוא שכן ולמרות הכל, ספרי המתח רצופים סטריאוטיפים ודמויות קריקטוריות ביותר של נשים. כריסטופר רייס, שהוא סופר ספרי מתח נחשב ומאד הומו, אפילו ניסה למפות כמה מהתפקידים הרווחים עבור נשים בספרי מתח מודרניים עבור ה-daily beast. הוא עשה עבודה לא רעה. הנה, בעברית.

 

מדוע סופרי מתח לא מבינים נשים

דברים רעים עלולים להתרחש כאשר סופרי מתח קשוחים כותבים נשים. קשה לקרוא לי בחור קשוח, אבל כן הצלחתי לכתוב חמישה ספרי מתח שהתקבלו היטב. עם זאת, הפרספקטיבה שלי על המין השני מוגבלת בשל המגדר שלי ומעוקמת בשל לגיונות של דמויות נשיות שחוברו ברישול, וזיהמו את הז'אנר שאני אוהב כל כך.
כאשר התחלתי לכתוב את הרומן החדש שלי, The Moonlit Earth, שבו גיבורה נשית, הבנתי שגם אם אארח את החברות שלי לכמה ארוחות צהריים ואחקור אותן, עדיין לא יהיו לי מספיק חומרים כדי להפוך את הגיבורה שלי למשכנעת. נאלצתי לשבת ולמפות את המלכודות שלכדו את חבריי לז'אנר בבואם לנסות ולעצב סיפור שבו דמויות נשיות עושות יותר מאשר להכין קפה לבוס הבלש שלהן. סלחו לי אם כמה מהקריקטורות האלו נשמעות יותר כמו רכיבים טלוויזיונים, אבל הגבול בין עלילות מתח בפריים טיים הטלוויזיוני ובין ספרי מתח דק יותר מתמיד.
אז בבקשה. זו רשימה של הנשים שהייתי שמח לראות אותן נעלמות מדפי ספרי המתח כולם. כמה מהן ראוי להותיר לשיחות בין היוצר לאימא שלו (או הפסיכולוג שלו), וכמה מהן ראוי לזרוק מייד לפח. אני חייב אמנם להודות כי כמה מהן אפשר למצוא בעבודות קודמות שלי, אבל הריני מבטיח כי אני עושה כמיטב יכולתי להרחיק אותן מכאן.

 

דוגמה אידיוטית.

אשת השוטר שפשוט לא מצליחה להבין. מספיק עם האישה הזאת. באמת. מספיק. היא לא מבינה את דרישות התפקיד. היא רוצה שהבעל שלה יפסיק לפענח פשעים כדי שהוא יוכל להגיע בזמן לארוחת ערב, חיפוש ביצי פסחא וכמה שעות של הדבקת בולים באלבום. היא כנראה האישה היחידה על פני כדור הארץ שמעולם לא ראתה סרט או סדרת טלוויזיה אודות חייה הקשים של מי שנשואה לשוטר. גרוע מכך, ההישנות של הקריקטורה הבכיינית והלא סימפתית הזו בכתביו של אדם מצהירה הצהרה לא נעימה אודות היוצר עצמו. אם אין כל אזכור לעבודת בילוש אמיתית בביוגרפיה של היוצר, הקוראים יניחו כי הוא אחד מהבחורים שלא מוכנים להניח את העיתון שלהם אפילו כדי להוריד את הזבל, וכך הוא ייהפך בראשם לעצלן מוחלט, ולא לאותו גיבור בלתי מובן שמרגיש בנוח יותר ברחובות המרושעים של העיר העירומה.
המתנקשת הכוסית. היא חטובה וחתולית. היא נראית כמו דוגמנית-על, אבל היא יכולה לשבור לאדם את המפרקת בין הירכיים שלה. היא פאם-פאטאל על סטרואידים, ועל פני השטח נדמה שהיא מרמזת לאמונתו של הסופר בשוויון בין המינים (אתם רואים? אישה יכולה לדחוף יד של מלשין לגורס האשפה בדיוק כמו כל גבר!). כאשר כותבים אותה כשורה היא הופכת הרבה יותר מהנה לקריאה. אבל רק לעתים רחוקות עושים זאת כשורה. לעתים קרובות יותר, את הנינג'ה הנשית הזו מביא אלינו סופר שזלל רומנים גרפיים רוב חייו. הבעיטות הגבוהות ולפיתות החנק שלה הופכים לצורה חוזרת ונשנית של מיניות שמרגשת בעיקר קוראים סטרייטים, לכמה פרקים לפחות, אבל משעממת את היתר הרבה לפני שהיא מספיקה לקפוץ מהקורה הבאה (ספוילר: יש סיפור של טראומה מינית בעברה).
הבירוקרטית קרת הלב. ייתכן שהיא שוטרת שמקפידה על החוקים משום שהיא מנסה להרשים את הגברים מלמעלה. או שהיא יועצת שמבלה את כל זמנה במרכזי מחשוב של ה-CIA. בשני המקרים, האישיות שלה דוחה והידע שלה בהליכים, בפרוטוקול ובסיפור הרקע שלה רחב מכדי שעמיתה למקצוע יחוש חיבה כלשהי כלפיה. אחרי כמה פרקים אנחנו מבינים כי התפקיד המרכזי שלה הוא להגיש קטעים גדולים של אקספוזיציה בזמן שהדמויות הגבריות מצחקקות עליה באותו אופן שבו הסופר בטח צחקק על המורה שלו למתמטיקה בכיתה ו'. היא בת-דודתה הספרותית של מפיקת הטלוויזיה שאותה מגלמת קתרין הייגל ב"אמת המכוערת" מלבד נקודת שוני אחת גדולה: הבחורים לא יכולים לעשות לה את סצינת פיזור השיער שהסופר מאמין שהיא כל כך זקוקה לה, משום שהאישיות הדוחה שלה מהווה מפתח לחקירה הנמצאת במרכז הסיפור. בשלב כלשהו היא מביעה רכות כלפי החתול שלה.
השוטרת הלסבית הייצוגית. הדרך לכתיבה גרועה רצופה לעתים קרובות בכוונות טובות. אבל מייד אחרי שהשוטרת השרירית הזאת מגלה את הנטייה המינית שלה, בערך באמצע הספר (ובכן, אם כבר שאלת, לבעלי קוראים תמי!), היא הופכת מניסיון לכתיבה פוליטיקלי קורקטית לגבר עם ציצים. היא לא נעלבת ולא רוגזת כאשר הגיבור עושה איזו דחקה על תחת של בחורה. איזו מגניבה היא, אה? אולי היא מגניבה. אבל האם היא מחוברת למציאות? לא ממש. לסבית שאין לה דעות מוצקות בנוגע לחפצון נשים היא נדירה לפחות כמו ספר של סטיבן קינג שאין בו ציטוט של שיר רוק ידוע.

אנחנו זקוקים לסופרים הקשוחים שלנו באותה מידה שאנחנו זקוקים לכל אדם שצולח את השדות הרחבים של בדיון פופולרי ובלתי מתיימר. אבל כאשר סופר רוצה לכתוב ספר מתח מנקודת מבטה של אישה, הוא צריך לעשות יותר מאשר למקם אותה בתפקיד הראשי. ולפעמים פירושו של דבר שבחורים קשוחים צריכים לחפור מעט עמוק יותר ולקבל כמה אמיתות בנוגע למין השני שיהיה להם קשה לבלוע. לצורך העניין: לרוב הנשים יש עמידות גבוהה יותר לכאב פיזי מלגברים. רוב הגברים שונאים להודות בכך, אבל ×–×” נכון. דמויות שלהן היכולת לעמוד בקשיים פיזיים משמעותיים יכולות להעמיס על גבן ספרי מתח מרגשים לפחות כמו בלשים פרטיים שפותחים כל חקירה באגרופים. 
אני בטוח כי אמיתות כאלו ימשיכו לצוף על פני השטח אם ננתץ את הסטריאוטיפים ואת המבנים הפרוידיאנים ששולטים בתאור דמיות נשיות ברומנים שנכתבו בידי גברים. וכן, אני מתכוון לתרום את חלקי בעניין.