(מותר לדבר כאן על סדרות טלויזיה טראשיות? / אני אניח שכן)

 ×”התמכרות החדשה שלי היא דוקטור הו, סדרת טלויזיה בריטית לילדים שרצה מ-1963 עד 1988 וקמה שוב לתחיה ב-2005. הדוקטור הוא חייזר, נכון להיום בן 907, שנראה כמו בנאדם, נכון להיום כמו גבר בריטי בן 30 בערך, אבל מבפנים הוא שונה לגמרי – יש לו שני לבבות, למשל, ויכולת לרפא את עצמו מרעלים ולנקות את עצמו מקרינה, וגם להתחדש מיד אחרי שהורגים אותו וללבוש גוף חדש שלרוב מלווה גם בקווי אופי אקסצנטריים חדשים. יש לו שם אבל אף אחד לא יודע אותו (חוץ מארכיאולוגית-זמן אחת ששמעה אותו ממנו אי פעם בעתיד, אבל ×–×” לא לעכשיו). כולם מכירים אותו פשוט בתור "הדוקטור". יש לו חללית שנוסעת בחלל ובזמן, קוראים לה טארדיס והיא גדולה יותר מבפנים בזכות הטכנולוגיה של כוכב הבית שלו, שנקרא גאליפרֵיי ונכון לשנות ×”-2000 לא קיים יותר. הוא נכחד, הלך קאפוט ואתו גם כל ×”×’×–×¢ של הדוקטור, "שרי הזמן" או "אדוני הזמן" (Time Lords), כולם אבדו במלחמת הזמן האיומה בין שרי הזמן לבין הדאלקים המבעיתים, ורק הדוקטור לבדו נותר. ומי שהשמיד את כולם, את שרי הזמן ואת הדאלקים גם יחד, הוא הדוקטור, שכלא אותם ואת המלחמה בהסגר-זמן כדי להציל את היקום כולו.

 ××– עכשיו הוא די בודד, הדוקטור, שר-הזמן האחרון ביקום, ומדי פעם הוא בוחר לו בן- או בת-לוויה שתצטרף אליו במסעותיו בחלל ובזמן. נכון לסדרה המחודשת בן/בת-הלוויה האלה הם כמעט תמיד בחורה בת 20+ מהעשור הראשון של המאה ×”-21, תמיד שנונה ונועזת (גם הדוקטור שנון ונועז, למעשה הוא די מכור לסיכונים אבל ×–×” לא לעכשיו) ולרוב גם אנדר-קלאס מאיזשהו סוג. יחד הם מקפצים בטארדיס מכוכב לכוכב ומעידן לעידן, עשרות, מאות ומיליארדי שנים קדימה ואחורה, ולרוב מצילים את היקום או לפחות את כדור הארץ מכליה. טראש, נו. אבל טראש כייפי ומבדר לאללה.

 ×ž×” שמעניין בטראש ×–×” שהוא מדבר ישר מתוך תת-ההכרה ואליה, ולכן אפשר ללמוד ממנו כל מיני דברים מרתקים על האנשים שיוצרים אותו ועל האנשים שצורכים אותו (במקרה ×”×–×”, אני). ומדוקטור הו אכן אפשר ללמוד דברים מעניינים מאוד.

 ×”יוצר המרכזי של דוקטור הו המחודשת (אני מדברת כאן על 4 העונות הראשונות שלה) הוא גבר בריטי בשם ראסל ט. דיויס, והרוב המכריע של פרקי הסדרה המחודשת נכתב ובוים בידי גברים בריטיים (אחד הבולטים שבהם הוא סטיבן מופאט, מי שאחראי ל"זיווגים" ולרימייקים העדכניים "×’'קיל" ו"שרלוק"). הגברים האלה מספרים לנו על גבר שהוא נצר אחרון לאימפריה שאיננה עוד, בן לגזע אדונים (לורדים) שהתחנך במקום עם משמעת נוקשה וגדל באמונה שהיקום כולו פרוש לרגליו, מקצה החלל ועד קצהו, מראשית הזמן ועד סופו, רק הוא רואה את היקום כולו ומבין את המשמעות האמיתית של כל מה שקורה, והוא בלבד מופקד על שלומו. נשמע מוכר? מה ×–×” אם לא האימפריה הבריטית בקליפת אגוז.

 ×•×›×¨××•×™ לנצר אחרון של ×’×–×¢ אדונים, שהשמיד את כוכב הולדתו ואת בני מינו מתוך ההבנה שבשתלטנותם הם עומדים להמיט כליה על היקום כולו, הגבר ×”×–×” הוא כריזמטי בטירוף, מבריק, שנון, מצחיק, היפר-אקטיבי, מסתורי, אקסצנטרי, יהיר ומיוסר. הוא לא מוכן לגעת בנשק ×›×™ ראה לאן המלחמה הובילה את בני מינו ואותו, אבל האלימות והמוות כרוכים תמיד בעקביו ונראה שהוא × ×”× ×” מאוד מהפלירט המתמשך שלו איתם. הוא נרתע מהתקשרות רומנטית לבנות הלוויה האנושיות שלו ×›×™ הוא יודע שהן יזדקנו וימותו והוא ייוותר לבדו (וגם ×›×™ זאת סדרה לילדים, אבל לא ניכנס לזה כרגע), אבל הן תמיד נקשרות אליו ונראה שהוא × ×”× ×” מזה מאוד (עד שלא). והוא מוקף מכל עבר ביצורים – בנות לוויה, בני אדם, גזעים השוכנים בכוכבים ובזמנים רחוקים – שהם תמיד אינטליגנטיים מספיק כדי לרחוש לו הערצה ומורא אבל לא מספיק בשביל לתת לו קונטרה אינטלקטואלית של ממש. לכל היותר הם יכולים ללמד אותו דבר או שניים בתחום האינטליגנציה הרגשית, והוא ×–×” שמופקד על כך שיוכלו להמשיך בבטחה בחייהם הנחותים. בקיצור, קולוניאליסט עם לב זהב, גבר-גבר, שמוקף בנשים מעריצות ופראים אצילים (או לא).

 ×–הו אם כן דימוי האקס-אימפריאליסט הבריטי שמוכרים לנו בדוקטור הו. ×›×›×” הגבר הבריטי רוצה לראות את עצמו, ×›×›×” הוא רוצה שיראו אותו: קולוניאליסט לשעבר שהתנער ממורשתו הקולוניאליסטית והשמיד אותה, אבל לא נפרד מתחושת העליונות והאחריות שכרוכה במורשת הזאת, מהתחושה שהוא איכשהו "אבא של העולם". גבר שכבר הבין שיש לו מה ללמוד מנשים, אבל לא מוכן עדיין להיפרד מן העליונות הבסיסית שלו עליהן ומן התפיסה שהן צריכות אותו כדי שיהיה טעם כלשהו לחיים שלהן – חיים שבלעדיו הם אפורים ושגרתיים. אפשר להבין למה גברים בריטיים רוצים בתת מודע שלהם להיות כאלה או להיראות כאלה. מה שפחות מובן הוא למה אני, שמודעת לחלוטין לכל ההיבטים האלה, בכל זאת נהנית מזה כל כך.

 ×›×™ שום מודעות לא תעזור – ביסודו של דבר הכריזמה הזאת סוחפת אותי כאילו לא קראתי שום מאמר פמיניסטי מימי, וכאילו לא הייתי יותר מפעם אחת בסיפור ×”×–×” וראיתי שוב ושוב איך הוא נגמר. ביסודו של דבר בקרקעית הנפש שלי עדיין יושבת נערה שמחכה לאיזה נסיך, בן אצולה או בן אלים, שיבחר בי על פני כל האחרות ויקטוף אותי בסערה לחיי סכנה הרפתקאות, חיים שבהם אף יום אינו דומה למשנהו, שום דבר אינו מובן מאליו ובכל זאת הסוף תמיד טוב. כל כך הרבה מיתוסים, סיפורים וסדרות טלויזיה סיפרו לי על הנערה הזאת, מהתנ"ך והמיתולוגיה היוונית ועד ימינו, ואני עדיין כל כך רוצה להיות היא (גיבורי טלויזיה הם האלים המיתולוגיים של ימינו, אבל גם ×–×” לא לעכשיו). ואני לא יודעת אם המיתוסים סוחפים אותי מפני שהנערה הזאת תמיד הייתה שם, משחר האנושות, והם רק תיעדו אותה, או אולי מפני שהם חזרו על הסיפור ×”×–×” שוב ושוב כל כך הרבה פעמים עד שהוא הוטבע בנפש שלי ושל נשים אחרות – חזק כל כך עד שנצמד אליה ועכשיו כבר אי אפשר לקלף אותו ממנה.

 ××‘ל אני כן יודעת מה המיתוסים האלה עושים לי. הם גורמים לי להמשיך לחלום, במודע או לא במודע, חלום שאני יודעת מצוין שהוא מזיק לי. חלום שמשווה הוד למציאות שבפועל אין בה שום הוד אלא רק דיכוי. חלום שאי אפשר להגשים אותו, וגם אם ×”×™×” אפשר, בכלל לא בטוח שבחשבון אחרון אני באמת רוצה שהוא יתגשם – לא ×›×›×”. כלומר, אני כן רוצה להיגאל מהקיום האפרורי ולהגיע לחיי הרפתקאות. ×–×” כן! אבל אני לא רוצה שהגאולה הזאת תהיה תלויה ברצונו השרירותי של מישהו נעלה, שיכול להעניק או לשלול אותה ממני כאוות נפשו. ובכל זאת, המיתוסים ממשיכים לטפטף לי לנפש את האמונה שאני דווקא כן רוצה את ×–×”, ואני, משום מה, שותה את הרעל ×”×–×” בשקיקה ואפילו משקה בו את הבת שלי.

 ×™×© אמונה פילוסופית ישנה, אפלטון ×”×™×” כנראה הראשון שניסח אותה, לפחות במערב, שלפיה ידיעה ורצון הם היינו-הך. כלומר, ברגע שאדע שמשהו טוב לי אז אני ארצה אותו, וברגע שאדע שמשהו רע לי אני אבחל בו. במישור הגופני יש לנו אינספור הוכחות שזו טעות או אשליה. מספיק להסתכל על כל האנשים שמעשנים, משתכרים, גרים בערים מזוהמות וכן הלאה כדי להבין את ×–×”. אבל במישור הנפשי נדמה לי שאנחנו עדיין קצת מאמינים בזה. כלומר מאמינים שאם נבין, אם באמת נבין, שמשהו מרעיל לנו את הנפש, אז אנחנו נבחל בדבר ×”×–×” ונתרחק ממנו. וזה מה-×–×” לא נכון. ×”× ×”, תראו אותי ואת דוקטור הו.

 ××– מה, להיגמל מדוקטור הו? להרחיק מזה את הבת שלי? איכשהו הפיתרון ×”×–×” לא נראה לי. קודם כל, ×›×™ דוקטור הו ×–×” נורא נורא ×›×™×£, ועל ×›×™×£ לא מוותרים מהר כל כך. ודבר שני, ×›×™ אני לא מאמינה שצנזורה פותרת משהו. הנערה בקרקעית הנפש שלי (ואולי גם של הבת שלי) לא תיעלם אם אני לא אאכיל אותה, היא רק תהיה רעבה ועצובה יותר. ואני גם לא רוצה שהיא תיעלם! אני בעדה, לא נגדה. אז אני אמשיך לתת לה דוקטור הו, ואני גם לא מתכוננת להרגיש אשמה על ×–×” ×›×™ אשמה לא עוזרת בשיט. אבל אני אתן לה גם אנטידוטים נגד הרעל. אני אמצא ואטפטף לה מיתוסים שיחזקו אותה, כמו ספרים של דיאנה וין ×’'ונס וקלי לינק ואורסולה לה גוין, סדרות טלויזיה של ×’'וס וידון, וכל דבר אחר שאמצא או אמציא. בינתיים אין הרבה כאלה, אבל אני אחפש ואתן לה את כל מה שיש, ואולי יום אחד ישתנה לה הטעם, לנערה הזאת, והיא תתקשה להיזכר מה היא מצאה בכלל בדוקטור הו. או שלא.

 (רציתי להעלות תמונות אבל משום מה השרת לא הרשה לי)

לרוב הגברים הסטרייטים, כך מוסרים לי מקורותיי, יש פנטזיה לסבית. לאחר מחקר מעמיק (וזה המקום להודות לקרן גוגנהיים שאפשרה לי לצאת לשבתון ולבדוק את הנושא) הגעתי למסקנה שכלל לא מדובר בפנטזיה לסבית, אלא בפנטזיה הטרוסקסואלית רגילה. אני מניח, על מנת ליצור שפה משותפת, ×›×™ פנטזיה לסבית פירושה שבחלומו רואה הגבר לפחות שתי נשים מושכות המענגות אחת את השנייה. אלא שהן אינן לסביות. זאת משום שתמיד ישנה האפשרות שזין גברי יחדור את הסצנה, כמו מיקרון מרחף המופיע פתאום, אפל ואטום כעב”ם, בפריים של הסרט. וגם אם אותו גבר סטרייט מפנטז על סצנה כל-נשית, והוא אינו מוכן לכלול ולו בולבול אחד בתרחיש, הוא עדיין הבמאי של העסק, הוא מחליט מי ומה ואיך; הוא, בקיצור, הפאלוס.

במילים אחרות, הלסביות בפנטזיה הגברית הן בסך הכול בי-סקסואליות המוכנות, בכל רגע נתון, לצרף גבר למשחק. המין הלסבי הוא כמו אפריטיף או סורבה בין המנות העיקריות של-אתם-יודעים-מה. לכן, ההבדל בין פנטזיה שכוללת כוס אחד ועשרה כוסים הוא משני, משום שכל הכוסים הללו הם שיבוטים שתשוקתם היא אחת: התורן הרוטט שלי. במונחים הגליאניים, הכוסים בפנטזיה הלסבית הרווחת הם לא בשביל עצמם, אלא בשביל הזין.

אבל בעוד מספר הכוסים בלתי רלוונטי משום ש-, בפרפראזה על גרטרוד סטיין, כוס הוא כוס הוא כוס, כלומר כל כוס בפנטזיה משקף את אחיו (צריך להיות: אחיותיו), מכפיל ומשלש את התשוקה הטמונה בהם להיחדר על ידי בעל הפנטזיה, מספר הזינים בפנטזיה קריטי. בהגדרה, פנטזיה סטרייטית יכולה להכיל רק בולבול אחד; כל בולבול נוסף, זעיר ונבול ככל שיהיה, מיד שולל ממנה את ההגדרה הסטרייטית. מבחינת ההגיון הפנטזמטי, כל הכוסים זהים זה לזה והם נערמים כמו הדרגות בכפתור של הווליום: עוד מאותו דבר. אבל אף בולבול אינו זהה למשנהו. אם בטעות, ככה בהיסח הדעת, מתגנב זין לפנטזיה שלך, כמו ערבי שגונב את הגבול, מיד מתערערת ריבונותך כבעל הפנטזיה, כי עכשיו יש סיכוי שהרמון הוואגינות ירצה להיחדר על ידי הזין האחר, ובכלל מה פתאום נכנס לך לראש פין סורר ואז אתה נזכר בפעם ההיא שאתה ובן דוד שלך הצמדתם בולבולים וישר עובר לך החשק.

אפרופו הצמדת בולבולים, בדרך-כלל נהוג לחשוב שהומוסקסואליות מאיימת על גברים סטרייטים הרבה יותר מלסביות. אני מאמין שההפך הוא הנכון: הלסבית מתחרה עם הסטרייט על אותו פלח-שוק, ומכיוון שסביב “נשיות” יש איזו הילה מיסטית למחצה, רוב הסטרייטים מאמינים שללסביות יש איזה יתרון, מיסטי לא פחות, בהשגת נשים אחרות. תפקידה של הפנטזיה הסטרייטית הוא לנטרל את האיום ×”×–×”, משום שהיא מאששת שוב ושוב שהלסבית לא קיימת: “לסבית” היא בחורה שמזדיינת עם בחורה אחרת עד שיצטרף – או לעיניו של – הבחור. במילים אחרות, סטרייטים בכלל לא אוהבים לסביות. הם פוחדים מהן פחד מוות משום שלסביות הן איום משולש: ראשית, הן מתחרות עם גברים על ליבן של נשים אחרות. שנית, הן בעצמן נשים, כלומר הן מצמצמות עוד את מאגר הואגינות הפוטנציאלי המחכה שאיזה סטרייט יטבול בו את הזין ושלישית, בניגוד לנשים סטרייטיות שב”לא” שלהן תמיד מסתתר איזה “כן” שמספיק אלכוהול וקצת אלימות יוציאו אותו, הלסבית מסמלת בעיני הסטרייט “לא” יציב, קבוע, וגרוע מכל, א-פריורי (ברור שציירתי תמונה פשטנית, שלא לומר סקסיסטית כלפי כולם, ועם זאת, אנחנו עוסקים בפחדים קמאיים, ראשוניים, בעוד המציאות תמיד עשירה ומגוונת יותר). רוב הגברים מפנטזים על לסביות בי-סקסואליות משום שזה המנגנון היחידי שמאפשר להם לתפקד מגדרית בעולם שמאכלס לסביות ממשיות, אדישות לחלוטין לקסמיהם. העונג בפנטזיה הסטרייטית, אם כן, הוא בכלל לא עונג מיני, לפחות לא עונג מיני ישיר; הוא העונג שבהסרת האיום המלתוסינאי שמגלמות הבחורות שזוכות בכל הבחורות הטובות. לכל סטרייט יש פנטזיה לסבית ואין לו פנטזיה הומואית – היעדרה של האחרונה חשוב לא פחות מנוכחותה של האחרונה – משום שהן שתי הפנטזיות שמאפשרות את קיומן של כל הפנטזיות הסטרייטיות האחרות: הראשונה, בקיומה, מכחישה שהלסבית קיימת ואילו האחרונה, בהיעדרה, מדחיקה את קיומו של הפייגלה הקטן שמסתתר בתוך כולנו.

ומצד שני, אני מאמין שאפשר להחזיק בפנטזיה לסבית שאינה תולדה של תחושת חוסר-ביטחון קיצוני. הפנטזיה הזו בנויה לא סביב ההכחשה של ההעדפה הלסבית, אלא דווקא סביב ההקצנה שלה. במקום לדמיין זוג – או לגיון שלם – של בי-סקסואליות דורשות זין, עלינו לדמיין עולם לסבי מספיק-לעצמו, בלתי חדיר לעין או לזין הגברי. זו תהיה פנטזיה מינית על חוסר האפשרות לדמיין מין, או לדמיין מין שבו לגבר אין שומקום, אפילו לא ואולי בעיקר לא, כזבוב על הקיר.

מה עונג יש בפנטזיה כזו? במקום להכחיש את העובדה שישנם נשים בלתי מושגות, הפנטזיה הזו חוגגת את אי-מושגותן, את האניגמה שהן מציבות בפני הגבר הסטרייט. כאן, העונג נובע בדיוק מהמבוי הסתום שאליו נקלע האיווי. במובן מסוים האיווי נשאר תלוי באוויר, נכנס למסלול-חוגה סביב הרעיון הבלתי נתפס של זוג נשים מספיקות לעצמן, וחוסר היכולת לספק את האיווי, להביא אותו לכדי גמר וגמירה, הופך לסיפוק מסוג אחר, אינסופי.

שוב, ברור שגם כאן יש מידה של שוביניזם בריא. במקום להדחיק את הלסביות אני מעלה אותה על הדום, הופך אותה לעניין כמעט מטאפיזי. אבל נדמה לי שאי אפשר להיפטר, כאשר מדובר בפנטזיות, ממידה מסוימת של מיסטיפיקציה; פנטזיה, ככלל, היא המקום או התהליך שבו לאקט המיני, שהוא בבסיסו עניין די ארצי וטריוויאלי, מוצמד איזה עודף, איזו שארית, איזו אניגמה הרומזת שיש בתנועות הבוכנתיות ובהתפתלויות ובגניחות יותר מה שנדמה; שמתרחש כאן קסם או טרנס-סובסטנציאציה שאינם יכולים להתרחש בשום אופן אחר. לכל הפחות, הפנטזיה החצרונית שאני מציע או מצביע על קיומה, המתענגת דווקא על אי-האפשרות (כלומר על הפוטנציאל הטהור, לפני שקיבל שם וצורה), אינה מבקשת לכסות על פחד עמוק וילדותי, אלא מנסה להפיק הנאה דווקא ממה שמאיים וכואב. ואולי גם זה משהו.

רשומה זו פורסמה לראשונה בבלוג פלצן מתנשא