מעין סיכום

1.

"אני מודיע בזאת שאין לי מזגן בבית ומהבחינה הזאת אני שייך לזן נדיר של ישראלים שמאמינים בכך שגם אם הבית שלהם יהיה קר בחודש יוני כמו קופנהאגן הם לא ייהפכו לדנים ולא יצמח להם שיער בלונדי ועיניהם לא ייהפכו לכחולות. בקיצור: אל תעשו דאווינים, רבותי, אתם במזרח התיכון, וכאן חם בקיץ והפסיקו להתייחס אל החום כאילו הוא גל מקרי שיעבור עוד מעט, ושאחריו נחזור ונהיה סקנדינאוויה" (בני ציפר, בלוג)

כך מתחיל בני ציפר פוסט. בני ציפר. לא הפרודיה. הדבר הבולט ביותר לעין הוא ה"אני מודיע בזאת". "אני מודיע בזאת" הוא בערך כל ציפר באבחה: יש "אני", יש "מודיע", ויש הפורמליות היתרה של "מודיע בזאת". מאפיינים ציפריים נוספים: רשימה (דנים, שיער בלונדי, עיניים כחולות), בוז לישראלים, רוממות האגו ("אני שייך לזן נדיר"), אנלוגיות ארוכות להחריד ושפה נמוכה במכוון.

הנמכת השפה היא פועל יוצא של ה"אני מודיע בזאת". כלומר, ציפר מדבר להמונים. ה"דאווינים", "רבותי", הם סוג של דאווין. ציפר מנמיך עצמו כדי ללעוג עלינו מגבוה. האינטלקטואל מנבל את הפה, למען העם.

2.

אני קיבלתי, אם כן, את המטלה הפשוטה יותר. קל בהרבה לכתוב פרודיה על ציפר מאשר על דנה אולמרט, למשל. המאפיינים ברורים. אך לא יובש הוא הבעיה. בורחס כתב פעם (בספר שהלוויתי למישהו ומעולם לא חזר אלי, ולכן אין כאן ציטוט מדויק) שלא ניתן לעשות פרודיה על הבארוק. ההגזמה אינהרנטית לז'אנר, ולך תגזים את המוגזם.

פרודיה היא, בסך הכל, חיקוי קומי. וקומיות ניתן לייצר במגוון דרכים. אבל אין ספק שהקצנה היא כלי שימושי מאוד בהקשר זה. אבל לך תקצין את ציפר.

3.

"פולחן המזגן הוא בעיני סמל האגואיזם הישראלי, סמל האי התחשבות בעתיד האטמוספירה, והוא משליך לפי דעתי על האי התחשבות של הנהגים בזולתם על הכביש, ובאגרסיוויות שלהם בכלל. אני מוכרח לציין שפעמים אחדות ביקרתי בקיץ בדרומה של צרפת והיה שם חם כהוגן אבל מעטים שבמעטים הם אלה שיש להם מזגן בבית וגם החנויות רחוקות להיות ממוזגות. ובאחת השנים ביקרתי שם בפסטיבל התיאטרון של אוויניון. ההצגות התקיימו שם בחלקן תחת כיפת השמים, וחלקן באולמות שלא היו ממוזגים, ובכניסה לאולם חילקו לקהל בקבוקים של מים מינרליים. אילו זה היה בארץ היו כבר עולים לכנסת כדי למחות" (ציפר, אותו פוסט)

כל שאתה יכול לעשות הוא להשתמש באותו הסגנון, לשים אותו בהקשר שונה, ולקוות לטוב. אולי אפילו להקצין קצת את הטענה.

4.

או שלא. האמת היא שריככתי. קשה להקצין את ציפר, וקשה גם לשמור על אותו הסגנון במדויק. לא בגלל שזו כזו בעיה לכתוב בציפרית, אלא בגלל החשש שאם תשמור על כל המאפיינים, הפרודיה תהיה מוגזמת מדי. ראו שניה את הקטע המצוטט לעיל. המזגן הוא סמל האגואיזם הישראלי. לא פחות. וציפר מוכרח, אבל מוכרח, לציין ש"פעמים אחדות" הוא ביקר בקיץ "בדרומה של צרפת" (ולא "בדרום צרפת", כמובן). ציפר מוכרח לציין כי אצלו ההשוואה בין צרפת או גרמניה לבין ישראל היא כמעט אוטומטית, ויחד עם ההשוואה יש לציין גם שהוא ביקר בצרפת, "פעמים אחדות". באמנות, ציפר מצליח להשחיל במשפט אחד מטח אגו, אנלוגיה עם צרפת, בוז לישראל ורגיסטרים לשוניים שונים ("חם כהוגן" מול "מעטים שבמעטים").

5.

אז ריככתי, מהחשש שהפרודיה לא תהיה אמינה. מה שמוביל להיפותזה, שאינה דווקא מופרכת, שציפר לא קיים. כלומר, יש ציפר, אבל הוא אינו הציפר שבבלוג. מתגנב החשש שעבדו עלינו בעיניים; שמישהו יושב וכותב פרודיה על דימויו הציבורי של האינטלקטואל, כסוג של סאטירה על הקלות שבה אנחנו קונים דימוי זה, גם כאשר הוא מופרך ממש.

6.

ויש להודות, ציפר מופרך ממש.

7.

אבל אם כך הדבר, מה עשיתי אני? פרודיה על פרודיה? לא. אפילו לא. זה סתם פסטיש. שאלוהים יעזור לי.

• להכרזה על הפרויקט

• לפאנל הראשון

• לפאנל השני

• לפאנל השלישי

• לפאנל הרביעי

• לפאנל החמישי

הפוסט של איתמר עורר ויכוח בתגובות. אני ואיתמר התווכחנו גם במסנג'ר. לפניכם קטע. me: יש פה עניין של ביקורת ביצוע תחשוב על ×–×” כעל פיצה (אני רעבה) נגיד שאני אומרת שהרוטב מצויין ורוטב מצויין הוא בסיס מעולה לפיצה כפי שחוקי ×–'אנר מוגזמים הם בסיס מעולה לסרט ובכל זאת, הגבינה פוזרה בקמצנות כך גם שבירת החוקים המגדריים ×–×” לא אומר שזה הדבר המרכזי בסרט ×–×” פשוט אומר: הצלחת מאד בא', פישלת בב'. itamar: אחלה אנלוגיה. אבל (באמת אחלה אנלוגיה) me: ~קדה בתודה~ itamar: שניה, חשתי שלא ראית את הסרט? me: אמרתי את ×–×” כן, לא ראיתי itamar: אוקיי, ×–×” קצת להתווכח על הריח של הדלק, אבל יאללה itamar: אני טוען: ההגזמה והאינטרטקסטואליות המופגנת מסמנות שיש בסרט ×”×–×” יותר מכפי שנראה לעין. מצד אחד הוא "שטוח" מאוד, במופגן (עלילה, דמויות וכו'), מצד שני יש בו עומק אסתטי מרהיב באמת. itamar: עכשיו, אפשר לבוא ולטעון "הסרט שטוח" אבל יפה, ואפשר לטעון שהיופי ×”×–×” ביחד עם השטיחות המוגזמת, מסמנים לקורא, שיש בסרט יותר מכפי שנראה על פני השטח. בבירור, לא כל הקוראים קלטו או קנו את הסימון ×”×–×”. בבירור, חלק מהקוראים כן. השאלה היא מה עושים עכשיו. me: אני מסכימה שהסרט יש זו יותר משטיחות ועכשיו, אנחנו פונים היישר לקוראים המתוחכמים ואז, אנחנו משחקים עם החוקים עד כאן נכון? itamar: נכון נכון, סוקרטס me: LOL itamar: me: ובכן, אנחנו בוחרים עם אילו חוקים לשחק נגיד, יכולנו לקחת נשים שישחקו את הגברים ולהיפך. זו עדיין הייתה פרודיה וזה עדיין ×”×™×” סרט יפה – חשוב על נשים חשופות ×—×–×” בחולצות לבנות קרועות עד כאן נכון? itamar: נכון מאוד me: אני אומרת: הפרודיה הזו יפה חבל שלא שיחקת עם חוקים ×–'אנררים אחרים זהו itamar: או. בשביל ×–×” הכותרת של הפוסט שלי היתה הכותרת של הפוסט שלי. אני חושב שהסרט ×”×–×” הוא לא פרודיה באמת, הוא פסטיש. ואני חושב שפסטיש אינו "חיקוי ריק", כמו שאוהבים להציג אותו, אלא שיש בו הצהרה לגבי אמנות וסגנון. דווקא אם היו עושים את מה שהצעת, ומחליפים את הגברים בנשים, האמירה של הסרט היתה מתפספסת (מעבר לזה, מילר לא ×”×™×” מאפשר לצלם אותו). דווקא הייצוג הכאילו מדויק של ייצוג כאילו מדוייק הופך את הסרט ×”×–×” לחזק כל כך.

מזמן מזמן כתבה איילת, מהטובות שבבני האדם (ואין כאן טיפת אירוניה), על סלידתה מהסרט "סין סיטי". שווה לקרוא את הפוסט כולו, אבל ×”× ×” תקציר לעצלנים: הסרט מציג סטריאוטיפים נמוכים של נשים. או שהן חצי עירומות וטיפשות או שהן חסרות אונים. "כל הסיפורים מסופרים מנקודת המבט הגברית, בקולו של גבר, על גברים נלחמים בגברים על כבודן של זונות וזונות בפוטנציה". מזמן מזמן אני רוצה לענות לפוסט ההוא, ואף פעם אין לי כוח. אולי עכשיו, כשאת רוב הסרט כבר איני זוכר, ×–×” הזמן הנכון. אז בתחילה: כן. הסרט מציג דמויות נשיות פלקטיות וירודות של נשים. למעשה, הוא ניגש למלאכה הזו מתוך דבקות ומסירות מרשימות. הנשים כולן הן זונות או חסרות אונים או שתי האפשרויות גם יחד, בהקצנה שהיה ניתן לקרוא לה פרודית לו לא היתה ×›×” רצינית. להגנת הסרט, ראוי לציין שגם דמויות הגברים לא זוכות לייצוג מחמיא. הם כולם פסיכופטים, אלימים, וקבורים עמוק בתוך מערכת נורמות עתיקה ומעופשת, שגורמת להם לבחור ב"דבר הנכון" תמיד, גם כשזה מסתיים במותם. מצד שני, הם עדיין גיבורי הסרט ×”×–×”, והדבר הנכון הוא הדבר הנכון, ומותם אצילי. ובעצם, ×–×” לא קו טיעון מעניין במיוחד. לא בגלל שאין בו ממש – המודל הגברי של סין סיטי הוא אבסורד בכסות אקדח – אלא בגלל שמעקב בלעדי אחר דינמיקת ייצוגי המגדר של הסרט פירושו וויתור על הסרט כולו, על ההקשר שחולש על הייצוגים המגדריים הללו, והופך אותם למשהו אחר, מעניין בהרבה. "סין סיטי" מבוסס על קומיקס באותו שם של פרנק מילר. הוראתה של המילה "מבוסס" כאן אינה רחבה כב"מבוסס על סיפור אמיתי". הסרט כל כך מבוסס עד שהוא כמעט קומיקס, עד שהבמאי לא הכין סטורי-בורד, ופשוט השתמש בקומיקס המקורי. מי שראה יודע שהתוצאה מדהימה. הבמאי, רוברט רודריגז, הצליח להכניס את קוביות הקומיקס לסרט. לא באמצעות גרפיקת מחשב זולה, אלא באמצעות שוטים מדויקים. הוא לקח את מדיום התמונה ×”× ×¢×”, ומבלי לשבור אותו לרגע החזיר אותו לימי הסטילס. אם לגלוש קצת מהנושא, נדמה לי שרודריגז הצליח לתפוס לגמרי את משמעות "הרגע הפרגננטי" של לסינג. לסינג טען שאמנויות כציור ופיסול, אמנויות מרחב, שתופסות רגע אחד בזמן, יכולות לגעת בשטף הזמן באמצעות ייצוג של רגע פרגננטי. רגע שבין פעולה לפעולה, שמשתמעת ממנו הפעולה הקודמת, ומשתמעת הפעולה הבאה. לאוקון ובניו, רגע לפני הרגע שאחרי. חלק ניכר מהשוטים בסרט תופסים רגעים כאלה, ומותחים אותם על חשבון הפעולה עצמה. למרות כל מה שקורה בו, חלק ניכר מהסרט הוא סטאטי. הדמויות עומדות זו מול זו, עומדות זו מעל זו, עומדות זו ליד זו. עומדות. מתכוננות לרגע הבא. ואם לחזור לנושא, סין סיטי אינו רק עיבוד של קומיקס, הוא מעין מימוש קולנועי שלו. קומיקס אינו רק מדיום אמנותי. הוא נושא עמו קונוונציות מסוימות, שאחת מהן היא האפשרות להגזים. קומיקס יכול להציג גיבור, שנפגע מעשרות כדורי רובה וממשיך ללכת. אולי זו ירושה מעידן גיבורי העל. כך או כך, אנו מתירים זאת. בכל עיבוד קולנועי אחר היו מרככים את הסצינות האלה, והופכים אותן לריאליסטיות יותר. לא בסין סיטי. הקומיקס של מילר שונה מהבחינה הזו. מילר לוקח את הפילם נואר, ומעביר אותו לקומיקס. המעבר ×”×–×” הוא לא מעבר חלק. מילר מקצין דמויות והתנהגויות, מקצין את חוקיות העולם ומקצין את הקוד המוסרי, שסביבו ×—×’ כל ×–×”. הקומיקס סין סיטי הוא עיבוד של ממש, שמותח את עולם הפילם נואר לתוך קונוונציות קומיקס, ומחדד אותן אד אבסורדום. מכאן שהסרט סין סיטי הוא סיומו של מהלך אינטרטקסטואלי כפול: ×–'אנר קולנועי שהפך לקומיקס, וחזר לקולנוע. אבל הסרט לא מחזיר את הקומיקס של מילר למקורותיו. בעצם היותו עיבוד ×›×” מדויק של הקומיקס, הוא מציג את המהלך של מילר לראווה. שוב אין לנו קומיקס מול ×–'אנר קולנועי (הקומיקס של מילר מול הפילם נואר), ואנחנו לא יכולים להצדיק את ההגזמה בקונוונציות הקומיקס. עכשיו עומד הפילם נואר אל מול סרט, אל מול דמות פניו, במראה עקומה וברוטלית. אני לא חושב שהסרט ×”×–×” שוביניסטי. אני אפילו לא בטוח שהוא קובע עמדה מוסרית של ממש. הוא סרט ריק, מהבחינה הזו. אבל לא ריק לגמרי. ×›×™ מהלך הציטוט הכפול ×”×–×” לא רק "חושף את התחבולה" הסגנונית, ומראה עד כמה סגנון מסוים הוא פרי קונוונציה, הוא גם חושף את התחבולה האתית. פילם נואר אינו רק קומץ שוטים אפלוליים ו-ווייס אובר של בלש ממורמר, הוא מכיל בתוכו גם תפיסה אתית-חברתית (ששאולה בעצמה, נראה לי, מהאבירות החצרונית). כאשר הסרט אומר "כל ×–×” רק סגנון", הוא אומר זאת גם לגבי אותה תפיסה אתית/מגדרית/חברתית. כל האבירות המעושנת והממורמרת הזו, כל הנשים מגודלות המחשוף, פשוט מצטלמים נהדר בשחור לבן.