ארכיון תגיות: פקטורי גירל

די לתת המודע המשוגע

נדז'ה
יום אחד, כשהילך לו להנאתו בפריז, בין פגישת אמן אחד מן הסלון התרבותי שלו לפגישת אמן אחר מאותו סלון ממש, פגש אנדרה ברטון את נדז'ה, כך, פחות יותר, מגלגל ברטון, שנחשב לאבי הסוריאליסטים, את השתלשלות העניינים בספר ששמו כשם הגיבורה. ומיהי אותה נדז'ה? ספק אישה ספק פנטזיה. כדי להכיר את נדז'ה, נדמה שיספיקו לקוראים של המאה ה-21 שני ציטוטים ופרט "ביוגרפי":

1. מספרת נדז'×” לברטון על אחד ×”"ידידים" המבוגרים שלה: "מלבד זאת, הוא קרא לי לנה, לזכר בתו שנפטרה. ×–×” מאד חביב, מאד נוגע ללב, נכון? עם זאת, קרה שלא יכולתי לשאת להיקרא כך, כבחלום: לנה, לנה… אז נהגתי להעביר את ידי לפני עיניו כמה פעמים, מאד סמוך לעיניו, כך, ולומר: 'לא, לא לנה, נדז'×”'" (עמ' 73).

2.מטיילים נזד'×” וברטון בפרברים המפוקפקים של פריז ונתקלים במזרקה. אומרת נדז'×”: "'אלה הן מחשבותיך ומחשבותי. הבט מניין כולן יוצאות, עד היכן הן מתרוממות, ועד כמה ×–×” יפה עוד יותר כשהן צונחות בחזרה.×–×” שוב הקילוח השבור ×”×–×”, הנפילה הזו… וכן הלאה ללא הרף' אני מצטעק: 'אבל נדז'×”, כמה מוזר! מאיפה בדיוק את לוקחת את הדימוי ×”×–×” שמבוטא כמעט באותה צורה ביצירה שלא יכולת להכיר ושזה עתה סיימתי לקרוא?'" (עמ' 87)

3.נדז'ה היא תמהונית, לגביו של ברטון, שחי, למרות נטיותיו המהפכניות, חיי בורגנות לתפארת. בסיום הרומן, נזד'ה נכנסת לבית משוגעים. ברטון, מצטער ללא ספק, נוטש את הרפתקאותיהם המשותפות, וחוזר לאשתו נקי מצפון, וטוב לב ומוזה.

עוד אחד עם תת-מודע.
 

סוריאליסטים
הסוריאליסטים ניסו לעשות מהפכה בעזרת האמנות (וראו, מרחבים לימניליים בתחת שלי). הם ניסו לאחד בין מציאות לחלום, להעלות על נס את האהבה והתשוקה, ולשבור באמצעות זאת את כבלי הבורגנות. המלומדים סוברים ×›×™  דמויות הנשים שיצרו הסוריאליסטים אפשרו להן לעשות זאת, משום שהן היו השילוב המושלם בין פנטזיה לבין קיום ממשי. כמו שהעיר ברטון באחת ההזדמנויות: "כל אישה היא סכום התשוקות והחלומות, סכום שמעולם לא התממש בעבר ולעולם לא יתממש שוב".

המניפסט הזה מגולם היטב בנדז'ה. זו האישה שאפשר לכנות אותה באיזה שם שירצה האדון, כי הפנטזיה היא לה משחק, ורק לרגעים נאלצת היא להוריד את שניהם מכס המלכות החלומי ולהזכיר כי אישה בשר ודם היא. זו האישה אשר מילותיה מגלמות את הלך המחשבה של הגבר, אפילו מבלי שתתכוון לכך. זו האישה אשר היא היחידה המשלמת את מחיר ההרפתקאות, בעוד הסוריאליסט, האנרכיסט המהמם, חוזר לביתו ולאשתו.

אידי
שלושים וכמה שנים אחרי ואוקיינוס גדול מערבה, ואנדי וורהול פוגש את אידי סדג'וויק, גיבורת הסרט "פקטורי גירל". פוגש ונכבש. אישיותה החופשייה, הכסף שלה וההדים שהגוף שלה יוצרים סביבו מעוררים את אנדי וורהול להפוך את אידי לתכשיט הזרוע שלו. כמו נדז'ה, אידי היא קנבס טוב לצייר עליו אמנות.

כמו ברטון, וורהול משחק עם אידי להנאתו. הוא הופך אותה לגיבורת-על. היא מופיעה בסרטים שלו, היא הופכת למוקד הסלון שלו. היא במרכז העולם. עד שמגיעה הבאה בתור. אידי, בסצינה קורעת לב בסרט, מנוצלת למשחק אחרון ומציאותי במיוחד, שבו היא נאלצת לגלם את הסודות האפלים שלה, ואז נזרקת לכלבים. והפעם, אפילו בלי בית משוגעים ליפול אליו.

 

התת-מודע
אידי ונדז'ה הן כמובן שתי דוגמאות. כמותן יש כמה וכמה בתולדות הספרות, האמנות והקולנוע. כל אותן נשים משוגעות. מיוסרות. כלואות בין ההערצה על רוחן החופשית לבין תלותן בגברים אשר מרוממים ומשפילים אותן כאוות נפשם. כל אותן נשים הן לנצח התת-מודע, התחום האפור בין מציאות לדמיון. כי נדמה שלא שלושים השנים ולא האוקיינוס עשו משהו לתת-מודע התרבותי: קח לך אישה ובנה לך פנטזיה.

אבל עברו עוד ארבעים שנה. המהפכה הפמיניסטית וגיבורותיה כבר שרפו את החזיות התחרה שקנו להן אבותיהן במיטב כספם. ובכל זאת, נדמה שלאיש לא איכפת. בכל פעם שמישהו נדרש לרעיון של תיאור התת-מודע כדרך לשחרור, נדרש לדמות שהיא בין פנטזיה למציאות, נאלץ התת-מודע ללכת אל אותה דמות עייפה ומסוממת או מאוהבת של אישה שחצתה את הגבולות. רוצים דוגמאות? בבקשה: קלואה (שדרוג של קלואי) בסרט "חגיגה של אהבה", כל דמות נשית שנראתה אי פעם בסרטים של דיוויד לינץ', שרה בספר "שרה שרה", "אטרוף" של דוד גרוסמן, "בתו" של קניוק.

ואני אומרת, מספיק! לא עוד תת-מודע ולא עוד נשים משוגעות. ולא, אל תעשו את אותו דבר לגברים משוגעים.  אני מתכוונת, הניחו לתת-המודע. הלא אנשים קטנים אנחנו, והתת-מודע שנתאר לנצח ×™×”×™×” מצב סימטרי הופכי של המודע המוכר לנו. רוצים לעשות מהפכה? שנו את המודע. התת-מודע ישתנה בהתאם. עלי.