היו פה כל מני ויכוחים קודם על הטעם שבקיום הפקולטה למדעי הרוח. במקרה מביש יוצא לי לקרוא עכשיו בשנית את "פרשנות ופרשנות יתר", שתורגם ע"י יניב פרקש להוצאת רסלינג (ונמכר במחיר המזעזע של 84 שקלים). זה ספר מגניב, ומה שיותר מגניב בו הוא שבינתיים, למרות שכולם מתווכחים זה עם זה, כולם גם קצת צודקים. את הציטוט הזה מביא ג'ונתן קאלר, באופן מעט דמגוגי, כדי להגן על מה שאקו מכנה "פרשנות יתר". קאלר, כמו אקדמאי טוב, מחליף מונח (ובכך גם קצת משנה נושא), ומשתמש ב"הבנת יתר". הידד. המונח שייך לוויין בות', גם כן כלי לא קטן, והציטוט שייך לו גם:

מה יש לך לומר, מעשיית ילדים תמימה למראה על שלושה חזירונים וזאב אחד רשע, על התרבות המשמרת אותך ומגיבה אלייך? על חלומותיהם הלא-מודעים של המחבר או העם שיצרו אותך? על תולדות המתח הנרטיבי? על היחסים בין גזעים בהירים וכהים יותר? על אנשים גדולים ואנשים קטנים, שעירים וקירחים, רזים ושמנים? על דפוסי שילוש בתולדות האנושות? על השילוש הקדוש? על עצלות וחריצות, על מבנה המשפחה, על אדריכלות ביתית, על הרגלי תזונה, על סטנדרטים של צדק ונקם? על תולדות טִפלולהּ של נקודת המבט הנרטיבית לצורך עירורה של אהדה? האם טוב לו לילד לקרוא אותך או לשמוע אותך מוקראת, לילה אחר לילה? האם מעשיות כמוך תורשינה – האם מן הראוי שתורשינה – לאחר שנכונן את מדינתנו הסוציאליסטית האידיאלית? מהן ההשלכות המיניות של הארובה הזו – או של העולם הגברי בלבדי ×”×–×”, שבו מין אינו מוזכר לעולם? ומה על כל ההתנשמויות וההתנשפויות?

[שיר הייקו\משל זן]