ארכיון תגיות: קולוניאליזם

מחשבות על אווטר

הגענו באיחור, ישר לתוך היער, ולרגע חשבתי וואו זה כמו סם חדש לגמרי, אבל לא, זה לא זה, זה פשוט מדיום חדש, כמו להיות שם בימים הראשונים של הקולנוע: פתאום יש דרך חדשה להיות בעולם.

כאילו בדיוק אותו מנגנון עלילתי כמו במטריקס – העולם האחר שאת נכנסת אליו כשאת מתנתקת מהעולם ×”×–×” ומתחברת לטכנולוגיה, ואחר כך איחוד העולמות; אבל האונטולוגיה אחרת לגמרי, ×›×™ העולם האחר הוא פשוט מקום אחר בעולם ×”×–×” – הגבול מתפרק לא על ידי שבירה אלא על ידי התקרבות עד מגע – וזה משנה את הכל. (משהו על איך היחס שלנו לעולם האחר של הטכנולוגיה השתנה משנות התשעים עד עכשיו?)

שני נושאים, אנטי-קולוניאליזם ואנטי-תיעוש-קפיטליסטי-וניתוק-מהטבע. מעורבבים כי בשביל אמריקנים האינדיאנים זה שניהם וכי זה סרט אמריקני. ואולי גם באמת מעורבבים הסטורית כי המודרנה בנויה על שניהם. אבל הערבוב ביניהם גורם לזה שהטיפול הסנטימנטלי בנושא השני מטשטש את הטיפול המבריק בראשון.

א: "זה סרט נפלא אבל יש בו בעיה אחת, התסריט."

ב: "התסריט הפשטני הוא מה שמאפשר לסרט להיות נפלא, הוא שם בשביל לתת תירוץ ל- ולאפשר לך להתמקד ב-איך זה לרכב על דרקונים בין הרים תלויים באויר בתלת-מימד."

ג: "דווקא הפשטנות של התסריט מאוד מדויקת בכל מיני דברים. באיך הכובשים יוצרים לעצמנו אויבים כדי להצדיק לעצמנו את זה שאנחנו גוזלים מהם. באיך מצדיקים דיכוי בצריך להילחם בטרור עם טרור. נכון שבעולם רוב הנסיבות לא קיצוניות כל כך, ואולי הסרט משרת את ההגמוניה כי גורם לכל נסיבות שלא קיצוניות כל כך להיראות כמו משהו אחר לגמרי. אבל מה שמדהים זה שגם במציאות יש מקומות שבהן הן דווקא כן פשטניות בדיוק ככה: אנשים עם אבנים מול אנשים עם רימונים ומכונות ירייה שבאו לגזול את אדמתם."

זה שהגיבור שבא מקרב הכובשים הופך למנהיג של הנכבשים: ברור שיש פה גזענות מוסווית בקושי, אנחנו יותר טובים מהם אפילו בלהיות עצמם, אבל יותר מזה משהו אחר: הפנטזיה להיות תמיד מהטובים, לא להיתקע במקום המביך של הכובש איש השמאל.

כמה גאונית מבחינה עלילתית העובדה שהם קצת גדולים יותר, כלומר גם אחרים ומפחידים וגם טובים יותר, וכמה מדויק המיקום העלילתי של הגילוי שלה, באמצע הקרב האחרון: חדוות ההכרה הפתאומית, חדוות הדברים-הם-כמו-שהם-צריכים-להיות, שיוצרת ההתגשמות המוחשית הפתאומית בגוף של הגדלוֹּת המוסרית המופשטת שכבר הבנו. זה רגע גאוני כי הוא עדיין יוצר קצת זרות פתאומית, ניכור ופחד, שהיו יכולים להיות מתורגמים להזדהות חדשה עם האנושות, אבל בשלב הזה אנחנו מעדיפים לזנק בבת-אחת, כמו הגיבור, כבר לזרוק את האנושות הקטנונית הישנה הזאת ולהישכב כמוהו בזרועותיה הגדולות והכחולות של האנושות החדשה.

בעצם זה רק הסיפור הדתי הישן והטוב: הפנטזיה על להשיל את חטאיך הקודמים ולהפוך לאדם החדש ולחיות בגן עדן, וששאר האנושות תישאר בגיהינום שלה.