ארכיון תגיות: קומדיה

הכל דבש

א.

נתחיל בזה שאני לא אוהב את הז'אנר המכונה דרמה משפחתית. נמשיך בזה שתשעים אחוז מהיצירה הקולנועית/טלווזיונית בשנים האחרונות נופלת לתוך הקטגוריה הזאת. ועוד הערה קטנה, דרמה משפחתית זה משעמם אך בלתי מזיק, אך דרמה קומית משפחתית זה כבר ממש מביא עצבים.

לפני שבועיים ישבתי בבית קפה עם נערת חמד וזקן סיני חכם. נערת החמד שאלה את החכם מהו האושר. הזקן חשב רגע קל ואמר "האושר הוא היכולת להחליט החלטה. גם אם היא לא נכונה"."*

כוס אמק, לאף אחד במדינה הזאת אין ביצים להחליט אם התסריט שלו הוא דרמה או קומדיה?** חברים, תפסיקו להתנחמד כל הזמן.

 

ב.

השבוע ×©×•×“ר פרק הבכורה של "הכל דבש", ואכן ניחשתם נכונה, זוהי עוד דרמה קומית משפחתית. יעל פוליאקוב היא היוצרת והתסריטאית, בסדרה היא משחקת את עצמה, גם אבא שלה (פולי החנון של הגשש) משחק את עצמו ובכלל הכל סופר אותנטי ומהחיים אבל גם מוקצן ומיוחד. את הסדרה מביים עודד דוידוף שאפשר לומר שלא אהבתי שום דבר שהוא ביים אי פעם (מישהו לרוץ איתו). יש משהו מאוד לא הוגן בלשפוט סדרה לפי הפרק הראשון, בטלוויזיה דברים נוטים להתפתח לאט, גם הפרק הראשון של סיינפלד ×”×™×”, בלשון המעטה, ממש לא משהו. מה שהפריע לי בהכל דבש לא ×”×™×” יחודי, הוא מה שמעצבן אותי בכל הפקות היוקרה שצצות ×¢×œ מסכינו ×—דשות לבקרים. הן חסרות מעוף. כולן מקצועיות, נראות טוב, יודעות את התורה וריקות. בכל פעם שאני רואה משהו חדש ומנסה להחליט אם יש לו פוטנציאל או לא אני מחפש שתהיה לו איזו הברקה. אני לא מצפה למטח של מאה בדיחות בדקה אבל  בדיחה אחת מצחיקה לפרק יכולה ממש להציל את המצב. לא מצאתי כאן רגע ×›×–×”.  ×©× ×™ שליש מהפרק ×”×™×” סיטקום לכל דבר, עם דמויות מוקצנות ומהלכים עלילתיים שההגיון מהם והלאה, ובחלק האחרון ×”×’×™×— לו משום מקום שיר של אליוט סמית' וסצינה מלנכולית בה יעל פוליאקוב ×¦×•×¢×“ת בדד ברחובות העיר ומקיימת שיחה "×›× ×”" עם אביה. פשוט לא הבנתי למה ×–×” טוב.

×–×” בארץ ×–×”?  

×’.

המשפט הכי נפוץ אחרי "דרמה קומית משפחתית" הוא "הכי ישראלי שיש". כל דבר חייב להיות הכי ישראלי. במבט ראשון המשפט הזה נשמע קצת דבילי. אם עשו את זה בארץ אז זה ישראלי, לא? הבעיה שליבת הישראליות מאוד קשה לפיצוח. כשאומרים הכי ישראלי שיש מתכוונים "היי, אנחנו הצלחנו איפה שכולם נכשלו". כי ישראלי זה בעיה. הרבה יותר קל לעשות אמריקה. בהכל דבש יש ז'רגון ישראלי, כלומר סלנג סלולרי עדכני, משפחה עם אבא פולני ואמא תימניה ובכלל הם משחקים את עצמם מהחיים. ובכל זאת מתחת לעורם המיוזע מחמסינים פועם לב אמריקאי חם. כי בעלילה ובסגנון לא היה שום דבר ישראלי, כל התרחשות וכל תגובה נשלפו הישר מהסלון של אל בנדי. ואם היו משנים את שמות הדמויות מיעל ופולי לג'ני והנרי איש לא היה מבחין בהבדל.

לאמריקה יש פנתיאון עצום ורחב של יצירה, במשך מאה שנים של ×¢×©×™×” הם פיתחו שפה משלהם.  אנחנו עדיין לא מצאנו את השפה שלנו, הדרמה העברית האמיתית עדיין לא נחשפה.*** מכנפיים שבורות ועד הכל דבש תמיד מתעוררת ×‘×™ תחושה לא נעימה של מוצר מתורגם. גם אם הוא מתורגם בכשרון רב ×–×” עדיין לא הדבר האמיתי. נדמה לי שנכונות לנו עוד הרבה שנים ×©×œ הפקות בינוניות עד שמישהו יפצח את השפה הישראלית החמקמקה הזאת. אנחנו עדיין בכיתה ×’', וצריך לחכות בסבלנות עד שהילד יגדל.

 

*נשבע לכם זה סיפור אמיתי.

**טלנובלות וארץ נהדרת לא נחשב.

***אורי זוהר לטעמי הוא היחיד שבאמת הצליח לייצר דרמה ישראלית, את מציצים ועיניים גדולות אי אפשר היה להעביר לאף שפה אחרת.

אנדי קאופמן: סיור מודרך

תווים, מכאן

זהו, כנראה, החודש השחון ביותר שלי מאז התחלתי לכתוב בבלוג. מלבד פוסט אמיתי אחד, לא הצלחתי לגבש אפילו רבע פוסט ראוי לפרסום. זה די מציק. וזה מציק במיוחד בגלל שנושא דווקא יש. אי שם בתחילת החודש גילה את אוזני תומר ליכטש שיש אנדי קאופמן ביוטיוב. ואנדי קאופמן, חייבים להודות, דורש פוסט. אלא שאין לי פוסט, מלבד כמה שברי רעיונות. לפיכך, אחרי חודש נדמה לי שכבר מותר להשליך הנה את השברים, פשוט להשליך, ולראות מה יצא.

יש כמה קאופמנים. יש קאופמן המדרבק ויש קאופמן המתאבק ויש קאופמן המחקה. קאופמן המחקה, שקאופמן המתאבק הוא תת-סוג שלו, מגניב במיוחד. הוא אפילו מגניב יותר כשהוא מחקה חיקוי גרוע. הקליקו, לא תבינו בלי להקליק. וזה × ×”×™×” מגניב יותר כשהחקיין מתחיל לחקות היטב, וכמעט שנעלם. וזה מגניב במיוחד כשאותו חקיין, מין לטקה שכזה, עושה את מייטי מאוס. כשהוא עושה את ×–×” הוא כבר לא רק מצחיק כמו תאונת קריוקי, הוא מצחיק כמו 4'33″ של קייג' (רק מצחיק).

אפשר להגיד שהמייטי מאוס הזה אומר לנו משהו על אזורי הגבול של השיח, על הכללים הבלתי נראים של תנועות הגוף, מבטי המבוכה והשפה, על הגדר החשמלית של הקונבנציות החברתיות. זה נכון, או, לפחות, ניתן להשתמש ככה בקאופמן, גם אם לא זו כוונתו. אפשר, מצד שני, לראות דברים אחרים שלו, כמו הקטע המדהים הזה, שרוכב על "מייטי מאוס" לכיוון אחר לגמרי, שקשה יותר לצמצם פרשנית. ובעצם, כמו מייטי מאוס, גם לא כל כך כדאי.

ויש לי עוד כמה דברים להגיד, במיוחד על מימזיס ועל עולמות מדומיינים, אבל אני לא מצליח לנסח אותם באופן קוהרנטי. במקום זה, להלן צפייה מודרכת:

הפילוסופיה של כתיבת פרודיה

מעין סיכום

1.

"אני מודיע בזאת שאין לי מזגן בבית ומהבחינה הזאת אני שייך לזן נדיר של ישראלים שמאמינים בכך שגם אם הבית שלהם יהיה קר בחודש יוני כמו קופנהאגן הם לא ייהפכו לדנים ולא יצמח להם שיער בלונדי ועיניהם לא ייהפכו לכחולות. בקיצור: אל תעשו דאווינים, רבותי, אתם במזרח התיכון, וכאן חם בקיץ והפסיקו להתייחס אל החום כאילו הוא גל מקרי שיעבור עוד מעט, ושאחריו נחזור ונהיה סקנדינאוויה" (בני ציפר, בלוג)

כך מתחיל בני ציפר פוסט. בני ציפר. לא הפרודיה. הדבר הבולט ביותר לעין הוא ה"אני מודיע בזאת". "אני מודיע בזאת" הוא בערך כל ציפר באבחה: יש "אני", יש "מודיע", ויש הפורמליות היתרה של "מודיע בזאת". מאפיינים ציפריים נוספים: רשימה (דנים, שיער בלונדי, עיניים כחולות), בוז לישראלים, רוממות האגו ("אני שייך לזן נדיר"), אנלוגיות ארוכות להחריד ושפה נמוכה במכוון.

הנמכת השפה היא פועל יוצא של ה"אני מודיע בזאת". כלומר, ציפר מדבר להמונים. ה"דאווינים", "רבותי", הם סוג של דאווין. ציפר מנמיך עצמו כדי ללעוג עלינו מגבוה. האינטלקטואל מנבל את הפה, למען העם.

2.

אני קיבלתי, אם כן, את המטלה הפשוטה יותר. קל בהרבה לכתוב פרודיה על ציפר מאשר על דנה אולמרט, למשל. המאפיינים ברורים. אך לא יובש הוא הבעיה. בורחס כתב פעם (בספר שהלוויתי למישהו ומעולם לא חזר אלי, ולכן אין כאן ציטוט מדויק) שלא ניתן לעשות פרודיה על הבארוק. ההגזמה אינהרנטית לז'אנר, ולך תגזים את המוגזם.

פרודיה היא, בסך הכל, חיקוי קומי. וקומיות ניתן לייצר במגוון דרכים. אבל אין ספק שהקצנה היא כלי שימושי מאוד בהקשר זה. אבל לך תקצין את ציפר.

3.

"פולחן המזגן הוא בעיני סמל האגואיזם הישראלי, סמל האי התחשבות בעתיד האטמוספירה, והוא משליך לפי דעתי על האי התחשבות של הנהגים בזולתם על הכביש, ובאגרסיוויות שלהם בכלל. אני מוכרח לציין שפעמים אחדות ביקרתי בקיץ בדרומה של צרפת והיה שם חם כהוגן אבל מעטים שבמעטים הם אלה שיש להם מזגן בבית וגם החנויות רחוקות להיות ממוזגות. ובאחת השנים ביקרתי שם בפסטיבל התיאטרון של אוויניון. ההצגות התקיימו שם בחלקן תחת כיפת השמים, וחלקן באולמות שלא היו ממוזגים, ובכניסה לאולם חילקו לקהל בקבוקים של מים מינרליים. אילו זה היה בארץ היו כבר עולים לכנסת כדי למחות" (ציפר, אותו פוסט)

כל שאתה יכול לעשות הוא להשתמש באותו הסגנון, לשים אותו בהקשר שונה, ולקוות לטוב. אולי אפילו להקצין קצת את הטענה.

4.

או שלא. האמת היא שריככתי. קשה להקצין את ציפר, וקשה גם לשמור על אותו הסגנון במדויק. לא בגלל שזו כזו בעיה לכתוב בציפרית, אלא בגלל החשש שאם תשמור על כל המאפיינים, הפרודיה תהיה מוגזמת מדי. ראו שניה את הקטע המצוטט לעיל. המזגן הוא סמל האגואיזם הישראלי. לא פחות. וציפר מוכרח, אבל מוכרח, לציין ש"פעמים אחדות" הוא ביקר בקיץ "בדרומה של צרפת" (ולא "בדרום צרפת", כמובן). ציפר מוכרח לציין כי אצלו ההשוואה בין צרפת או גרמניה לבין ישראל היא כמעט אוטומטית, ויחד עם ההשוואה יש לציין גם שהוא ביקר בצרפת, "פעמים אחדות". באמנות, ציפר מצליח להשחיל במשפט אחד מטח אגו, אנלוגיה עם צרפת, בוז לישראל ורגיסטרים לשוניים שונים ("חם כהוגן" מול "מעטים שבמעטים").

5.

אז ריככתי, מהחשש שהפרודיה לא תהיה אמינה. מה שמוביל להיפותזה, שאינה דווקא מופרכת, שציפר לא קיים. כלומר, יש ציפר, אבל הוא אינו הציפר שבבלוג. מתגנב החשש שעבדו עלינו בעיניים; שמישהו יושב וכותב פרודיה על דימויו הציבורי של האינטלקטואל, כסוג של סאטירה על הקלות שבה אנחנו קונים דימוי זה, גם כאשר הוא מופרך ממש.

6.

ויש להודות, ציפר מופרך ממש.

7.

אבל אם כך הדבר, מה עשיתי אני? פרודיה על פרודיה? לא. אפילו לא. זה סתם פסטיש. שאלוהים יעזור לי.

להכרזה על הפרויקט

לפאנל הראשון

לפאנל השני

לפאנל השלישי

לפאנל הרביעי

לפאנל החמישי