ארכיון תגיות: קומוניזם

חרז'אנובסקי ומאבקו בגבולות המופלא

מצבת זיכרון לקורבנות הקומוניזם. צילום: abir82, Flickr. CC by 2.0

איליה חרז'אנובסקי, במאי קולנוע, הקים עיר סובייטית באוקראינה. סט צילומים ענק מדמה את החיים בעיר קומוניסטית עד רמת הגימור של צינורות השירותים. בתוך העיר המוקפאת הזו, כחלק מצילומים שהחלו ב-2006, אסור לחרוג מהחוקים שקבע חרז'אנובסקי. החוקים הם השתקפות סטניסלבסקית של החיים בעיר קומוניסטית אמיתית, בין אם המצלמות פועלות ובין אם לא. והן לא, כבר זמן מה.

כפי שהסט אינו שחזור של החיים בברית המועצות, החיים בו אינם כאלה. בתוך העולם הקטן הזה יכולת הפיקוח של חרז'אנובסקי גדולה לאין ערוך מזו של מדינת המשטרה הסובייטית. מצלמות ומיקרופונים שתולים בכל מקום, משגיחים, בין השאר, שהשחקנים לא יחרגו מעולם המונחים הנכון, מהתלבושות, האביזרים, התפקיד. ולאלו מתווסף החשש ממלשינים. אבל מדינת המשטרה הגמדית של חרז'אנובסקי נטולת כוח של ממש. יש קנסות, במקרה שחרגתם מהתפקיד, אבל זו סנקציה עלובה ביחס למקור. האיום האמיתי שיש לחרז'אנובסקי הוא האיום בגלות. הכעיסו אותו, ואתם יוצאים מהעיר, העיר אליה נכנסתם מרצון.

יש כמה דרכים להכעיס את חרז'אנובסקי, ורק אחת מהן היא חריגה מהדמות. דרך אחרת היא לא לשכב איתו, אם אתרע מזלך להיות אישה. מן הסתם חרז'אנובסקי הוא לא הבמאי היחיד שמלהק על פי העיקרון הזה, אבל אני רוצה לחשוב שהמשחק הזה בעריצות לא החל כך, הוא התפתח; ומה שחרז'אנובסקי יצר בצלמו ובצלם ברית המועצות, יצר גם חרז'אנובסקי חדש. הבמאי יצר עריצות, העריצות יצרה עריץ.

זו כתבה מופלאה, גרסה מודרנית למרקו פולו. קשה לדמיין סיפורים דומים אחרים שייתכנו במאה הזו. ז'אנר סיפורי המסעות איבד הרבה מחינו לאורך השנים. בדומה ללא-כלום מ"הסיפור שלא נגמר", הלא-מוכר הלך והצטמצם על המפה, והותיר אחריו איים מרחפים של כתות חמושות, מרתפים ניאו-נאצים ורבע שבט מוגן בפפואה גיניאה החדשה. את מקום המפלצות המיתולוגיות תפסו מפלצות חברתיות, השאר הוגלה למדע בדיוני ופנטזיה (ובחלק מהמקרים – לנפש).

הקושי של ספרי מסע נעוץ בידע העולם שלנו, ביכולת שלנו להאמין בקיומו של מופלא או בסוגי המופלא שאנחנו מוכנים כיום להאמין בהם. סופרים שלא רוצים לחרוג אל הפנטזיה או המדע הבדיוני נאלצים לחפש את המופלא הזה במקומות אחרים. אני לא ז'אנרולוג ולא באמת מכיר את הסיבות להתפתחותם של חלק מהז'אנרים המודרניים, אבל נדמה לי שלמיפוי העולם יש יותר מקשר סתמי לצמיחתם של סיפורים על השוליים החברתיים שלנו, מסרטי מאפיה ועד ל-Winter’s Bone.

כך שלמעשה, הכתבה הזו מעניינת אותי יותר כספרות מאשר כדיווח על העולם. מפני שחרז'אנובסקי הוא יותר מבמאי שהתפרע, הוא במאי שהתפרע ברשות. ניתנו לו הכסף והאמון ליצור דבר מה מופלא וחולה. משום שהוא אמן, משום שלאמנים מותר. העיר שלו היא רק חיקוי מופרז של ערי סרטים אחרות, שינוי של סדרי גודל ודבקות. מישהו אמר "אני עושה סרט", וכל המרחב החברתי נפתח מחדש. קח כסף, קח שחקנים, קח מקום. נעשה ונשמע.

בעולם מרוקן ממיתולוגיות, מי שרוצה לכתוב צריך לסמן את הקטגוריות החברתיות שיש להן פוטנציאל לגעת במופלא. כמעט תמיד הקטגוריות הללו באות עם סוג מסוים של כוח חברתי, כסף, למשל (דמות המיליארדר שדון דלילו כותב עליה); עריצות, על כל גווניה, היא אפשרות אחרת (לב המאפליה, נניח). חרז'אנובסקי מסמל אופציה נוספת – אמנות, כוח שהוענק לאדם מרצון, לאורך זמן, מתוך איזו סימפטיה לדמות "הגאון", מתוך איזו שמחה במציאות האלטרנטיבית שהוא יכול להקים. גם אם היא עריצות, פשוט כי עוד אפשר.

אין עבודה בזויה; יש "עבודת סטודנטים"

בשנה ב' ללימודי באוניברסיטה לקחתי קורס אחד, פופולארי וקונטרוברסלי במידה שווה, בשם "כתוב בעיתון: תקשורת ואידיאולוגיה". המרצה: פרופ' טניה ריינהרט. לאחר השיעור הראשון התקשרתי לאמי ובישרתי לה – אמא, את יודעת מה למדתי היום? למדתי שבתנאי השוק הקיימים, אם נחפוץ להגיע אל אותה רווחה כלכלית שהשיגו הורינו, ×™×”×™×” עלינו להשקיע בדיוק פי אחת וחצי זמן ומאמץ ממה שהשקיעו הם. אמי, כמובן, פקפקה פקפוקים, אבל אתם, נכבדיי, שחיים יום יום את הפער ×”×–×”, יודעים היטב מה נכונה הקביעה.

היום, סטודנט ו/או אדם חופשי שחי, גר ואוכל בישראל בכלל ובתל אביב בפרט, מגלה במהרה שכדי לממן את התענוגות ×”× "ל, עליו לגלות תושייה ולמתוח למרחקים ארוכים את יכולות האורגניזם שלו. כדי להוציא מפריזמת הדיון מקרים מקוממים של בעלי אבאים עשירים, אנשים ממוזלים חובקי ×’'וב זהב ויורשי דירות במרכז תל אביב, וכן על מנת להקטין את שיעור העוולות שגורמות הכללות, אציג מקרה פרטי, היפותטי לחלוטין, וממנו אגזור על הכלל: נגיד, סטודנטית למדעי הרוח? את השנה הראשונה מימנה קרן המשתחררים. שלוש שנות מגורים במעונות הסטודנטים קיצצו את סך הוצאות הדירה לכשליש מן הממוצע התל אביבי, והעובדה שהמעברה הבקטריאלית ממוקמת ברמת אביב השוממה עזרה גם היא לצמצם את הוצאות הבילוי, באין באזור שום דבר, פחות או יותר, שראוי לבזבז עליו שקל. בנוסף, למועדון הצמוד למעונות – הכניסה לדיירים חינם, והמשקה בזול. טוב ויפה. א-מה, אוכלים בכך וכך מאות שקלים, מצלמים מאמרים, קונים שמפו ביותר משעת שכר מינימום, ובמהרה גם מתחילים להאכיל את האוניברסיטה בכמעט אלף שקלים לחודש. בעיה. מה עושים? מוצאים עבודה. וכך מתחילה להתחלק היממה בין האוניברסיטה, לעבודה, לחרישה מאומצת בלילות.

איזו עבודה? "עבודת סטודנטים": בית עסק קטן ונצלן או רשת, שמעסיקים צעירים עם או בלי ניסיון ותעודת בגרות, במשמרות של בין חמש-שש שעות ועד בכלל, בעבודה ממש, ממש מטמטמת. ×”×–'אנר רחב אך אופיו אחיד: בין מיני מלצרויות, סקרים ומכירות, פקידוּת, מזכירוּת ומתן שירות מכל הסוגים, מוצאת הסטודנטית את עצמה מכלה נתח שערורייתי משעות העירות שלה בחולצה משפילה )"לֵב all you need is", "I'm lovin' it"…), תחת בוסים משונים – שבעולם צודק יותר היו מעבירים את ימיהם כשהם רצים בתוך גלגל ומשמשים מושא מרתק לאינסוף מחקרים על פסיכוזות נדירות – ותוך שהיא עוסקת בסט של פעולות מכניות ומטפחת בהתמדה מיזנטרופיה מדאיגה.

"[…] אם להסתכל באופן הפוך על החברה הזאת, הלא הוגנת, הרי שזאת חברה שגורמת לך להתאמץ ככל יכולתך."

שלוש או ארבע משמרות בשבוע נוהגים לעבוד אחינו בעלי השקלים, שמקבלים ליטוף לעו"ש מאבא על בסיס חודשי. הללו עובדים מסיבות נלוזות – החזקת רכב, אוורור הלו"×–, אספקת דמי כיס וחישול האישיות. יתרתנו, בני התמותה, עובדים יותר, ומבכרים לילות וסופי שבוע, שבהם, אם המעסיק מציית לחוק ("אִם" בקפיטל אל"×£), השכר לשעה גבוה יותר. הואיל והסטודנטית היא סטודנטית, משמרותיה נוטות להתקיים בערבים. היום ארוך, הלילה גם, ובין סמסטרים עתירי עבודות ומאמרים, נמתחות כחיוכי שטן תקופות המבחנים. מכאן נובעת האקסיומה הראשונה: תמיד משתוקקת הסטודנטית להתפטר – ותמיד הזמן ×”×›×™ פחות מתאים לכך הוא ההווה. העבודה אולי ממש מחורבנת, אבל הסטודנטית חייבת לעבוד. חייבת. התסריט נשמע מוכר? גם למעסיקינו.

בקולנוע "לב" בקניון רמת אביב נוהג מנהל המקום להשמיע, בכל ישיבת צוות חודשית, איומי פיטורין פומביים ומכוערים כנגד עובדים רנדומליים. בסניף קרביץ באותו קניון מאלצים את העובדים לשלם מכיסם "חוסרים" בקופה (מיותר לציין ששם, קצת אחרי שבתום שלושה חודשי מרד "התפוטרה" הסטודנטית, התברר שהגנב הוא מנהל הסניף. ב"סינמה סיטי" מפטרים כל חודש-חודשיים את העובד שנמצא בתחתית טבלת המכירות בקופת המזנון – טבלת אימים ממשית למדי, שתלויה בחדר ההלבשה של העובדים. במקומות אחרים משתמשים בידיעת נואשות העובד לעבוד בצורה מתוחכמת יותר.

כן, מעסיקינו יודעים: תמיד בלחץ, לנצח במינוס, אנחנו נסבול בשתיקה חודשים על גבי חודשים של דיכוי. החל ביחס מבזה ("בכניסה לאולם 1 ראיתי פתית של פופקורן. לטיפולך." … אז למה לא הרמתָ אותו?!), עבור בשכר זעום וכלה בהלנתו השיטתית, עוברת הסטודנטית שורת שיעורים מזורזים בביטול עצמי. החלפת מקומות עבודה אקוויוולנטיים מניבה רק עוד וריאציות על אותה התימה, שממנה נגזרת האקסיומה השנייה: אינך מאמינה שאת יכולה למצוא משהו טוב יותר מזה. בהדרגה לומדת הסטודנטית לחיות עם הסתירה: בלימודים כוחה עולה, מוחה מתנפח ועיניה נפקחות לראות; בעבודה היא קטנה ועלובה, בת החלפה וחסרת משמעות.

"רוח רעה מהלכת על עמי אירופה; רוח הבלהות של הקומוניזם"

וכאן מתגלה תופעה מוזרה: הגם שרבים מעובדי ×”"מק'×’'ובס" לובשים בשעות הפנאי חולצות עם הדפס צ'×” גווארה, ואפילו יודעים לצטט, פה ושם, מימרות משל מארקס ("הבורגנות עירטלה מזיו-הקדושה את כל מעללי-האדם, שעד ×›×” נערצים היו ומעוררים יראת רוממות"), ואף משל לנין ("האמת היא ערך בורגני") – אין הם נוטים להעז כנגד הבוסים בשעת האמת; הם מ-פ-×—-דים. בחמישה משבעה חודשי עבודה בגלידריית בראוויסימו שליד הסינמטק, עוכבה משכורתן של העובדות עד שנחסם כרטיס האשראי – כשירד החיוב החודשי חמישה ימים לאחר שאמורה הייתה להיכנס המשכורת לבנק. הסטודנטית טרחה ותלתה במחסן טפסים להגשת תביעה לבית הדין לעבודה, שהורידה באינטרנט, אך עמיתותיה דאגו להבהיר לה שלא ייעשה בהם שימוש ×›×™ "×–×” המקום. אם לא מתאים לך – תתפטרי".

הגילוי הגרוע יותר של המגמה, כמובן, הוא אימוץ התפיסה ההיררכית של צוות העובדים: באין תקווה ממשית בנמצא, נוהגים העובדים למצוא נחמה ברעיון הטיפוס בסולם עיוועים של חשיבות ויוקרה מדומות. בסניפי "ארומה" מורשה עובד לצאת מפס ייצור הכריכים והסלטים במטבח, ולהניח את ידיו על מכונת הקפה, רק אחרי חצי שנת עבודה במקום. במקומות רבים נוספים – אם רק לא נהוגה בהן מדיניות תשעת החודשים (שבסופם מפטרים עובד, ומחזירים אותו לעבודה אחרי עוד שלושה, כשאין סכנה שישלים שנת עבודה רצופה ויזכה לקביעות – שבצידה זכאות לדמי רווחה שנתיים, ובעתיד גם לפיצויי פיטורין) – זוכה העובד לקבל עוד שניים-שלושה שקלים לשעה, רק אחרי כשלושה חודשי שכר מינימום, שבהם "הוכיח" את מסירותו המוחלטת למקום העבודה. כך מתקבלת שיטה מנוולת מאד, שלה זיקה מטרידה לצבא, בה "הצעיר", שמתוגמל ×”×›×™ פחות, עובד יותר מכולם ומקבל יחס "על תנאי"; בסופו של התהליך, משזכה להימנות על ×”'פז"מניקים', הוא מצדיק את המסלול – שלו כפופים כעת ×”"צעירים" ממנו, פשוט משום שכך נעשה גם לו, ולמה שהוא יצא פראייר.

"אומרים יש בעולם נעורים,/ היכן נעוריי?"

דווקא מתוך השחיקה והקושי עולה תופעת לוואי חיובית: רבים מצוותי העובדים שעליהם נמנתה הסטודנטית מקיימים גיבוש חברתי מאלף וסולידריות א-פרולטרית. הבילוי של שעות רבות כל יום בצוותא עם בני גילנו בתנאים אקסטרימיים, מוליד ניב משותף ובדיחות פנימיות, ומן השנאה הגדולה למעסיקים וללקוחות, ניתן למשוך גם לא מעט נחת.

העובדים מתקרבים זה לזה, מתחברים, ולעתים קרובות הופך הצוות למעגל חברתי מהודק ואמיץ, שעורך מפגשים לאחר שעות העבודה בדבוקה גדולה או קבוצות-קבוצות. אלא שגם האחווה בין העובדים מנוצלת היטב על ידי מעסיקינו, והמגמה בולטת במיוחד בבתי העסק הקטנים.

את החורף הרביעי ללימודיה באוניברסיטה מימנה הסטודנטית בעבודה בגלידריית "בראוויסימו". המקום החזיק רק ארבע עובדות, ולנצח שיווע הצוות, בקול רם, לתוספת של כוח אדם. העבודה עצמה הייתה קשה למדי, פיזית, טכנית ומנטלית, ומה גם שחלק הארי של ניהול החנות השוטף נפל תמיד על כתפי העובדות. כיצד בכל זאת התאפשר הדבר? ובכן, כיוון שזה ×”×™×” המצב, והואיל שהצוות ×”×™×” מלוכד בנסיבות חברתיות ו/או רומנטיות, השתגר בגלידרייה מנהג של ביקורי העובדות זו את זו, במשמרת; בימים הקשים הרבים, לפיכך, נמצאו למעסיק באופן קבוע ידיים עובדות בהתנדבות. ושוב, כיוון שחלק הארי של ניהול החנות השוטף נפל על כתפי הצוות, נאלצו העובדות להגדיל ראש עד אינסוף, על חשבון הקטנת הראש של המעסיק. כך, למשל, במשמרות אסוניות, שאירעו בגלידרייה לעשרות (קלקולי מקררים שמחייבים לעמול להצלת הגלידות, מחוץ לרוטינה; נזילה פה, קצר חשמלי שם, הישברות סדרתית של מנעולי הדלתות; ועוד ועוד), מצאו את עצמן העובדות מזעיקות את חברותיהן לעבודה מהבית – לעיתים מהמיטה ממש, כשטלפונים בהולים למעסיקים נפלו על שפופרות סלולריות ערלות. כך, כיוון שהסטודנטית ועמיתותיה לעבודה נאלצו לעזור זו לזו, על יסוד המחויבות החברית ששררה ביניהן, יכלו המעסיקים לישון בשלווה ולערסל בחיקם פלאפונים כבויים.

תל אביב, כפי שהכותבת מכירה אותה, היא רשת של קליקות מלוכדות של עובדים ועובדים-לשעבר שכאלה. קל מאד לבוא בקרבו של מעגל חברתי שנוכחותו הכמותית בחיינו גדולה כל כך: את הבוס והעובדים אנחנו רואים יותר מאת אמא, את החברים ללימודים ואת החברים מהתיכון והצבא גם יחד. אין בכך רע, כמובן, אך אני מבקשת לטעון שהקשר החברתי האמיץ הוא סימפטום של בעיה שיש לעמוד עליה, ולפוצץ בה עוד בועה של תודעתנו הכוזבת. "עבודת סטודנטים" הוא שם מוכלל לסוגי עבודות שהעובדים בהם אינם בהכרח סטודנטים; הכינוי המקובל בא להצביע על עבודה ש"מתאימה לסטודנטים", הן מתוקף היותה "נוחה" ללו"×– הסטודנטיאלי הצפוף, חלקית ומחולקת למשמרות שמתיישבות עם מערכת השעות, והן על שום הקטנת הראש המובלעת, שנכללת בהגדרה. הסטודנטית היא סטודנטית – עבודת הסטודנטים שלה היא האמצעי לכך, ולא המטרה. מכאן משתמע שבמהותה, מדובר בעבודה זמנית, כמו יתר האספקטים של מצב הצבירה המתכלב שכרוך בהיות צעיר בתל אביב. אם המצב זמני, כביכול, אין עמו השפלה, והסבל הוא מושכל, ומשוקלל עם הרווחים שמצפים לעובדים בקצה ההר – פרנסה יציבה, בורגנות, מכונת כביסה. אלא שטניה ריינהרט צדקה: היום, בסוף ההר, שומה עלינו להתגלגל בחזרה למטה עם האבן.

"ויאמר: מה טוב ומה נעים,/ כי אתי את שמחת עניים."

ואמנם, בסוף התואר, בוודאי ב"מדעי הרוח" אך יותר ויותר – גם בפקולטות אחרות, איש לא מחכה לנו עם מנוי לג'ים ומפתחות למכונית מנהלים. תחת זאת אנו מגלים, כמו עמיתינו לעבודות הסטודנטים שאינם (ואולי לא יהיו) סטודנטים, שאתוס העבודה שליווה אותנו במהלך הלימודים, הוא מאפיין של המערכת כולה, ולא של תקופה מסוימת בחיינו. מי שמביט מסביב מגלה – גם במקומות עבודה נחשקים, העובדים תמיד נעשקים. זמננו, מרצנו ונעורינו, כמטבע בכפו של המעסיק, מוטלים אל השולחן כדי שנקנה בהם קצת שקט נפשי. בכל הדרגות שנראות לעין, עובדים נדרשים להשקיע יותר ממה שעליו הם מתוגמלים, פשוט כדי לשרוד בתפקיד. או, כביכול, כתרומה וולונטארית שהם מעלים למשפחת XXX (הכנס שם חברה או עסק לבחירתך), כבניה. אבל, נו. ממשיכים. לוקחים הרבה אוויר בפוסטים מתבכיינים, ויאללה.

מנגד, נפוץ להטריד הוא המקרה העצוב שבו עובד טיפוסי ב"עבודות סטודנטים" מרים ראש מהצד הלא-נכון של פני המים, ובוחר להחליף את ייאוש התעסוקה הסיזיפי ב"סרט התל-אביבי": בהדרגה נזנח נרטיב ה"בילדונג" והעובד מפסיק לחשוב על חייו במושגי וויתור-על-נוחות-לטובת-צמיחה-והתפתחות. תחת זאת, הוא ממלא את יומיומיו בתפלויות צבעוניות, באנשים מעניינים, בטקסטים ו/או בסמים, ובמקום לעמוד על הפער בין העולם שניסו לגדל אותו לתוכו, לבין זה שבו הוא חי בפועל, הוא נסוג, בין משמרת למשמרת, לשוליים. רובץ. וממתין. בציפייה להתגלות.

"בדיוק בגלל זה, כשאני מסתכל לפעמים סביבי אני ממש נגעל. למה כל הטיפוסים האלה לא מתאמצים קצת? הם לא מתאמצים, ועוד מתלוננים שהעולם לא הוגן."

הבטתי בנגסווה בתמיהה. "כשאני מסתכל סביב הרושם שלי הוא שאנשים טוחנים את עצמם לאבק מרוב עבודה. אתה חושב שצורת ההסתכלות שלי מוטעית?"

"זה לא נקרא מאמץ אלא סתם עבודה שחורה," קבע נגסווה. "זה לא המאמץ שאני מדבר עליו. המאמץ שאני מדבר עליו פירושו לפעול באופן יותר מכוון ותכליתי."

(הרוקי מורקמי, יער נורווגי, ע' 204)

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנו

פאנל רביעי

בונוס: אורחים חשובים*

החבר ז'דאנוב בנאום מיוחד מתוך הקבר (רונן סוניס)

חברים!

אני, הלא תזכרו, האמנתי בכל מאודי ×›×™ "מי שאינו עִמנו – נגדנו הוא". אתם, המאמינים ×›×™ "מי שאינו חלק מן הפיתרון הוא חלק מן הבעיה", מסכימים אתי הרבה יותר ממה שנדמה לכם. מיהם אותם "סופרים בעיני עצמם" שאינם חלק מן הפיתרון? כולנו יודעים וכולנו שותקים! הלא נבוש?! די למס השפתיים הנפשע לְמה שמכונה בטעות "פלורליזם" ואינו אלא חוסרפרינציפים וחוסרהקפדה וחוסרטעם. לדאבוננו, גם היום חיים ופועלים בינינו זעירבורגנים תפלנים, הנוטלים מן האמנות את האידיאה ואת הערך החברתי, המכריזים על אמנות לשם אמנות שאין לה תכלית ואין לה שחר, המטיפים לאפוליטיות רקובה!

חברים! היטב מכירים אנו את בעבועיה של אותה בִּצָה ספרותית ריאקציונרית, את השירה הנבובה, המחוסרת אידיאה, הטרקליניתאריסטוקרטית, המיסטיתפורנוגרפית, המסתירה את חולשתה המוסרית היסודית על ידי רדיפתה אחר צורות יפות ללא תוכן, הזרה לחלוטין לרוח הספרות הסובייטית, טְפוּ, הישראלית! עולמם הרוחני של אותם אנכרוניסטים הוא אחד השרידים של עולם שוקע, עולמה של תרבותהאצילים האירופית הנושנה. התימטיקה של אותם קוסמופוליטים אינדיבידואלית לפנאיולפנים, והדיאפזון של שירתם מצומצם עד כדי דלות – כפי שקורה תמיד ובהכרח בכל שירה המעזה להתעלם מן העובדה הפשוטה ×›×™ לא ייתכן ביטוי אמנותי אפוליטי במדינתכםבמדינתיבמדינתנו. במדינתנו השסועה. הרי כבר לנין הוכיח בעוז, ×›×™ אין הספרות יכולה להיות בלתימפלגתית.

מי יגלה עפר מעיני?! דברי יפים ונכוחים גם בימינו אלה, שעה שעצמותי ממתיקות את אדמת רוּס הקדושה. חברים! פעם ידעה הביקורת לכרות עצים ולשבור ביצים כשצריך, ומה בכך אם ניתזו איאלו שבבים? זכרו גם היום כי החביתה מקדשת את האמצעים!

 


 

ג'וליה קריסטובה, פקידה פלוגתית (תומר ליכטש)

היציאה מלבנון היתה יציאה מן השיח. מוטב, בעצם, לדסקרס – ראשית לכל – את מושג המארב. אנו אומרים מארב ומיד בונים לנו מבט (gaze) חדצדדי מתוך השיח, אל עבר עמק ובו רועי צאן. המבט הוא מבט מסרס, מבט "דרךכוונת", והכוונת, לא בלבד שהיא טלסקופית, אלא שהיא כוונה. האינטנציה של המבט מבנה את "המארב" כיחידה קולוניאלית כפולה: מצד אחד, פניהשטח – מארב חמוש (armed), כלומר טעון, דרוך, מלא זין. מצד שני, המבט המסרס אינו מוחזר, ובכך יוצר תנועה וקטורית שאינה נפגשת אלא במבנה "אחר" שלמולו ×”"מארב" אינו מצליח להיות "מאהב" אלא נותר "מִכזב" או "תִכזובת". המומנט השני, הקולוניאלי, הכפול, "נבנה על עצמו" במשהו שאפשר לראות ×›"קיפולשמונה" של האימה (angst) מצדו של האורב כלפי הנארב, האוהב כלפי הנאהב. אין לנארב כליאריבה כדי לספק את היצר המארבתני שמתעורר מן המבט, משום שהמבט – השיח שמבנה את ×”"מארב" ×›×›×–×” – אינו מאפשר לו "להביט" בחזרה, אלא מותיר אותו בנקודת "היבט" נחותה. הנארב נהרג, נאהב אך לא "אהוב", כלומר נאהב על ידי האורבהאוהב, אך בלתיאהוב מצדו, וההרג אינו אלא הרס של רגע ללא אהבה. מושג המארב, כפי שאנו יכולים לחלצו מתוך השיח על ×”"×’'אבל", הוא מושג גבולי, "היברידי", של "פנים מוכרות". בציור אנו יכולים לדמות את המארב להעדר המגע בתקרת הקפלה הסיסטינית, ובמוזיקה – לשקט שאחרי מחיאות הכפיים, המופרע במחיאות כפיים אחרונות. הנגנים קדו, כמעט מסתלקים, אך ×”"מארב" המחיכפתי עדיין מחזיק אותם, בניגוד לרצונם, על הבימה, משתוחחים ×–×” בחיקו של ×–×”, בחיפוש אחר האהבה, מתנגדים ל"מארב" הכפיים, כרועי הצאן ×”"מתנגדים" לסירוס של ×”-gaze באמצעות פסיעה סתמית בעמק הנארב. אנו יוצאים מלבנון ולמעשה יוצאים מהשיח. הדיפלומטיה הכדורית, החמשחמישיםוששית של האֵם-16, האם הגדולה מן החלומות, אפשר לומר, היא לא "בריחה" אלא "מנוסה" לא "מפני" אלא "אל חיק" השיח המלחמתי הבא.

*כן, וגם האורחים כותבים פרודיה.

לפאנל השלישי. לפאנל השני. לפאנל הראשון. להכרזה על הפרוייקט.