ארכיון תגיות: קונקרטי

אז כך בנתה לי הספרות את הפרדיגמה הפסיכוטית המופלאה שהיתה לי פעם

ברמות ארגון נמוכות של האישיות אין הפרדה טובה בין הקונקרטי לסמבולי. אפשר לראות את ×–×” כתופעה נורמטיבית אצל ילדים צעירים שנוטים לפרש מטאפורות שלא כהלכה. ואפשר לראות את ×–×” אצל הסכיזופרן שמרגיש שהאישיות שלו "פריכה" ו"נוטה להתפורר" ולכן חושש לגעת בעצמים קשיחים. אפשר לדבר על ×–×” דרך כל מני פריזמות פסיכולוגיות, אבל אני לא אלאה אתכם, רק אציין שאנשים ששייכים לספקטרום הסכיזופרני (החל מחולי סכיזופרניה  כרוניים ועד לבעלי הפרעת אישיות סכיזוטיפלית) מוגדרים כבעלי רמת ארגון נמוכה עד בינונית של האישיות, ומשתתפים בבריאת מימד של המציאות שבו אובייקטים ממשיים מקיימים שכבות על גבי שכבות של משמעויות סימבוליות שהופכות להיות (בגלל הפרדה לקויה) חלק מהמאפיינים של האוביקט עצמו.

העולם שלי לפני 6 שנים היה עולם שבו חייתי את הסיפורים הסימבולים שמסתתרים מאחורי הממשות הקונקרטית. בעיני, אלו היו החוקים האמיתיים של העולם. וכדי לפעול בעולם באופן הכי פחות מעורר חרדה, (כלומר האופן הבטוח ביותר, כלומר זה שדוחה את האסונות העומדים על סף דלתי עד המעידה הראשונה, כלומר כדי לא להתפורר, לקום בבוקר אילמת-חרשת, לקום בבוקר מפגרת, לקום בבוקר ולגלות שהעולם הפנימי שלי נטש אותי והלך לגור אצל ילדה אחרת, או וגם נגנב ממני,)

כדי להמנע מכל זאת ועוד, יש לשחק את המשחק של העולם.

המשחק של העולם הוא רשת סיפורים שהם הפרשנות האמיתית של המציאות. יש למקם כל אובייקט ברשת לפי הסימבול שהוא, וכך ניתן לדעת איך להמשיך לפעול.

הרשת הזו נשמרת באופן אדוק, מהפעילות הכי פשוטה- איך לסדר חפצים על שידת הלילה, ועד לרמה רגשית סבוכה- איזה תפקיד יש לשחק מול אנשים שונים במערכות היחסים בחיי.
והיא יכולה להידמות בעינכם כסוג של משחק, אך בשבילי היתה רשת בטחון שמונעת מהאישיות שלי להתפצל ולהתפזר אחרי נשף לילי – כל החלקים שלה עם בנות זוגם ממשפחת החרדות הפסיכוטיות.

נניח למשל- מזלג
טוב, מותר לאכול עם מזלג רק בבתים של אנשים שאת מעריכה את האופן בו הם מבצעים החלטות בחייהם.
 ×•×œ×”לן הסיבה: מזלג הוא סוג של צומת, סוג של בחירה בדרך. (מזלג דרכים)
וכן הוא סכו"ם- ובכך משמש כדי להזין אותך- ואוכל הוא משהו שנטמע בגופך ועוזר לך לגדול.
לפיכך מותר לך להטמיע בגופך דברים שמעצבים אותכם (אותך ואותו) רק באמצעות תבניות הבחירה של אנשים שאת מעריכה. ולכן אסור לאכול בעזרת מזלג בהקשרים שאינם כאלו.

זהו, זו דוגמה ממש פשוטה לאיך שזה עובד.
בדרך כלל היו ערמות בלתי ניתנות להתרה של סמלים ומשמעויות ודרכים לפעול בסיפור בהתאם להם, ואני באיזשהו שלב הייתי מרימה ידיים ונכנעת לחרדה.

אבל היום יש לי בחירה. אני לא חייבת לראות את העולם כך. ואם אני בוחרת להסתכל עליו בצורה הזו, אז אני דואגת שהסמלים יקושרו לתמות שוות. אחרת זה לא מגניב לי.
וזה הדבר שהכי חשוב לי בעולם- שהעולם שלי יהיה לי מגניב.

 
פורסם במקור כאן

קמצוץ של רגע 2

לאחרונה אני ואפרת דיברנו על הפוסט האחרון של פלאי, והעלינו שתי פרשנויות נוספות לקטע ההוא בשיר. את מה שאפרת אמרה היא תאלץ לכתוב כאן לבד ובפוסט אחר, מהסיבה הפשוטה שאני מן הסתם אסבך את זה ללא הכר. אי לכך, אכתוב רק את החלק שלי בשיחה, וכך אולי אצליח לאלץ את אפרת לכתוב פוסט נוסף. ולהלן השורות הנידונות:

He no longer listens to A-sides, he made me a tape of Bootlegs and B-sides. And every song, every single song on that tape said exactly the same thing. Why don’t our parents worry about us? Why don’t our parents worry about us?

כזכור, פלאי טען שהשיר לוקח אמירה כללית, שהפכה לנדושה (הדור שזועק למה להוריו לא אכפת), והופך אותה לאמירה קונקרטית (האח שזועק על ההורים הספציפיים שלו). אבל התמורה הזו, הוא טען ובצדק, הופכת בחזרה לאמירה תמטית כללית. הילד, שלהוריו לא אכפת, הופך לשופר הדור, לסינקדוכה, חלק שמייצג את השלם.

אבל, וכאן השוס, המקרה מורכב עוד יותר. ×›×™ איך זועק האח "למה ההורים שלנו לא דואגים לנו"? הוא עושה אוסף שירים. כל אחד מהשירים הללו, יש להניח, לא מדבר על הוריו הקונקרטיים של האח. במקום זאת, סביר להניח שכל אחד מהשירים משמיע את אותה זעקה נדושה – מדוע ההורים לא דואגים לילדי הדור ×”×–×”. האח משתמש בשירים, שמבטאים אמירה כללית, כדי לבטא אמירה קונקרטית, שהופכת בחזרה לסינקדוכה, ×›×™ היא ממוסגרת בעצמה בתוך שיר. מה שנקרא: האח!

קמצוץ של רגע

מי שנוהגים להתעדכן במתרחש בשמי המוזיקה האיזוטרית למחצה, מן הסתם מכירים את השיר הזה. לאו דווקא יצירת מופת טקסטואלית, למרות שמעלותיה חנניות ורבות, אבל הייתי רוצה להקדיש קמצוץ של רגע לאלגנטיות המופלאה של קטע בבית האחרון:

He no longer listens to A-sides, he made me a tape of Bootlegs and B-sides. And every song, every single song on that tape said exactly the same thing. Why don’t our parents worry about us? Why don’t our parents worry about us?

יש כאן ,באמצעות קונטקסט, הסטה של התוכן של קלישאה שגורה מתוכן טריוואלי לתוכן חלופי, אבל מטונימי בעליל. "we" זה לא הדור, "our parents" זה לא הורי העולם- זה הדובר ואחיו, ואבא ואמא של הדובר ואחיו.

אולי זו ליטראליזציה של מטפורה, ברמה כלשהי? ה"אנחנו" המדומין מומר ב"אנחנו קונקרטי", הטון המתנבא של שופר הדור מקבל הצדקה מחודשת מכיוון שמדובר בסט אחים וסט הורים אחד שהדובר בהחלט מוסמך להעיד אודותיהם, ו- ,וכאן השוס, המקרה הפרטי שהחליף את הקלישאה עובד כסינקדוכה (דהיינו, צמד האחים הם אב-טיפוס של התופעה החברתית השלמה) שמייצרת בהצלחה את כל התכנים הכלליים שה"אנחנו" המדומיין של כלל הדור לא מסוגל לייצר מפאת קלישאתיותו.