ארכיון תגיות: קליי שירקי

קיטור אודות נשים

קליי שירקי, שאין צורך להציג אותו כאן, כתב פוסט שאני הייתי אמורה לכתוב, לולא הייתי כל כך פמיניסטית מתחכמת שחושבת שתמיד יש דרך טובה יותר לעשות שינוי בעולם, מלבד לגרום לנשים להתנהג כמו גברים. אז ביקשתי ממנו רשות לתרגם, והנה זה כאן.

אז קיבלתי מייל מסטודנט/ית טוב/×” לשעבר, שרוצה להתקבל לעבודה וביקש/×” המלצה. "בטח", אמרתי, "תגיד/×™ לי מה את/×” רוצה שאגיד". קיבלתי בחזרה מכתב שבו הסטודנט/ית תיאר/×” את עבודתה/ו  והתאמתו/×” לעבודה במונחים ×›×” מחמיאים, שהם היו גורמים לסגן מנהל מותג להסמיק.
אז כתבתי את המכתב שלי, לאחר שקראתי את ההערכה העצמית של הסטודנט/ית והנמכתי את הטון, כדי שזה יישמע כאילו בנאדם כתב את זה, ולא מחלקת יחסי ציבור, ושלחתי אותו. ואז, אחרי שהתגברתי על תחושת האי-נוחות, הבנתי שבאמצעות תיאור מוגזם של היכולות שלו/שלה, הסטודנט/ית ודאי קיבל/ה את המכתב הטוב ביותר שיכל/ה לקבל.
עכשיו, אתם יכולים לנחש האם מדובר בסטודנט או בסטודנטית?
כמובן שאתם יכולים. הבית שלי, התכנית לטלקומוניקציה אינטראקטיבית ב-NYU, הוא די מאוזן מגדרית, ולימדתי בערך אותה כמות של נשים וגברים בעשור האחרון. בתיאוריה, המגדר של סטודנט לשעבר אמור להיות אקראי. למעשה, הייתי יכול לכנות אותו בשם שפם בן-גברא, והתעלומה לא הייתה הופכת קלה יותר. והתחלתי לדאוג יותר ויותר מכך שרוב הנשים במחלקה, בעבר או בהווה, פשוט לא יכולות היו לכתוב מכתב כזה.
לא מדובר בדאגה פסיכולוגית; אני לא מודאג שמא נשים לא בונות מספיק הערכה עצמית. אני מודאג ממשהו פשוט בהרבה: לא למספיק נשים יש מה שדרוש כדי להתנהג כמו אידיוט יהיר שמאדיר את עצמו.
זוכרים את דיוויד המפטון, אמן ההתחזות שתואר ב-"קשר בכל מחיר" (Six Degrees of Separation), שהעמיד פנים שהוא בנו של סידני פואטייה? הוא שיקר את דרכו למסעדות ולמועדונים, הצליח ללוות כסף, והתנחל בחדרי אורחים של סלבריטאים. הוא לא שכח את העובדה שהוא מסתכן, או מכך שהוא עלול לסבול. פשוט לא היה לו אכפת.
זה לא שעדיף לנשים להיות אמניות התחזות; גם להרבה אמני התחזות עדיף להפסיק עם ההרגל הזה. אבל עד שלנשים יהיה מודל לחיקוי, שמוכנה להסתכן במאסר כדי להתקדם, הן יחמיצו את האפשרות להשתמש בכמויות קטנות של הונאה קידומית כדי לקבל מה שהן רוצות, ואם הן לא יוכלו לעשות זאת, הן יקבלו פחות ממה שהן רוצות.
אין שום גבול עליון לסיכונים שגברים מוכנים להסתכן כדי להצליח, ואם קיים גבול עליון כזה עבור נשים, הן יצליחו פחות. הן גם יבלו פחות בכלא, אבל אני לא חושב שאפשר לקבל את הפרס בלי להיות מוכן להסתכן.

***

כאשר הייתי בן 19, שלושה ימים לאחר שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, נפגשתי עם ביל ווארפל, שהעביר שיעורי עיצוב לתיאטרון לתארים מתקדמים (המקצוע הנבחר שלי, באותם ימים), כדי לשאול אם אוכל להשתתף בקורס עיצוב. הוא שאל אותי שתי שאלות. הראשונה הייתה "איך אתה מצייר?". לא כל כך טוב, עניתי (בקושי ידעתי לצייר באותם ימים). "בסדר, איך אתה רושם?" הבנתי שזהו זה. יכולתי להירשם לקורס עיצוב תפאורה או לקורס עיצוב תאורה, אבל לא ידעתי לצייר או לרשום מספיק טוב, ולכן לא אוכל להירשם לאף אחד מהם.
"אני רושם טוב", אמרתי.
על סוג ההתנהגות הזה אני מדבר. ישבתי במשרד של מישהו שהערצתי אותו ופחדתי ממנו, מישהו שהיה שומר הסף של משהו שרציתי, ושיקרתי לו בפרצוף. דיברנו עוד קצת ואז הוא אמר "בסדר, אתה יכול להירשם לשיעור שלי". ורצתי לחנות ציוד האמנות הקרובה, וקניתי חומרי רישום, משום שהיה עליי להתחיל ולהתאמן.
כך הצלחתי לעבור את הסף. למדתי לרשום, ביל הפך למורה ולמנטור שלי, וארבע שנים לאחר מכן עברתי לניו-יורק והתחלתי לבצע את עבודות העיצוב שלי. אני לא יכול לומר שהיכולת שלי להתפרנס מהמקצוע ההפכפך הזה קשורה אך ורק להתנהגות שלי במשרד של ביל, אבל אני יכול לומר שהיא תלויה בכך שהייתי מוכן לעשות דבר כזה. ההבדל ביני לבין דיוויד המפטון לא נעוץ בכל שהוא אמן התחזות ואני לא; ההבדל הוא שאני סיפרתי רק שקרים שיכולתי לעמוד מאחוריהם, וידעתי מתי להפסיק. זוהי לא התנהגות מסוג שונה, כי אם מינון שונה של אותה התנהגות.
ונראה לי שנשים באופן כללי, והנשים שעל חינוכן אני מופקד באופן פרטי, נוטות להיות גרועות בסוג כזה של התנהגות, אפילו כאשר הסיטואציה מזמינה התנהגות שכזאת. הן לא רק גרועות בלהיות אידיוטיות יהירות שמאדירות את עצמן. הן גרועות בלהתנהג כמו נרקיסיסטיות שמקדמות את עצמן, כמו אובססיביות אנטי-סוציאליות, או כמו שחצניות פומפוזיות, אפילו קצת, אפילו לרגע, אפילו כשהאינטרסים שלהן דורשים מהן לעשות זאת. אפשר למתוח ביקורת רבה על סוג ההתנהגות הזה, אבל אי אפשר לומר שהיא לא מצויה בקרב אנשים ששינו את העולם.
השינוי ×”×–×” דורש מנשים להתנהג כמו גברים, אבל אז מה? אנחנו מבקשים מאנשים לחצות את גבולות המגדר כל הזמן. אנחנו במהלכו של  פרוייקט רב-דורי שמעודד גברים להיות מקשיבנים טובים יותר ובני זוג רגישים יותר, להתחשב ותר ברגשות האחר ולהחצין יותר את הרגשות שלהם. באותו אופן, אני רואה עמיתים שמנסים ללמד נשים אסטרטגיות להגנה עצמית, שכוללת אגרסיות פיזיות ישירות. אבל לפעמים אני תוהה מה ×”×™×” קורה אם העמיתים שלי היו מתאמצים באותה מידה כדי ללמד נשים אסטרטגיות לקידום עצמי.

* * *

אחת מהסיבות לכך שאסטרטגיות כאלו מצליחות היא שאנחנו חיים בעולם שמפלה נשים לרעה. עם זאת, אפילו בעתיד אידיאלי, קידום עצמי ימשיך להיות מיומנות שמניבה תגמולים לא פרופורציונאליים, ואם קידום עצמי ימשיך להיות מיומנות גברית, התגמולים האלו ימשיכו גם הם להיות גבריים. זוהי לא תוצאה של דיכוי, אלא של חירות.
אזרחי העולם החופשי מחזיקים במינון חסר תקדים של חירות שמאפשרת לנו לבחור איך אנחנו חיים, כך שאנחנו חווים את החיים כסדרה עצומה של תגליות עצמאיות: מה עליי לעשות? איפה אעבוד? עם מי עליי לבלות את זמני? ברוב המקרים, אין תשובה נכונה, רק פשרות. רבות מהפשרות האלו מתרחשות בשוק: החל ממה שאנחנו אוכלים ועד המקום בו אנחנו גרים; בכל תחום יש רשימת אפשרויות, ובין ההעדפות שלנו לתקציב שברשותנו, אנחנו עושים את הבחירה שלנו.
אבל בשווקים מסויימים החליפין הוא הדדי – בזמן שאתה שוקל את האפשרויות שלך, גם האפשרויות שלך שוקלות אותך. האנשים שהם מספיק ברי מזל כדי שהאפשרויות האלו יהיו פתוחות בפניהם מגלים במהירות כדי ×–×” לא מספיק שאתה רוצה ללמוד ב- Swarthmor, או לקבל מימון מ- Kleiner Perkins. המוסדות האלו צריכים גם להחליט שהם רוצים אותך.
כמה מההזדמנויות החשובות ביותר שאנחנו מקבלים מתרחשות בשווקים הדדיים: חינוך ותעסוקה, חוזים והלוואות, מענקים ופרסים. והמוסדות שמאפשרים את ההזדמנויות האלו פועלים בסביבה שבה קשה להגיע למידע מדויק. אחד מכלי השיפוט המרכזיים ביותר שלהם הוא הצבת שאלה ישירה למתמודד: ספר לנו מדוע עלינו לקבל אותך. ספר לנו למה עלינו להעסיק אותך. ספר לנו למה עלינו להעניק לך מענק. ספר לנו למה עלינו לקדם אותך.
בנסיבות כאלו, אנשים שלא מרימים את ידם, לא זוכים שיבחרו בהם, ואנשים שמרימים את ידם בביישנות, נבחרים פחות. המצב הזה נובע חלקית מהעובדה שבאנשים אסרטיביים מבחינים ביתר קלות, אבל הוא נובע גם מכך שהרמת היד כשלעצמה מהווה סימן יקר-ערך לכך שאתה מוכן להסתכן בהשפלה פומבית כדי לנסות משהו.
המוכנות להסתכן חופפת להרבה מהמיומנויות שלהן יזדקקו המועמדים כדי לבצע את העבודה עצמה – לגייס עמיתים וכסף, להכניס מוטיבציה בלב המשתתפים ולשכנע את חסרי האמונה, להתמיד לנוכח מכשולים ולעג. במילים אחרות, מוסדות שמעריכים את ההתאמה של מועמדים בוחרים לרוב אנשים שמקדמים את עצמם משום שקידום עצמי קשור לתכונות אופי אחרות שנדרשות כדי להצליח.
מפתה לדמיין שנשים יוכלו להיות חזקות ובטוחות בעצמן מבלי להיות יהירות או אידיוטיות, אבל זוהי תקוות שווא, משום שאנשים אחרים הם אלו שקובעים שאתה אידיוט, והניסיון שלא להגיע למצב הזה, מעניק לאנשים אחרים כוח להטיל וטו על הפעולות שלך. כאשר מישהו מציג עצמו כטוב מספיק כדי לבצע דברים מעניינים, באותה נשימה הוא גם חושף את עצמו לשיפוט שלילי לסוגיו, וככל שאני יכול לומר, העובדה שאנשים אחרים זוכים באפשרות להחליט מה הם חושבים על ההתנהגות שלך מותירה רק שתי אסטרטגיות תגובה: לא לעשות דבר, או לא להתייחס לתגובה.

* * *

האסטרטגיה של אי ההתייחסות לתגובה מפתיעה לטובה. עוד אחת מהסטודנטיות שלי לשעבר, שעכשיו היא עמיתה למקצוע וחברה, קראה בקשה מעיתונאי במגזין, שמבצע תחקיר לקראת כתבה טכנולוגית, וביקש דוגמאות. החברה שלי, שבעבר הייתה שקטה מדי בנוגע לעבודתה, החליטה לכתוב לכתב ולומר: "העבודה שלי היא נפלאה. כדאי לך לכתוב אודותיה".
הכתב בחן את העבודה שלה וכתב לה חזרה: "העבודה שלך אכן נפלאה, ואני אכן אכתוב עליה. אני חייב גם לומר לך שאת האישה היחידה שהציעה את עבודתה. גברים עושים זאת כל הזמן, אבל נשים מחכות שמישהו ימליץ עליהן". החברה שלי הפסיקה לחכות, ועכשיו העבודה שלה זוכה לתשומת הלב לה היא ראויה.
אם תעברו במחלקה שלי ב-NYU, לא תאמרו "הו, הביטו עד כמה גברים הם יותר מוכשרים מנשים". רמת האנרגיה היצירתית והגיוון שבה במקום הזה עדיין גורמים לי לעצור את נשימתי, והם לא מחולקים על פי המינים. עם זאת, לא תטעו אם תאמרו "אני מתערב שהסטודנטים שיהיו מפורסמים חמש שנים מעכשיו יכללו יותר גברים מנשים", משום שזה מה שקורה, שנה אחר שנה. החברה שלי, שדיברה עם הכתב, ממשיכה להיות מקרה חריג ועצוב.
חלק מהאפליה הזו בקריירה נובעת מסקסיזם, אבל חלק אחר נובע מכך שגברים פשוט טובים יותר בלהיות יהירים, ומודאגים פחות מכך שאנשים שיחשבו שהם טיפשים (לרוב בצדק, יש לומר), משום שאנחנו מנסים דברים שאנחנו לא כשירים לעשות.
ואני לא יודע מה לעשות בנוגע לבעיה הזאת (המהות של קיטור, למעשה, היא העובדה שלמקטר אין כל מושג איך לתקן את הדברים עליהם הוא מקטר). אבל אני יודע זאת: יהיה טוב יותר אם נשים יזהו הזדמנויות מעניינות שעשויות להתאים להן, הזדמנויות שהן עלולות לחרב אם באמת ינסו לעשות משהו לגביהן, ואז ינסו לקבל אותן. יהיה טוב אם יותר נשים יתרגלו להרים את ידן ולומר "אני יכולה לעשות את זה. תרשום אותי. העבודה שלי נפלאה", ולא משנה כמה אנשים יתרגזו בשל התנהגות שכזאת.

גוגל, דלישס והרשת הסמאנטית

ב-html יש סוג של תוספתן שנקרא מטא-תג. התג הנ"ל מאפשר ליוצר האתר לכתוב כמה מילות מפתח אודות האתר כדי לסייע למנועי החיפוש לפענח ולקטלג את האתר. מנועי החיפוש הראשונים שהסתייעו בתג היו Infoseek ו-AltaVista. שני מנועי חיפוש אחרים הצטרפו אליהם בסביבות 1996, אבל כבר ב-1997 גוועה הפריחה הקצרה הזו, וכיום אין לי מושג מי משתמש בו. כותב המאמר החמוד הזה טוען שמנוע החיפוש Inktomi, שלא הצלחתי למצוא אליו לינק, הוא מנוע החיפוש האחרון שמשתמש עדיין בתג, לאחר שאלטוויסטה הודיעה "לא מזמן" שגם מוותרת על שירותיו. המאמר הזה נכתב ב-2002.

לא קשה לנחש למה מנועי החיפוש מתעלמים מהתג. אנשי SEO (Search Engine Optamization), שהתפתו לשחק עם הצד האפל של הכוח, דחפו לתג המון מלים שונות מתחומים שונים, שרובן לא הופיעו באתר כלל, כדי לקדם את דירוג האתר במנועי חיפוש.

אני מנחש שהאנשים שהמציאו את התג קיוו שיהיה לו עתיד בהיר יותר. המשמעות של החלטת מנועי החיפוש להוריד את התג היא פשוטה – מנועי החיפוש לא סומכים עליכם, לא עוד. 

קליי שירקי, אינטלקטואל רשת שכותב יפה כמו אנגלי, כתב מאמר מקסים באמת על קטגוריזציה ותיוג. למרות שכדאי לקרוא, אסכם בקצרה כמה מהנקודות העיקריות שלו ואגנוב כמה דוגמאות. הכל לשם שמים:

קטגוריות הן דבר די מוכר. הקבצים במחשב, למשל, מסודרים במעין קטגוריות – קובץ בתוך תיקיה שבתוך תיקיה; הספרים בספרייה מסודרים כך גם כן. ×–×” יכול להיות מאוד יעיל. אם, למשל, אתם רוצים למצוא ספר, כל שעליכם לדעת ×–×” על מה הוא, ואז ללכת למדף שמכיל ספרים בתחום ×–×”.

ההיגיון שעומד מאחורי השיטה הוא קיומו הפיזי של הספר. ישנו ספר, והוא לא יכול להימצא בכמה מקומות בו זמנית. לכן, אנחנו נחליט מהו נושא הספר, ונשים אותו במדף המתאים. ואם הספר עוסק בכמה נושאים? נקווה שיש לנו, בין היתר, גם קטגוריה כללית מספיק כדי שהספר יתאים. ואם הוא לא מתאים? יהיה בסדר.

מי עובד ככה? וואלה. מדריך האתרים של וואלה מחולק לקטגוריות, וכל קטגוריה מחולקת לתת-קטגוריות. אם, לדוגמא, אכנס ל"פנאי ובידור" אני אראה שם רשימה של תתי-הקטגוריות שמסתעפות מקטגוריה זו. בין "תחביבים" ל"אופנה" אני אמצא גם "תיאטרון". בצד ימין למילה "תיאטרון" אפשר לראות סימן @ קטן. הסימן הזה מציין ש"תיאטרון" הוא לא חלק מ"פנאי ובידור". "תיאטרון" הוא בכלל חלק מ"אמנות".

בוואלה, שגנבו את ההיגיון מיאהו (שלא יזכו ללינק ממני – ודלישס ×–×” לא יאהו!), אומרים לגולש שתיאטרון ×–×” לא באמת פנאי ובידור. תיאטרון הוא אמנות. הם פשוט שמו את הקישור לתיאטרון למקרה שאתה, הגולש, התבלבלת והלכת לקטגוריה הלא נכונה. ×›×™ תיאטרון הוא אמנות. לא בידור.

אבל תיאטרון הוא לפעמים בידורי בהחלט, לפעמים אפילו יותר בידורי מאמנותי, והעולם לא מתחלק יפה לקטגוריות קבועות מראש. יותר מכך, לפעמים קטגוריות פשוט מאבדות את תוקפן. בספריית הקונגרס האמריקנית יש קטגוריה בשם "Former Soviet Union". לפני 1991 ה-"Former" לא היה שם.

תגיות, לעומת זאת, אינן מוציאות זו את זו. תגיות הן הדבר ×”×–×” שמשתמשים בו ב-youtube, Flickr, ודלישס (אני יודע. כולם ×©×œ יאהו, מלבד יוטיוב. ×–×” לא מצחיק). אני יכול לתייג את אותה כתובת אינטרנט גם ×›"תיאטרון" גם ×›"בידור" וגם ×›-"Fucking_Internet". הקישור הוא לא ספר, הוא יכול להיות ביותר ממקום אחד. דבר נוסף: אין היררכיה. מבחינת דלישס, אני האתר המסוים שתייגתי הוא "תיאטרון" בדיוק כפי שהוא "בידור" או "פאקינג אינטרנט".

והיו במאמר הזה עוד דברים. הרבה דברים. כדאי מאוד.

הסיבה שדלישס ממכר כל כך היא שהוא פותח בפניך את האינטרנט. אתה יכול לעשות לך מנוי RSS על תג מסוים, ולקבל עדכון בכל פעם שמישהו מעלה אתר שתויג בתג זה. את המאמר של שירקי מצאתי כשעשיתי RSS על "categorization". לחצו על הקישור הזה. סביר להניח שתראו את המאמר של שירקי חוזר שוב ושוב, בין כל שאר הקישורים.

אפשר גם לשלב בין תגים. לחפש תג יחד עם תגים אחרים. אפשר לנוע מתג לתג. אתה רק בוחר לך נושא, ומתחיל ללחוץ על לינקים. אנשים כבר עשו את החיפוש בשבילך, תייגו בשבילך, וכל שנותר לעשות זה להקליק.

אבל זה לא מושלם. היחס בין התג לבין האתר המתויג משתנה. בתיוג, למשל, של סרטון סאות'-פארק אני יכול להכניס את התגיות "סאות'פארק", "יוטיוב", "סרט" ו-"מצחיק". כל אחד מתאר משהו שונה אודות הסרטון. למעשה, מה שאני רוצה להגיד הוא משהו כמו "זה סרט מצחיק של סאות'פארק, שמופיע ביוטיוב". במקום זאת, אני בוחר סדרת תגים, והאתר שתייגתי יופיע בכל אחד מהתגים הללו ראשון, כי זה עתה תייגתי אותו.

בכל הנוגע לתיוג אוהבים לדבר על ההיגיון של ההמון. ההמון הורג סטיות תקן. הוא בוחר, בממוצע, לתאר באותם התגים את אותם האתרים, אותן התמונות, אותם הסרטונים. ובכל זאת, מי שעשה מנוי RSS על "סרט" יקבל פתאום את הקישור שלי. ואני בכלל רציתי לכתוב "סדרה". 

האמת היא שתגים ×–×” לא דבר חדש כל כך. גוגל עלו העסק, בערך, מן ההתחלה. "Google Bombing" הוא סלנג שמציין, על פי ויקיפדיה, ניסיון להטות את התוצאות של גוגל באמצעות קישורים. כלומר, אם המון אתרים שונים מקשרים את המלים "אידיוט מושלם" לאתר הבית של ×’'ורג' בוש, האתר יופיע במקום גבוה בחיפוש "אידיוט מושלם" בגוגל. העובדה הזו אומרת לנו משהו על האופן שבו פייג'רנק, אלגוריתם החיפוש של גוגל, עובד – הוא מתייחס, בין היתר, לטקסט של הקישור. גוגל מניח, במידה רבה של צדק, שאם הרבה אנשים קישרו את המלים "אידיוט מושלם" לאתר מסוים, יש לכך סיבה טובה. קצת כמו תגיות, כאמור.

ואנשים באמת נוטים לציין למה הם מקשרים. אם תביטו בפסקה הקודמת תראו שכל הקישורים, למעט האחרון, מציינים פרט כלשהו אודות האתר המקושר. הקישור האחרון, ה"סיבה טובה" שלי, גם הוא בעל מובן, אבל כדי לדעת את זה צריך ללחוץ עליו. מבחינת גוגל, "סיבה טובה" הוא סטיית תקן. ההיגיון של ההמון וכו'. היינו שם.

וחוצמזה, האלגוריתם של גוגל מתחשב בעוד לא מעט דברים: תגי title, h1, מפת האתר, הטקסט וכו'. כנ"ל דלישס. כדי לאזן את סטיות התקן, מאפשרים בדלישס לראות מה התגיות הפופולריות ביותר, שבהן השתמשו אנשים אחרים שתייגו את האתר. בנוסף, אם התחלת לכתוב תג, יציעו לך בדלישס את כל התגים האחרים, שבהם השתמשת, שמתחילים באותן אותיות של תג זה. ראו תמונה.

וזה מקום מרתק, המקום שבו הניסיון להפוך את הרשת ל"רשת סמאנטית" מתחבר עם שימושיות. אף אחד בדלישס לא יאמר לך איזה תג לכתוב, אבל הם בהחלט מוכנים לרמוז, למקרה שאולי שכחת תג הולם.

ההמון מקטלג, והקטלוג עוזר לנו למצוא דברים, שזה בעצם העניין כולו – למצוא. ברשת, היכן שמידע הוא אופן הקיום היחיד, האיש שעושה סדר הוא המלך. אז ההמון מקטלג, ובדלישס מנצלים את הקטגוריות של ההמון. כמו בגוגל. וכמו בגוגל, בדלישס (ובפליקר וביוטיוב וכו') מתחכמים. היום כבר אף אחד לא מבקש מבעלי האתרים לתאר את האתר שלהם. במקום זאת, אנחנו, הגולשים, מתארים את הרשת בשביל מנועי החיפוש. ואנחנו עושים את ×–×” בהתנדבות, בין אם בקישורים ובין אם בתגיות. ולכן בדלישס יוצאים מעורם כדי לעזור.

ושוב, מאחר שהגולשים מתייגים בחינם ומאחר שאף אחד לא מלמד אותם איך לתייג "נכון" (כמו שבוואלה "נכון" לשים את "תיאטרון" תחת "אמנות" דווקא), קשה לדרוש מהם לתייג באופן מורכב מדי.

חשבו על המצב הבא: במקום שדה אחד שבו ממלאים תגים, יהיו שני שדות. הגולש ידרש להכניס בשדה הראשון רק שמות עצם ובשני שמות תואר. אפשר להוסיף גם שדה נוסף שמתאר את סוג הדבר שמוצג -בלוג, רשימת קישורים, סרטון, מאמר – ובשדה הראשון להכניס את המושא – במה האתר עוסק.

אף אחד לא יגע בזה.

אבל יש גם דרכים אחרות. אני חשבתי, בין השאר (ואני מאוד גאה), לתת לכל תגית ערך מספרי שונה על פי הסדר שבו נכתבו התגיות. קחו, למשל, את צירוף התגיות הבא: מאמר, דלישס, תגיות, גוגל, חיפוש, קטגוריזציה, ארוך מדי, וואלה, רשת סמאנטית. עכשיו נניח ששלוש המלים הראשונות (מאמר, דלישס, תגיות) מקבלות את הערך "1", שלוש המלים הבאות מקבלות את הערך "2", והמלים הבאות מקבלות את הערכים "3", "4", "5" וכן הלאה. ונניח שבשיטה שלנו ככל שהמספר נמוך יותר כך הוא גם שווה יותר, כלומר המלים "מאמר", "דלישס" ו"תגיות" שוות יותר מ"וואלה", "רשת סמאנטית" ו"חיפוש". מה פירוש שוות יותר? ובכן, אפשר לומר שהאתר המתויג הוא יותר "דלישס" ו"תגיות" מאשר "רשת סמאנטית". זאת, כמובן, תחת ההנחה שהמלים הראשונות שהגולש יתייג בהן אתר הן פרוטוטיפיות יותר, הולמות יותר, את האתר. הגולש לא צריך לעשות שום דבר נוסף, רק לתייג. כאשר הוא ילחץ על תג מסוים, נניח "דלישס" הוא יקבל אפשרות לראות את האתרים לא רק על פי הסדר שבו תייגו אותם (כאשר האתר שמופיע למעלה הוא האתר האחרון שהתווסף) אלא גם על פי הערך של התג. כלומר, התוצאות הראשונות שיתקבלו יהיו של אתרים ש"דלישס" היתה אחת המלים הראשונות שבהן הם תויגו.

דרך אחרת, שאותה מציע שירקי, היא לתייג את המתייגים. כיום ניתן לראות את רשימת האתרים שתויגו באופן מסוים על ידי משתמש אחד או על ידי כל המשתמשים. כך, אתם יכולים לראות מה אני תייגתי כ"דלישס" ומה כל הגולשים תייגו כ"דלישס". תארו לכם שיתווסף אמצע, שתוכלו לראות מה תייגה קבוצה מסוימת של גולשים תחת תג מסוים.

השיטה שלי מגניבה יותר.

כל זה טוב, כאמור, בשביל החיפוש. מי שמצליח למצוא נעשה עשיר, מי שמצליח להימצא נעשה קיים. אבל מאחר שבשני הצדדים של המשוואה יש כסף, אי אפשר לסמוך על אף אחד. בדלישס, למשל, משתמשים במה שמכונה "link condoms". מוסיפים לתג הקישור את המלים "rel=nofollow", ורובוטי החיפוש של גוגל לא מתייחסים ללינק. לשמור את הספאמרים בחוץ.

הספאמרים ומקדמי האתרים (לא כל מקדמי האתרים, רק המרושעים שבהם) הם האנשים שהרגו את המטא-תג, והאנשים שהכריחו את גוגל, דלישס ואתרים אחרים להתחכם. כי זה, בעצם, מה שהם עושים. במקום לסמוך על האתר הם סומכים על האנשים שמקשרים, והם סומכים עליהם פחות ופחות.

הספאמרים, בעצם, יצרו את השינוי המרכזי ביותר בסמאנטיקה של הרשת, שאפשר להקביל אותו בצורה צולעת למעבר מהאונטולוגי לאפיסטמולוגי. במקום לקבל את עדות האתר על עצמו (אם על ידי מטא-תגים ואם על ידי הטקסט שבאתר), אנחנו משתמשים עתה בעדויותיהם של אחרים. כאשר אתם מגגלים מילה מסוימת בגוגל התוצאות הראשונות שתקבלו יורכבו בחלקן ממידע שנאסף מהאתרים עצמם ובחלקם, בחלק מרכזי שלהם (שקובע, בין השאר, את מיקום האתר בתוצאות החיפוש), ממידע אודות האופן שבו האתרים הללו נתפסים.

יוצא שאנחנו מגגלים קצת בתוך התודעה הקולקטיבית. חפשו ב-Google-Images אחר המילה "jew". לא ברור מה היחס בין הציורים האנטישמיים לבין הקטגוריה הקולקטיבית "יהודי", אבל ברור שהציורים הללו נמצאים שם, ונמצאים במקום גבוה (לאו דווקא בגלל אנטישמיות, אגב. יתכן שהסיבה לכך היא שקריקטורות אנטישמיות הן פשוט תמונות שמקשרים אליהן יותר מאשר לתמונות אחרות של יהודים או ש"יהודי" היא מילה שמופיעה בהן יותר).

דלישס אינו שונה בהרבה, אם כי הוא עדיין יעיל פחות. ובינתיים, עד שהחיפוש יהפוך למותאם אישית, וגוגל ודלישס יביאו לי את האתרים שמתאימים לי במיוחד, הסמאנטיקה של הרשת היא הסמאנטיקה של ההמון. וזה די מדהים, ומקדמי האתרים המרושעים הופכים את כל זה למעניין עוד יותר. כי המאבק על הרשת הסמאנטית, מימי המטא-תג ועד עכשיו, הוא מירוץ החימוש שבין המחפשים לאלו שרוצים להימצא; והמאבק הוא מאבק על הגדרות, שהולך והופך את הרשת למוח אחד מפלצתי, שמדבר בשפה שמשתנה תמיד, בקטגוריות שמחזיקות כמה ימים בלבד, עד הלינק הבא.